אמנון קרניאל

09/03/1926 - 06/09/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אדר התרפ"ו

תאריך פטירה: י"ג אלול התשס"ו

שם האב: שמואל

שם האם: משקה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קרניאל גאולה

אחים ואחיות: צביקה קרניאל

בנים ובנות: הדר, הילה, זיווה, נגה, פז אלניר

אמנון קרניאל

אמנון נולד ב-1926, בן בכור למשקה, לבית אנטלר, ולשמואל קרניאל לבית הירשהורן, מחלוצי העלייה השלישית וממייסדי קיבוץ השומר הצעיר א', הוא בית-אלפא שלמרגלות הגלבוע. הימים- ימים של חיפושי דרך, של עיצוב אורחות חיים חדשים, של יצירת יש מאין, של הולדת דור חדש בארץ חדשה ובחברה מתהווה. גדולות ונצורות חזו אז לדור ההוא, של בני המשק הראשונים, ראו בהם התגשמות חלום של אלפיים שנות, והם, כשגדלו- לא הכזיבו.
ילדותו וראשית נעוריו של אמנון עברו עליו בחברת הילדים בבית אלפא. ההסתפקות במועט היתה אז נחלתם של הילדים, כפי שהיתה נחלתם של הוריהם, והדבר ניכר בכל: בבגדים, במזון, בצעצועים ובתנאי המגורים. לצד לימודיהם, החלו הילדים כבר בכיתה ב' לעבוד במשק ולהתחנך לחיי עמל. בן 13 נסע אמנון עם אביו לחגוג בר מצווה בבוצ'אץ', עיר הולדתם של הוריו בגליציה. בעור שיניהם נמלטו מציפורני הנאצים ערב פלישתם לפולין, וחגיגת בר המצווה המתוכננת כבר לא נחגגה.
בן 14 עבר עם הוריו ואחיו הצעיר צביקה לרמת יוחנן בפילוג 1940, ומאז היה זה ביתו. לאחר שנת לימודים ביגור יצא ללמוד בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", ומאז הפכה החקלאות לדרך חייו- להלכה ולמעשה. הוא למד בפקולטה לחקלאות ברחובות, התמחה בנשירים ומן העבודה המעשית במטעי המשק, במספוא, ברפת, ובגד"ש, התקדם למשרד החקלאות והיה מדריך חקלאי בארץ ובחו"ל.
למן אותו הלילה, עת היה תלמיד י"ב ב"מקווה", בו הושבע בחשאי להגנה כשידו האחת על אקדח וידו השניה על ספר התנ"ך, היה אמנון חייל נאמן בהגנה על עם ישראל ועל מדינתו. ב-1945, בשלהי מלחמת העולם השניה, שירת בחטיבה היהודית של הצבא הבריטי, היא הבריגדה. הוא היה במחנה אימונים במצרים, אחר כך שירת בבלגיה במחלקת ההגנה של החטיבה- בבוקר עסק בשק"ם, ואחר הצהרים טיפל בשני בתי יתומים. עוד עסק באיסוף כסף לפעולות ההגנה וההצלה ולהעלאתם של יהודים ארצה.
במלחמת השחרור נטל חלק בקרב על רמת יוחנן באפריל 1948, כמפקד הפל"ם, הכתה המיוחדת לפעולות מחוץ למשק. בעיצומו של הקרב התייתם מאביו, שמואל קרניאל, שנפל חלל על הגנת המשק. בסערת הקרב לא ניתן להם, למשקה ובניה, לשבת שבעה, אך אין ספק כי מותו של האב והנצחת זכרו היו נר לרגליהם עד אחרון ימיהם.
עם קום המדינה והקמתו של צה"ל, התגייס אמנון לשורותיו והיה שותף כקצין בכל מערכות ישראל. בעת שירותו בנח"ל הכיר את גאולה, לבית אלישע, ב-1950 נישאו והקימו ביתם ברמת יוחנן. כהוריו בשעתו, כך אמנון וגאולה, אנשי קיבוץ נאמנים, שלמים עם דרך החיים, תורמים את חלקם, איש-איש בתחומו. במרוצת השנים היה אמנון פעיל בועדות שונות, כיהן כשנתיים כמרכז משק, מעורב בנעשה, מרבה להתבטא בכתב ובעל-פה. ובד בבד, גידלו אמנון וגאולה משפחה לתפארת: חמש בנות, חמישה חתנים, נכדים רבים ואף נין ראשון, שבט מגובש, מאוחד ומתמסר, שמרכזו ביתם של גאולה ואמנון ברמת יוחנן חרף המרחקים הגיאוגרפים.
שני בנים נולדו למשקה ולשמואל קרניאל, אמנון וצביקה, ושניהם קנו להם מקום מיוחד בתבנית נופה של רמת יוחנן, כידענים וברי סמכא בדברי ימיה של הרמה וכשומרים מכל משמר על מורשתה. אמנון, שהיה רוב שנותיו איש משק וחקלאות, קיבל עליו לעת פרישתו לגמלאות ולאחר ששב משליחות חקלאית בת שנתיים בתאילנד, את ניהול הארכיון. במסגרת תפקידו, כתב, תיעד, ראיין ואסף כל פרט בהיסטוריה המקומית לבל יאבד. אף על פי שהיה למוד חולי בשנותיו האחרונות היה אמנון נמרץ ותאב חיים, נאמן לעבודתו, מטפח את משפחתו ולא נכנע למגבלות הגוף. תוך זמן קצר הלכו שני האחים לעולמם. כחצי שנה לאחר מותו של צביקה, הלך אמנון לעולמו בחטף, חודשים ספורים טרם הגיעו לגבורות.

