בלהה (בלה) פיינשטיין

10/10/1910 - 11/12/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' תשרי התרע"א

תאריך פטירה: ד' טבת התשנ"ב

שם האב: משה קופריאנסקי

שם האם: שרה לאה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1936

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בלהה (בלה) פיינשטיין

בלה נולדה בעיירה הורודץ שברוסיה הלבנה, עיירה קטנה ובה קהילה יהודית לא גדולה אך חמה מאוד. בת בכורה היתה להוריה ונכדה ראשונה לסבים משני הצדדים. מהסיפורים שסיפרה לבני משפחתה, עולה דמות של משפחה העמלה קשה לחיי רווחה, אך ידה גם פתוחה לנתינה לכלל ולהענקת עזרה לזולתה הנצרך. משפחה הדואגת לחינוך ילדיה וחרדה לדמותם האנושית והיהודית. בית המשפחה היה בית מסורתי וציוני: נשמרו בו השבת והכשרות ונחגגו כל החגים. מינקותם חונכו שבעת ילדי המשפחה ברוח הכיסופים לציון.
את לימודיה בכתה א' בבית ספר פרטי עברי, החלה כשאך פרצה מלחמת העולם הראשונה. הקרב בין הרוסים לגרמנים התנהל משני צדי הנהר שחצה את העיירה והתושבים נאלצו להימלט. מששבה המשפחה לעיירה בשוך הקרבות, מצאה את ביתה שרוף ובחוסר כל עברה להתגורר בבית שיושביו הגויים עזבוהו. בעיירה שלטו אז הגרמנים ובשובה לבית הספר למדה בלה לצד העברית גם גרמנית. כדי לא לרעוב עברה המשפחה לכפר בו נמצאה לאביה, שידע את מלאכת המסגרות והנפחות, פרנסה. הוא היה מכין לגויים כלי עבודה והם שילמו לו בתבואה. שנים אחדות התגוררה המשפחה בכפר ובלה, שלא כמקובל בימים ההם, למדה ב"חדר" עם 6 בנים חומש ותנ"ך. משהתבססו ההורים, קנו בית ומשק בו גידלו את כל צרכי הבית. ימים קשים עברו על העיירה משפרצה מלחמת האזרחים ברוסיה וכנופיות שונות שלטו באזור. כשכבשו הפולנים את האזור, למדה בלה בבית ספר ממלכתי פולני עד שסיימה את חוק לימודיה, ובה בעת המשיכה ולמדה עברית בשעות אחר הצהרים בבית ספר פרטי.
במלאת לה 12 שנים, נכנסה לתנועת "החלוץ הצעיר". היות ופעילות התנועה היתה בלתי לגלית, היו מקיימים את האסיפות בבתי החברים, על פי רוב בביתה של בלה. בגמר בית הספר העממי נסעה ללודז' ללמוד מקצוע, טכנאות שניים, ומקץ שנה שבה הביתה לשמש מנהלת ומזכירה בתנועת הנוער ולהמשיך בלימודי העברית בבית ספר פרטי. כשהיתה בת 18 נכנסה ל"החלוץ הבוגר" ושימשה שם מזכירה. ברור היה לה שבבוא היום תעלה ארצה. ואכן בחלוף שנים אחדות, במלאת לה 22, יצאה להכשרה חלוצית. הוריה נתנו לה את ברכת הדרך וקיוו שיבוא יום וגם הם יזכו לעלות ארצה. לימים נספתה משפחתה של בלה כולה, הוריה וששת אחיה, בשואת יהודי אירופה. תנאי החיים