אמנון גינסברג

18/07/1938 - 10/09/1959

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ט תמוז התרצ"ח

תאריך פטירה: ז' אלול התשי"ט

שם האב: אברהם

שם האם: גוסטה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: שפומברג פייגה

אחים ואחיות: מיכה גינסברג

אמנון (מוקי) גינסברג

אמנון נולד בבית אלפא. בפילוג עבר עם הוריו ואחיו מיכה לרמת יוחנן. למד בבית החינוך "גוש זבולון" וגדל בחברת הילדים בקיבוץ.
נבון, טוב לב ושופע אהבה. מצטיין בלימודים ופעיל בחברה. חבריו הוקירהו על כנותו ומסירותו ללא גבול. נתברך בשתי סגולות יקרות: אהבת תורה ודרך ארץ. דבק בלימודים ריאליים אך היה דמות הומנית באופיו ובדרך מחשבתו, באהבתו לשיר, למוסיקה, ובזיקתו הערה למתרחש בחייהם של בני האדם. אהב את העבודה במוסך המכונות החקלאיות. ידי זהב היו לו והן פעלו על פי פקודתו של לב זהב. נכונותו להטות שכם הייתה מן המפורסמות. את עזרתו הושיט לכל נצרך: אם בעבודה, אם בלימודים. הוא ידע את האושר שבנתינה.
בחברה הבוגרת של בית החינוך מילא תפקידים אחראיים, המצפון היה אחד ממדריכיו העיקריים בדרך בה בחר.
לצבא הלך ברצון, ללא היסוסים ועשה בו חיל. כל שלב שעבר בצבא היה חוויה בלתי נשכחת עבורו. סיים בהצלחה קורס מכי"ם וקורס קצינים.  שנתיים שירת בצבא עד שניספה בתאונת אימונים.
על כתפי חברי פלוגתו בכומתות אדומות נישא ארונו.
למחרת האסון אמר עליו חצרן בית הספר: "אהבתי את הנער בעד תבונת כפיו, אולם עוד יותר בעד נכונותו להעמיד את תבונת כפיו לרשות זולתו".

נזכור את כולם – משרד הבטחון

אתר הנצחה מ.א. זבולון

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אמנון (מוקי) גינסברג

    בן גוסטה ואברהם גינסברג

    נולד בבית אלפא

    כ"א באב תרצ"ח 18.07.1938

    אח למיכה

    עבר לרמת יוחנן עם הוריו בשנת 1940

    נפל בשרותו הצבאי

    ז' אלול תשי"ט  10.09.1959

    בן 21 במותו

  • נר לנשמת אמנון- בן ציון פיינשטיין

    נר לנשמת אמנון

    לימים הייתי מחנך הכתה בה למד אמנון ובכתה יא' אחראי עם הכתה לחברת הנעורים, שמרכזה היה אז בבית החינוך. בלימודים התרכזה התענינותו בלימוד המקצועות הריאלים. קשה לקרוא לזה התעניינות – זו היתה דביקות. כל דקה פנויה מוכן היה לבלות במעמדה או בפתרון תרגיל על יד הלוח. הצטערתי על התענינותו החד צדדית, כי ראיתי בו דמות הומנית לא רק באופיו אלא בדרך מחשבתו, בזיקתו לשיר, למוזיקה ובזיקתו הערה למתרחש בחייהם של בני האדם. כשרונותיו המזהירים יכלו להספיק לו, כדי לחלק את זמנו למידות שוות. לא הצלחתי לשכנעו והוא שקע בלימוד המקצועות הריאליים. אך מעניין הוא, שהוא לא הפך את הלימוד מטרה בפני עצמה. לא שעשועי התרגילים והרכבו המגוון של החומר בלבד קנו את ליבו. אותו עיניינה היצירה. מה אפשר לעשות בחומר ובמספרים – זאת היתה בשבילו השאלה הקובעת. והוא עשה ככל שניתנה אפשרות. דמיונו הפעיל הרכיב והידיים ביצעו. ידי זהב היו לו והן פעלו על פי פקודתו של לב זהב. נכונותו להטות שכם היתה מן המפורסמות. למחרת האסון שח לי החצרן של בית החינוך: "אהבתי את הנער בעד תבונת כפיו, אולם עוד יותר בעד נכונותו להעמיד את תבונת כפיו לרשות זולתו".

    ואמנם, אין כדברים האלה מבטאים את אופיו של אמנון. את עזרתו הוא הושיט לכל נצרך – אם בעבודה, אם בלימודים ומסביב ליכולתו זאת, המורכבת ממוח חריף ולב אדם, רקם את יחסיו אם סביבתו. הוא ידע את האושר שבנתינה.

    בשנת לימודיו האחרונה החריף המשבר של חברת הנעורים שלנו – משבר ששרשו נעוץ קודם כל במבנה לקוי ואחרי כן גם בהשפעות נפסדות מן החוץ.

    מחשבתו היתה מכוונת לדבר אחד – איך להבטיח המשך החברה. הוא, שעמד לסיים את חוק לימודיו במסגרת מוסדנו, לא הרפה מהדאגה.

    גם בצבא ידע אמנון את סוד ההצלחה והסיפוק. תכונתו הברוכה לראות את הדברים משני הצדדים, להעריכם הערכה נכונה ועיקר העיקרים – להתערות בתוך הענין המבקש את היד המטפחת – סלל לו דרכים בכל מקום ואנו האמנו שלמעננו גדל האיש ושנכון לו עתיד בתוכנו – גדל להמשיך ולטוות את חוט חיינו …… והנה נקפד החוט.