ב

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אמנון קרניאל

    בן משקה ושמואל

    נולד כ"ה באלול תרפ"ו, 3.9.1926

    בבית אלפא – ישראל

     הגיע לרמת יוחנן 1940

    נשוי לגאולה

    אבא להילה, נגה, פז, זיוה והדר

    נפטר י"ג בסיוון תשס"ו, 9.6.2006

    בן 80 במותו

  • קדיש

    יתגדל שם האדם

    יתעלה פועל חייו ויתברך בזיכרוננו

    על צרור מעלליו בימי חלדו

    ועל המעש שלא הספיק להשלימו.

    על החלומות שניטוו – ונמוגו

    ועל סגולת יקר ואף חולשת אנוש

    שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן.

    יזהיר זכר האדם והדי חייו כזוהר הרקיע בליבנו

    ושמו לפני שמש ינון

    כי מותר האדם הוא הזיכרון מעבר למחיצות הזמן.

    לא בחושך שמו יכוסה.

    צו המשך החיים יצמיח פורקן לכאבנו המשוקע.

    הזמן במהלכו ירחם.

    וננצור את כל פרי חייו לימים רבים.

    יתגדל וישתבח.

    "יהי שמו לעולם, לפני שמש ינון שמו"

    (תהילים ע"ב, 17 (

     

  • אמנון מספר על עצמו לנכדים

    סבי אמנון קרניאל.

    נולדתי בבית אלפא ב-  3.9.1926 (כ"ה באלול תרפ"ו), להורי משקה לבית אנטלר ושמואל קרניאל לבית הירשהורן. אני נולדתי כבר קרניאל  (קרני- אל), אבי שינה את השם מהירשהורן שפירושה בגרמנית קרני- צבי. הורי שניהם מהעיירה בוצ'אץ' שבפולניה (העירה הייתה מפורסמת בגלל הסופר ש"י עגנון).

    אמי באה ממשפחה ענייה (אביה היה טוחן קמח) ומשפחתה של אבי הייתה עשירה (סחרו בדלק, שמן נפט). הורי הכירו בשומר הצעיר שם למעשה נמחקו הבדלי המעמדות, יחד הם עלו לארץ עבדו בעבודות שונות אך בעיקר בסלילת כבישים עד שעלו ויסדו את קיבוץ בית אלפא.