בהכשרה היו קשים. בלה עבדה תחילה בבית מסחר לתבואה, ואח"כ שימשה מחסנאית בגדים, מזכירה וגזברית. כעבור שנה ומחצה, במרץ 1936, עלתה ארצה עם קבוצתה היישר לקיבוץ שפיים בשנת עלייתו על הקרקע. כדי להעלות בסרטפיקט שני אנשים, נישאה לחבר ילדות בנישואים פיקטיביים, ובהגיעם ארצה היה עליהם להתגרש כדין. לימים פגשה בשפיים את בן-ציון והקימה עמו בית בישראל. למחרת בואה ארצה, נשלחה לעבוד ב"עירום בקיה" ובתום העונה נכנסה לעבוד ברפת. מקץ 6 שנות עבודה ברפת ובהיותה אם לבנה בכורה בן ה-4, אהרון, נתבקשה להצטרף לצוות הגן, שם עבדה 6 שנים. 3 שנים היתה סדרנית עבודה ומחסנאית בגדים. בימי המאבק על המדינה שבדרך, שימשה מאותתת מורס.
ב-1952, עם הפילוג בקיבוץ המאוחד ואחרי 17 שנים בשפיים, עברו בלה ובן ציון ושלושת בניהם: אהרן, שמעון ומשה, לרמת יוחנן. המעבר וההסתגלות לא היו לבלה קלים, געגועיה לקיבוץ שהיתה שותפה בבניינו במשך שנים רבות היו גדולים. אפילו היתה רוב שנותיה ברמת יוחנן, מעמד הר סיני שלה, בו חשה לראשונה בחינת "נעשה ונשמע" תורת חלוציות ארץ ישראל, היתה בשפיים, אותה נשאה בלבה לאהבה עד יום אחרון.
ברמת יוחנן היא עבדה בחינוך ילדים בגילאים מגילאים שונים, עד אשר בגיל 60 העבירה את ילדי הפעוטון האחרון לגן. מאז במשך למעלה מ-20 שנה עבדה במחסן הבגדים. גם בחלותה, דבקה בעבודתה כמעט עד יומה האחרון, ולו כדי להישאר עסוקה ולהביא תועלת ככל אשר לאל ידה. במרוצת השנים היתה פעילה בועדות ואף שימשה סדרנית עבודה.
בשנים 1964-66, שהו בלה ובן-ציון בשליחות הסוכנות היהודית בניו-יורק. לבלה היו אלה שנים מאושרות והזדמנות חיים לחדש קשרים עם שרידי משפחתה הענפה שניצלו מציפורני הנאצים וגלו לארה"ב.
ביתם של בלה ובן-ציון פתוח היה תמיד בפני כל הבא בשעריו מקרוב ומרחוק. לצד בניהם גדל בו גם אהרון אהרוני ז"ל ובמשך שנים מצאו בו תלמידי האולפן בית חם. הבית כולו מקושט היה בעבודות הסריגה של בלה, ובתנור המתין תמיד מאפה מעשה ידיה.
חודשים ספורים לפני מותה ביטאה בלה את הסיפוק שהיא חשה מכך שהצליחה להגשים הלכה למעשה את החזון אליו חונכה מיום שעמדה על דעתה. מאושרת מכך שניתן לה לגדל ולחנך את בניה בארץ ישראל ולראותם הולכים בדרכה בחייהם הבוגרים. כמה גאה היתה בבניה, בכלותיה ובכל אחד מ-11 נכדיה וכמה מסורה להם. וגם הם מסורים היו לה עד נשמת אפה האחרונה. בלה, הנערה שהיתה לחלוצה לבונת ישוב, ולאם שבט רב נופים בישראל, הלכה לעולמה בחורף ברוך גשמים והיא בת 81 שנים.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תנועת החלוצים בהורודץ – בלה פ.