    עומדים אנו על קברו הרענן של אמנון והלב מסרב להשלים. הבה נצרף קו לקו זכרונות על נער יקר זה, נצרפם לדמות מחנכת, כשהיא משתלחת ממציאות חיינו.

    בן ציון פינשטיין

  • דברי פרידה: דוד כוכב- מחנך כיתה

    תלמידו של אדם נקרא בנו (ויק'ר י"א)

    מעבר לערפילי הזמן אביט ברטט לאותם הימים לפני ארבע עשרה שנה, עת התחלתי להורות בראשונה בבית החינוך בכיתה של ילדים בגיל שבע, שמונה. היתה זו כתה ב'. נגד עיני העיניים המבריקות של הילדים והאוזניים הנטויות לשמוע, וביניהם בלט אמנון.

    עברו רק ימים מספר והרגשתי באמנון ילד נבון, טוב לב ושופע אהבה. שנת לימודים זו היתה קשה לו. מחלה תקפתהו והילד רותק למיטתו לשבועות וחודשים. זוכר אני אותן פגישות מספר פעמים בשבוע, בשעות אחה"צ, כשאמנון שכוב במיטתו וידה המסורה של אימו המנוחה מטפלת בו. הייתי חוזר בפניו על הנושאים הלימודיים, בהם טיפלנו בכתה. לא חששתי שאמנון יאחר ללמוד. כח תפיסה היה לו מעל לרגיל. היה לי סיפוק של ממש בפגישות אלו והרגשתי בהזדהות מלאה.

    הטיול השנתי הראשון. אמנון, שזה מספר שבועות שקם מחליו, אינו מוותר וגם אני לא העליתי על הדעת לבצע משימה כה רצינית בלעדיו. אכן, גוסטה מצטרפת אלינו. אנו שוכחים מחלתו של אמנון, מטיילים לאורך החוף צפונה, לנים בתנאי טיול. שניהם, אמנון ואימו, הם הרוח החיה ודאגתם רבה לכתה כולה, שהתכנית תבוצע בשלמותה להנאת כולם. באים הביתה ואין קץ לשמחה והעיקר – אמנון מבריא.

    חמש שנים לימדתי אותה כתה. חמש שנים ישב אמנון בספסל הראשון לימיני ועיניו הטובות שימשו לי מצפן וכוונו אותי, עודדוני בשעת משבר ועזרו לי למצוא את דרכי לליבות הילדים בכדי שהתורה תיקלט מתוך אהבה.

    אני רוצה להזכר איזה מקצועות היו אהובים עליו ביותר וקשה לי לאתר נושא זה או אחר. תמיד היה אמנון מוכן לקבל עוד תורה והוא, שלא נתקל בסוגיה שתקשה עליו, ידע בחן רב לבוא לעזרת חבריו, להסביר ולעודד.

    עברו חמש שנים ונפרדנו. מפי מוריו אני שומע שהוא מצטיין בלימודים ורואה אותו פעיל בחברה. מסביבו ירכז את חבריו ואם כי לא הוא המרכז הרשמי, הרי לפני כל הכרעה מחכים למוצא פיו. חבריו הוקירוהו על כנותו ומסירותו ללא גבול.

    אמנון נתברך בשתי הסגולות היקרות ביותר: באהבת תורה ובדרך ארץ.

    את התורה אהב לכל ענפיה. ראינו בו בן, שליבו פתוח ללימודים הומניסטיים ומראה יכולת רבה בתפיסת הלימודים המדוייקים. מוריו אהבוהו ורק טובות דובר בו. יחסו היה חברי. בתבונה סלח על שגיאות ובחיוך לבבי, כשעיניו קורנות, היה מראה את הזדהותו לאלה לעוררו את אמונו.

    מספר פעמים פגשתי את אמנון בבואו לחופשה קצרה מהצבא. בבדיחות דעת דיבר על התנאים בהם הוא חי וכעל דבר של מה בכך סיפר על הקורס לקצינים, אותו עבר בהצלחה.

    אמנון מצא תמיד את הטוב והמועיל בכל מסגרת חברתית בה היה נתון והעניק לה מסגולותיו התרומיות, משפעת כח יצירתו וחכמת החיים בה חונן.

    המומים ודוויים עומדים אנו על קברך הרענן, בן יקר ואהוב, ומתיחדים עם זכרך. אלה אשר הכירוך מקרוב יודעים מה איומה היא האבדה.

    יהי זכרך ברוך!

    דוד כוכב – מחנך הכתה

     

     

  • עטפנו היגון- אידה כתר

    עטפנו היגון,

    כי כך קרה אותך ילדנו,

    כי כך אונה לך אמנון.

     

    בן אהוב ועול ימים!

    מתי עצמת?

    ואונך כי רב!

    צעדת לקראת אימים,

    על פי הצו.

     

    צר לנו עליך אמנון,

    על נעוריך כי נדמו,

    עטפו צל.

     

    אותו יום הרים הרעידו,

    וקדשוך מערכות ישראל.

    אידה כתר

     

     

  • 30 למותו

    אמנון (מוקי) גינסברג ז"ל

    30 למותו ז' בתשרי תש"כ 9/10/1959

    נחרדנו מהידיעה כי אמנון נפל אי שם בשעת מילוי תפקידו.

    ציפינו לשובו בקרוב הביתה בלב פועם בקצב אחד עם ליבותיהם של אביו, אחיו ושאר בני משפחתו והקבוצה.

    והנה נדם הלב הצעיר והשאיר אחריו יגון וצער.

    על כתפי חבריו בכומתות האדומות הובא ארונו לחצר הקבוצה והוצב על במת בית התרבות והובא למנוחות ביום ז' באלול, 10 בספטמבר 1959