    אני נולדתי בבית חולים העמק שאח"כ ממנו בנו את ביה"ח שנמצא היום בעפולה, ביה"ח היה במרחק שלושה ק"מ מהקיבוץ ואת אימי לקחו בעגלת עץ רתומה לסוס, נולדתי בלילה שבוע לפני ראש השנה.

    סבי אמנון בילדותו

    בקיבוץ עצמו לא היו לנו שכנים ערביים אבל מסביב היו הרבה כפרים ערביים. על הגלבוע למעלה היו כמה כפרים ובמאורעות 1936 הערבים ירו עלינו מלמעלה.

    לנו היה בית עם קיר בטון ובהפגזות היינו נצמדים לקיר הבטון וכך לא נפגענו. אחרי ההפצצה בבוקר היינו יוצאים ואוספים את התרמילים ומשחקים בהם.

    הבית- להורי לא היה בית קבוע, הם גרו כל פעם במקום אחר- באוהל או בצריף לפי התור.

    לא היה קשה להעביר את הציוד היות ולא היה כמעט רכוש, הייתה המיטה אחת, שטיח, מנורת נפט (עששית) וכמה תמונות. אבא שלי בנה לנו ארון (היינו היחידים עם ארון), כשהם גרו בצריף הארון היה איתם אבל כשגרו באוהל הארון היה ברפת.

    אני גרתי בבית הילדים החל מגיל הגן, בית הילדים היה כמעט ריק ממשחקים, בחורף היינו בונים קביים או משחקים מלחמה בחדרינו ובקיץ בעיקר שיחקנו "שוטרים וגנבים", "דודס" וגולות. בגולות היו קורעים את המכנסים, בדודס שוברים שמשות, בקלע שהיה באמת מסוכן, הרשו לשחק אבל מחוץ לגדר.

    בימי שישי היו שמים לנו בתאים חליפת בגדי בוקר, חליפת בגדי ערב וחולצה לבנה ומכנסים לשבת ועם זה היה צריך להסתדר כל השבוע.

    במקלחת לא היו מים חמים, בימי חורף קשים היו מחממים מים על פרימוס וכל ילד קיבל כף גדולה בשביל להתחיל בסיבון.

    גם האוכל היה פשוט, בעיקר ירקות ופירות ולכן כולנו היינו רזים. אני זוכר שכילדים תרמנו במשך שלושה ימים את מנת החמאה שלנו למפלגת הפועלים באוסטריה.

    בערב אמא שלי הייתה שואלת אותי: "אמנונצ'יק רוצה משהו מתוק לדרך?" והייתי מקבל ריבוע שוקולד אותו הייתי צריך לסיים עד הגיעי לבית הילדים שלא יתגרו.

    שוקולד קנו בעפולה או בת"א, לת"א נסעתי רק פעמיים בתור ילד, בקייטנה נסענו לים וילדים מת"א באו לסחנה.

     

    כשלמדתי בבית אלפא כתה א' וכתה ב' למדו ביחד, היה לנו צריף ובו רצפת עץ ובין העצים נהיו מרווחים וצריך היה ללכת רק על העץ, היינו יחפים ופחדנו מנחשים.

    בסוף כתה א' ידעתי לקרוא אפילו עיתון בלי ניקוד. בספריה היו הרבה ספרים ואני קראתי את כולם והספרנית מינתה אותי לעוזר שלה וכל הספרים החדשים הגיעו קודם כל אלי.

    בכתה ב' התווספו ילדי עולים והיינו כבר שמונה ילדים. לא היו שעורי בית, המורה היה מאוד מכובד למרות שלא קמו לפניו וקראו לו בשמו, מאוד הקשיבו לו.