    תנועת החלוצים בהורודץ

    מאמר מאת בלה פיינשטיין קופריאנסקי, בתו של משה הנפח, .

    נכתב ב 1947-48 לספר העיירה הורודץ

    בלה חברת קיבוץ שפיים נשארה יחידה ממשפחתה הגדולה. הוריה, אחיה וילדיהם נספו עם תושבי העיירה כולם.

                "אני לא זוכרת בדיוק באיזו שנה נוסד "החלוץ" בהורודץ. אולם, כבר ב1926 החליטו חברים מ"החלוץ הבוגר" ש"החלוץ" חייב שתהיה לו התיישבות. למטרה הזאת נוסד "החלוץ הצעיר" אליו השתייכו כמה עשרות צעירים בגילאי 13-15.

    באותן השנים בעיירה כבר לא היה בית ספר יהודי. כל הילדים היו צריכים לפקוד את בית הספר הפולני. אבל ההורים היהודים בעיירה הקטנה היו חדורים רוח לאומית, לכן בפרוטותיהם שנחסכו בקושי רב ביחד עם עזרתם של יעקוב וליבה אודרז'ינסקי, שילדיהם ילמדו עברית בשעות הפנויות מהלימודים הפולניים.

    שניהם גם היו המורים. כך היה שכמעט כל החברים ב"החלוץ הצעיר" היו בעלי אותה ההשכלה: ידעו פחות או יותר את השפה העברית והיו חדורים ברוח לאומית מה שאיפשר עבודה פורייה ושיטתית. העבודה בסניף, ואפילו יותר מאוחר כשעברנו כבר ל"החולץ הבוגר" תמיד הייתה בלתי ליגלית כשהאמצעים שלנו לא אפשרו לנו לשכור מעון ולארגן את העבודה רשמית. כל האסיפות התנהלו בסתר. בכל פעם מצאנו מקום פגישה חדש. בקיץ בגדת הנחל, מספר קילומטרים מהעיירה, או ביער או בשדה.  בחורף בכל פעם  אצל חבר אחר. כמובן שזה הכביד על עבודתנו. התורנים היו צריכים לחפש מקום אליו לכנס את החברים. לעתים, כשכבר הכל היה מוכן, המפגש לא יכול היה לצאת אל הפועל בגלל סיבות בלתי צפויות. זמן מה השתמשנו בשם של הספרייה שהייתה חוקית ונוסדה ע"י אותם החברים מ"החלוץ. גם זה לא היה תמיד אפשרי כי לכל פגישה היה צריך לקבל רשות.

    אני נזכרת בשני מפגשים לא חוקיים. האחד שאנחנו בשבת קייצית אחת קיימנו מפגש על גדת הנחל ו"מתחת לאדמה" צמח מפקד המשטרה, גוי גבוה ורחב גרם, עם זוג לחיים אדומות. הוא לקח לנו את "המסילה", (ספר שנכתב על ארץ ישראל עלידי פועלים ארץ ישראליים) ועוד כמה פירסומים ועתונים כמו: "העתיד" (עתון עברי שיצא לאור בוורשה).

    בפעם השניה קיימנו פגישה ביער "ציגל". ניהל את הפגישה ישראל בילצקי מקוברין. הדבר נודע למפקד המשטרה והוא לקח אותנו לבניין תחנת המשטרה. כמה מאיתנו חטפו מכות ועל האחרים איימו במכות. המפקד רצה לדעת מי המנהיג. מאיתנו הוא לא יכול היה לקבל את שמו. בסופו של דבר נודע לו והוא הצליח להעביר את המידע לקוברין. "המורד במלכות" נתפס. רק הודות למנהיג ההסתדרות בילצקי הוא יצא רק בפחד גדול

    העבודה העיקרית היתה חינוכית ותרבותית. שלוש פעמים בשבוע נפגשו החברים בהנהגת שני החברים שהוזכרו קודם. אנחנו עשינו את השיעורים הבאים: תולדות ישראל, כלכלה מדינית, תולדות הציונות, כמו גם שיחות שונות על אודות בעיות ציוניות/חברתיות.

    בשלב מסוים הצטרפו חברים ממשפחות עניות ביותר, שלא יכלו לפקוד את שיעורי העברית. אנחנו השתדלנו שהם ירגישו בטוב בתוך החברה ולימדנו אותם בעצמנו את השפה העברית. האמצעים החומריים היו מאד דלים. הם היו מורכבים מדמי החבר של חברים מעטים. מסיבה זאת לקחנו לנו גן ירק לעבוד בו. מההכנסה רכשנו ספריה ל"החלוץ הצעיר". העבודה בגן היתה לפי הרצון האישי, אולם כמעט כל החברים לקחו בה חלק. בחורף אירגנו שעורים לילדים הקטנים ממשפחות עניות שלא יכלו ללמוד באופן פרטי והיה עליהם ללמוד בבית הספר הפולני. חברים אחדים (חיה אולצ'יק, יוסף מונטאק ועוד) ואני ביניהם הקדשנו מזמננו כמה פעמים בשבוע למטרה זו. הילדים הופיעו פעמים רבות במשך החורף.