    מכתה ב' כבר עבדנו בחברת הילדים וגם במשק הבוגרים, בעיקר בגן הירק בעישובים ובאיסוף פרי.

    עד כתה ז' למדתי בבית אלפא, בכתה ח' למדתי בבית ספר משותף עם תל יוסף ועין חרוד.

    באותה התקופה היה הפילוג הגדול בין האנשים בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגיים וביוני עברתי עם משפחתי לקיבוץ רמת- יוחנן.

    כתה י' למדתי ביגור ואח"כ עברתי לבי"ס חקלאי "מקווה ישראל" כי רציתי ללמוד יותר ברצינות, נדבקתי בחיידק החקלאות  ועסקתי בזה כל חיי.

    ב"מקווה" הכרתי את סביך אהרן (אהרונצ'יק) אלניר והיינו לחברים טובים מאד ביחד עם עוד חבר בשם עוזי.

     

    תחביבי היו בעיקר קריאה אבל כמובן שגם אהבתי לשחק בחוץ, היה לי אוסף גדול של בולים שכמעט כולו הלך לאיבוד עם המעבר לרמת יוחנן, אבל אח"כ כמבוגר המשכתי לאסוף והנחלתי זאת גם לך.

     

     לקראת בר- המצווה שלי הוחלט שאסע לבקר את משפחתי שנשארה בפולין ושם נערוך את טקס בר- המצווה, התעורר ויכוח, אבא שלי התנגד לטקס דתי ומצד שני מרבית משפחתי בפולין היו דתיים בכל מקרה הסוף היה שונה.

    נסעתי עם אבי לטיול בהרי הקרפאטים אבל אחרי כמה ימים החלו לנשב רוחות מלחמה ורבים נטשו.

    גם אנחנו החלטנו לקצר ולחזור העירה לבוצ'אץ', באותו היום חזר הדוד שלי הרופא מבית החולים ואמר ששמע ברדיו שיש סכסוך גבול עם הגרמנים. למחרת ארזנו עצמנו, לקחנו תכשיטים יקרים ונסענו לעיר המחוז סטניסלבוב שם התארחנו אצל חברים. הנסיעה לשם הייתה מאוד קשה מכיוון שאבי אסר עלינו לדבר היות ונסענו עם אנשי מילואים מגויסים שרובם היו ידועים כאנטישמים.

    אבי הכריח גם את החברים שלנו לצאת אייתנו ובאנו לתחנת הרכבת בשעה 18:00 וקנינו כרטיסים לרומניה. הרכבת הייתה אמורה להגיע ב- 19:00 אך לא הגיעה. ב- 23:00 נשארו אנשים בודדים על הרציף. מנהל התחנה ניסה לשכנע אותנו לחזור הביתה ואמר שאם הרכבת לא תגיע עד חצות, היא גם לא תצא מכאן. ואמנם שתי דקות לחצות הגיעה הרכבת, עלינו והיא המשיכה. לרומניה הגענו בשעה 03:00 .

    בזמן בקורת הדרכונים צעקו לנו אנשים שהגרמנים הפציצו את הערים הראשיות בפולין ובזה נפתחה מלחמת העולם השנייה, התאריך היה 1.9.39 .

    לאחר כשבועיים, הגענו לנמל חיפה באנייה אחרת, זו שלנו לא הגיעה כבר.

    כמו שאומרים היום :" יצאנו בדקה ה- 90 "…

    כך שבר- מצווה דתית לא חגגתי ציינו זאת בטקס במלון עלית בקונסטנצה על חוף הים השחור ברומניה.

    הדבר שהכי זכור לי בהתבגרות זה שנסעתי ב- 1939 לפולין ילד וחזרתי מבוגר- גם מבחינה פיזית גבהתי מאוד וגם מבחינה נפשית כל הבריחה שלנו ביגרה אותי.

    דבר נוסף הוא המעבר לרמת יוחנן (בכתה ח'), בבית אלפא הייתי ילד והיו לנו מדריכים שהעסיקו אותנו. ברמת יוחנן פתאום הייתי אני המדריך, קיבלתי חניכים בכתה א', הייתי ראש שולחן בחדר באוכל, הייתי אני מארגן את הפעילויות.

         

    מבחינת החגים- בית אלפא היה קיבוץ של השומר הצעיר,שמרד בהוריו ולכן החגים הדתיים ממש הושמטו מהלקסיקון. בחגים הדתיים  הדגש היה על האופי החקלאי, שחרור, תקומת עם ישראל ולא על המסורת כלל.

    יום כיפור לא הוזכר בכלל, בסוכות לא בנו סוכה, רק חגגו את האסיף, לא היה בר- מצווה, זה היה יום הולדת רגיל.

    הראשון במאי לעומת זאת (חג הפועלים), היה חג גדול מאוד.

    במלחמות ישראל השתתפתי כמעט בכולן.

    בכתה י"א, במקווה ישראל התאמנו בלילות בנשק ובשדאות ובאמצע כתה י"ב השביעו אותנו ל"הגנה". זה היה במרתף, היה שולחן ועליו ספר תנ"ך ואקדח, היינו צריכים לשים יד על שניהם ולהישבע. אפילו הורי לא ידעו על זה, הכל היה מאוד סודי.

     

    השתתפתי בבריגדה (ב-1945).

    הייתי במחנה אימונים במצרים ואחר כך שירתי בבלגיה במח' ההגנה של החטיבה. בבקר התעסקתי בשק"ם ואחר הצהריים טיפלתי בשני בתי- יתומים.

    הייתי גם במערכת שאספה כסף לפעולות ההגנה וההצלה ובעיקר העלאת יהודים לארץ.

     

    השתתפתי במלחמת השחרור ברמת יוחנן. הייתי בהתקפה באפריל 1948. הייתי מפקד הכיתה המיוחדת לפעולות מחוץ למשק (פל"מ). ביום הראשון הכיתה ואני עלינו לבריכת האגירה של מקורות ביער שליד רמת יוחנן. מצאנו שם פועלים מפוחדים ושלחנו אותם לרמת יוחנן. תפסנו עמדות וניהלנו חילופי אש עם הדרוזים בכסאייר.

    בחצות החליפה אותנו כיתה אחרת של הפל"מ.

    בהתקפה הזאת נהרג אבי שמואל קרניאל (סבא רבא שלך) לאחר שנפצע בזמן שטיפל בפרות שברפת שלא היה יכול להשאיר אותן בלי מזון ושתייה. לא היה לנו זמן לשבת שבעה בגלל שהמלחמה שנמשכה.

    המתקפה על רמת יוחנן נמשכה חמישה ימים.

    לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. תפקידי הצבאי בצה"ל היה מ"מ ולאחר מכן היה קצין.

    כאשר הייתי בחטיבת הנח"ל פגשתי את סבתך גאולה בקורס מד"סים (מדריכי ספורט). לאחר מכן הדרכתי 2 קורסים של מ"כים. בסיום הקורס השני התחתנו ב-21 בנובמבר 1950. ב-1956 השתתפתי במבצע קדש, הייתי מ"פ בחטיבה 3. הייתי בין הראשונים שגויסו, וישבנו בגליל העליון (מול הסורים והלבנונים).

    ב-1967 במלחמת ששת הימים הייתי מפקד תל דן (אל קאדי) בקרב נגד הסורים.

    כאשר הייתי בתל דן פגז נורה על הבונקר שלנו ורסיס חדר לגבי, רסיס פגע במימיה שלי ואחד פגע ברימון.

    הרגשתי רק את המים עלי וחיפשתי את הרימון. כאשר מצאתי אותו הנחתי אותו מחוץ לחלון. לאחר מכן התרחצנו בדן וחבר אמר לי שיש לי רסיס בגב. הרופא הוציא את הרסיס והמשכתי לתפקד. עלינו לרמת הגולן ולקראת השחרור עשינו טיול לסיני ולגדה (5-6 ימים לאחר ששת הימים).

    סבתא מוסיפה:

    בטיול כל השלטים היו בערבית ורק סבא ידע לקרוא ולהבין אותם ולכן עבר להדריך בטיול.

     

    במלחמת יום הכיפורים הייתי סמג"ד (סגן מפקד גדוד) והיינו חודש ימים בסיני.

    אני חושב שהורי היו הורים חכמים, הייתה להם חכמת חיים מיוחדת. אבא שלי היה סבלני מאוד, גישר בין אנשים, הייתה לו גישת חיים אופטימית.

    אמי לא למדה בבית ספר אבל הייתה מאוד חכמה, למדה שפות ותמיד אמרה לי שזה חשוב מאוד ואף לימדה אותי שפות. זה לימד אותי שצריך להיות סבלני בחיים ולהסתכל במבט רחב (בפרספקטיבה רחבה) .

    העצות שהם נתנו לי כילד, שלא תמיד קיבלתי אותם, הסתברו כחכמות מאוד.

    כך תוכל אתה להתקדם בחייך, לדעת להיות סבלני, להתפשר לפעמים, עם חברים, עם החיים ותצליח בחייך. כל השנים אני חי בקיבוץ באמונה שלמה ומרגיש טוב עם זה. ואם עשיתי טעות בחיי, אמך תגיד לך…

    בתי הבכורה הילה נולדה ב- 15.10.1952

    בתי השנייה נגה נולדה בתאריך- 21.8.1957

    בתי השלישית (אימך) פז נולדה בתאריך- 26.1.1962.

    בתי הרביעית זיווה נולדה בתאריך- 30.6.1964.

    בתי החמישית ואחרונה הדר נולדה בתאריך- 22.4.1969

    כיום אני בן 78 ואני אחראי על הארכיון ברמת יוחנן וגם מבלה במועדון דורות (מתעמל ושומע הרצאות).

    אני שייך לטלוויזיה הקהילתית "גיל הצפון" ומגדל נכדים, אוסף בולים/נכדים/נינים.

  • לאבא – פז אלניר

    לאבא / כתבה פז

    יש כאלה שהם בנים מסורים להוריהם,

    יש שהם אחים בוגרים לאחיהם,

    יש שהם בעלים מושלמים לנשותיהם

    יש שהם אבות נהדרים לבניהם ובנותיהם.

    יש כאלה המוצאים ביטויים כסבים וכרב-סבים, יש שהם גיסים למופת, יש המגלים את עצמם במחויבות וההנאה שבלהיות דוד,

    ויש כאלה היוצרים את המושג סבדוד, מושג והוויה שאתה יצרת וקיימת אותה בלב אוהב, רגיש, ובתחושת מסירות וגאווה גדולה.

     

    אתה היית כל אלה, איש משפחה במלוא מובן המילה! זה שהשאיר מאחוריו ב- 31.8.1939 את כל משפחתו מאחור. משפחה שציידה אותך ואת סבא שמואל בזהב, נפרדה מכם בתחנת הרכבת בבוצ'אץ', והחזירה אותכם לחיים- לחיים בארץ ישראל, ביצירת המופת הייחודית הנקראת קיבוץ. אתה שאף פעם לא שכחת- הקמת לך עם אמא משפחה למופת! אתה קיימת בצורה מושלמת כל אחת מהשליחויות האלה. נגעת בכל אחת ואחד מאיתנו בדרך מיוחדת, כל-כך אישית, כל-כך מכבדת, כל כך אוהבת ותומכת.

    לנו היית אבא אוהב, אכפתי ומעורב. תמיד פנוי בשבילנו, תמיד סבלני, מעולם לא הרמת עלינו את הקול, הגעת איתנו להבנות בשקט, בשיחה רגועה, מאמין בנו ובמי שאנחנו. באותו אופן לימדת אותנו להגיד שלום על המדרכות, לתקן פנצ'ר באופניים, או את צפונות הכוכבים.

     

    מעבר למשפחה, לגרעין המרכזי בחייך אהבת את החברים, את הקהילה. נזקקת למגע היום יומי עם החברים, והיית אכפתי על כל מה שהתרחש בקהילה הייחודית שיצרנו לעצמנו פה בקיבוץ.

    אוהב בריות ואוהב אדם.

    ואנו, שכל כך רצינו שתהיה מאושר יצאנו בשבוע שעבר למסע השורשים בבוצ'אץ', להכיר את החלק בעולמך שחסר לך כל השנים. בטלפון היומי היית כל כך נרגש, כל כך שמח.

    ואז, נפרדת מאיתנו בדרכך, אחרי שנים של מלחמה על החיים, בניצחון שהרפואה מתקשה להסביר, אט-אט סגרת מעגלים. לא ידענו זאת אז, אך סללת את דרכך לפרידה מהעולם הזה. וכך, אחרי שידעת שנחתנו בשלום, קמת בבוקר, נפרדת מטהר, יצאת להיפרד מהקיבוץ, מהחברים בחדר האוכל, שבת לאמא הבייתה לשתף בחוויות, ונפרדת ממנה כך, כמו שהיית, בלי להטריח אותנו, בלי להכביד, בלי להתלונן, בלי להדאיג אותנו, בצורה מסודרת ושקטה.

     

    חיית חיים מלאים, ומבחינתנו הגעת לגבורות. הגעת לגבורות כל יום מחדש בהיותך דוגמא ומופת להתמודדות יום יומית בשביל לחיות באופן עצמאי ומכובד.

    כל שנבקש הוא רק שנצליח לעשות כמוך!

  • לסבא שלי – מורן כדורי

    דברים שכתבה מורן, נכדתו, ששוהה בארצות הברית.

    לסבא שלי, המדהים, הנעים, המבין והכי צנוע בעולם..

    קשה לי לחשוב שבעוד חודשיים כשאני אחזור, לא תהייה שם, לשמוע את כל החוויות שלי, לחבק אותך ולראות אותך מחייך בשמחה בחיוך החצי מבויש הזה שלך..  איכשהו חשבתי שלנצח תהייה פה.. או לפחות עד לחתונה ( כמו שתמיד אמרת לי), רציתי להגיד לך כל כך הרבה תודה על זה שאתה כזה נפלא ומי אתה ועל מה שאתה, על כל העצות והסיפורים והחוויות ממלחמות ונופים וילדות, שסיפרת בכל כך הרבה גאווה..

    על הסבלנות האין – סופית שלך.. ועל שזכיתי להיות נכדה שלך  ולהכיר איתך.

    כשהדס התקשרה, הדבר הראשון שרציתי לעשות זה לעלות על מטוס לארץ ולבוא ולהיפרד ממך כמו שצריך בפעם האחרונה.

    להיות עם המשפחה. ואז נזכרתי כמה שמחת וכמה היית גאה בי כשסיפרתי לך שהתקבלתי ושאני טסה לשליחות הזאת, ושאמרת לי שלדעתך לחנך ילדים זאת מצווה..

    אז אני עדיין פה, עם כל הקושי החלטתי להישאר ולעשות את השליחות הזו ולהביא לכאן את ישראל עם כל הערכים והסיפורים שלמדתי ממך. לכבודך.

    אוהבת אותך הכי בעולם וכבר ממש מתגעגעת.

    מחבקת מפה בפעם האחרונה ותודה על שאתה כל כך נפלא.

     

     

     

     

     

    ולכל מי ששם ומכיר את הסיפור, יש לי סוד קטן בשבילכם..

    לפני שנסעתי נפרדתי מסבא והתחבקנו וצחקנו על הרצון שלו שוב לעשן בגיל שמונים ולרדוף אחרי בחורות, ואז בשקט בשקט הוא לחש לי:

    " את יודעת, אם אני אגיע לגיל שמונים, אני חושב שאני אוותר גם על הרצון הזה, כי אם הגעתי לכאן, לעשן ולרדוף אחרי בחורות לא יעשה אותי ליותר מאושר – כי אני כבר הכי מאושר שאפשר.."

     

     

           אוהבת ומחבקת את כולכם – מורן..

  • סבא – אייל בורגמן

    דן תורן שר "אימפריות נופלות" ובאמת שלשום נפלה אימפריה.

    אך בשונה מאימפריות אחרות האימפריה הזו נפלה בכבוד של מלכים.

    סבא היה הכל וידע הכל ותמיד היה מוכן ורצה לשתף.

    אתמול לילך אמרה לי שלפחות הוא חי חיים טובים וכשחשבתי על זה באמת אם הייתי רוצה לחיות כמו מישהו אז הייתי רוצה חיים כמו של סבא, משפחה גדולה ואוהבת, טיולים ברחבי העולם, שליחות בתאילנד, ידע גדול ורחב, חיוך שיכול לפתור כל בעיה ולצד כל זה אישה תומכת ואוהבת שתמיד הייתה שם לצידו…

    לא אספר עוד הרבה כי הדמעות באות וחונקות את הגרון במיוחד כשהמרחק כה גדול.

    רק אומר לך שאני אוהב אותך יותר מכל ושתמיד תשאר בליבי כוכב הצפון שיאיר את דרכי.

    ויום יבוא ועוד נפגש ואל תדאג… אני אעזור לסבתא לכוון את הוידאו.

                                                             אייל בורגמן, נכד

  • אמנון הלך מאיתנו- ראובן עזריאלי

    אַמְנוֹן

    הָלַךְ מֵאִתָּנוּ

    וְשׁוּב לֹא נִרְאֵנוּ,

    נֶעֱקַר מְנוֹפֵנוּ

    כְּעֵץ רָב פְּאוֹרוֹת

    גִּזְעוֹ מְצֻלָּק מִשָּׁנִים וְרוּחוֹת.

     

    בַּאֲשֶׁר אַבִּיט בְּרַחֲבֵי חֲצֵרֵנוּ

    דּוֹמֶה צִלּוֹ עוֹד פָּרוּשׂ

    אִוְשַׁת עֲנָפָיו תִּשְׁמַע.

    טְבוּעִים צְעָדָיו בִּשְׁבִילֵינוּ

    בּוֹ שְׁבִילֵינוּ טָבְעוּ חוֹתָמָם.

     

    בֵּן הַכְּפָר אֶחָד מֵאִתָּנוּ

    דְּמוּתוֹ לִי תֶּחְסַר

    בִּתְמוּנַת הַיּוֹמְיוֹם,

    כָּאן לְרַחַשׁ מַחֲטֵי הָאֹרֶן יָנוּחַ

    חָרוּט שְׁמוֹ בַּשַּׁיִשׁ, וּבַלְּבָבוֹת.

     

    ראובן עזריאלי   10/7/06

     

     

     

  • ללחש מחטי אורן- ראובן עזריאלי

    ללחש מחטי האורן

    חלפה לה שנה ואתה אינך כאן

    במרוצו החופז זורם לו הזמן,

    פה ללחש מחטי האורן הכל נעצר

    כאן שוכן האתמול, ואין עוד מחר.

     

    ואנחנו שותקים בוהים בתמונות

    כל אחת היא ספור, היא שלל זכרונות,

    מציפים את הלב על גלי מנגינות

    הדמעות, הכאב, והצחוק, בן ספונות.

     

    עוד הפצע טרי, ואולי לא יגליד

    אינך, אך אתה אתנו תמיד,

    אילם לוח השיש שהיום הוא ביתך

    ולבנו העד כי אנחנו אתך.

     

    שיר לשנה- 6/6/07