    כמובן שאנחנו גם לקחנו חלק בעבודה עבור הקרן הקיימת, שאצלנו נחשבה ממש קדושה. אני הלכתי עם יעקב אודרז'יסקי לחלק את קופסאות הקרן הקיימת הראשונות. אני זוכרת היטב באיזו שמחה קבלו אותנו כמה מהנשים העניות ביותר. הן נתנו את הפרוטות האחרונות שלהן, שחסכו בקשיים רבים מפני שהעיירה התרוששה לאחר כמה מלחמות. רוב המשפחות שרדו הודות לתמיכת קרוביהם מאמריקה.

    אנחנו גם נפגשנו עם חברים מאנטיפולע ומקוברין. בביקוריהם של חברים מהמרכז הם תמיד הדגישו את שביעות רצונם מהמצב בסניף שלנו שהיה לדבריהם אחד מהטובים באיזור. את זאת אפשר לזקוף לזכות שתי הסיבות הבאות: האחת הודות לחינוך הציוני והשניה ההדרכה של שני החברים שהזכרתי קודם.

    השאיפה שלנו הייתה, כמובן, עלייה והגשמה. אולם הגשמה היתה כרוכה בהרבה קשיים חיצוניים ולא לכולם היו האמצעים לקיום. רק קומץ מהחברים נמצאים בישראל. בקיבוץ אני היחידה מהעיירה שלנו. אולם, גם השאר הינם טובים ויצרניים ותומכים בארץ. חלקו של ליבער פוליאק גדול בזה שאנחנו פה.

    מתוך ספר העיירה שיצא לאור בניו יורק ע"י שרידי העיירה.

    נכתב באידיש

    תורגם ע"י מירי פיינשטיין

  • הורודעץ – עיירת נעוריה של בלה פ.

    זכרונות מהעיירה הורודץ 

    העיירה שהיתה מוקפת בשדות וגנים היתה מחולקת לשני חלקים לא שוים ע"י תעלת הדניעפער ובכל גדה היו שתי תעלות צרות נוספות. מעל הנהר היה מתוח גשר עץ גדול והיו עוד מספר גשרים קטנים שחברו את שני חלקי העיירה.

    מסילת הברזל הייתה מדרום לעיירה במרחק של כשלוש מאות מטרים מהבתים כך שהתושבים ידעו תמיד מה השעה ביום או בלילה לפי תנועת התושבים אל הרכבת  שחלפה ליד העיירה 4 פעמים ביום.  שריקת הקטר ועמה צבעוניות הקרונות היו מוקד לעניין וסקרנות. הרכבת חצתה את הנהר על גשר ברזל צבוע בירוק ונעצרה כמייל מהעיירה בתחנה שנקראה על שם הנהר: דניעפראווסקא בוגקסקאיא. 

    הנהר עם שתי גדותיו, גשרי ההליכה ומסילת הברזל נתנו לעיירה מעמד וחשיבות וגם אפשרות להיות גדולה יותר מן העיירות השכנות. אנטיפול למשל שהיתה עיירה גדולה יותר הזדקקה לשרותיה של הורודעץ. למשל: בעלי העגלות הובילו נוסעים לתחנת הרכבת של הורודעץ, או כשהיה צריך לכתוב גט  באנטיפולע היו באים להורודעץ כי באנטיפולע לא היה נהר. ככלל החשיבו עצמם אנשי  הורודעץ (בעלי הבתים) יותר משכילים מאנשי אנשי אנטיפולע.

    בשל הנהר ומסילת הברזל היתה הורודעץ יותר קרובה ביחסיה עם העולם החיצוני.

    סוחרי עצים מכל רחבי רוסיה היו נעצרים בעיירה לימים מספר בדרכם לדנציג, מקום שאליו השיטו את העצים דרך תעלת הורודעץ.  בחורף הביאו הסוחרים את העצים לגדת הנהר, באביב ההיתה מתחילה פעילות רבה של תעשית העץ  (חיבור והידוק בולי העץ) בה עבדו יהודים וגם גויים. בכל הקיץ זרמו מעל הנהר חבילות העצים מובלות על ידי אנשים שונים מרוסיה וארצות אחרות. האנשים הזרים הביאו פרנסה לסוחרים היהודיים והעיירה היתה שוקקת חיים.

    לאורך שתי גדות הנהר היו נטועות שדרות עצים. שם בני הנוער היו מבלים, אם בשיט בסירות או ברחצה במימיה הצלולים של התעלה.

    כאן צריך להדגיש שבגלל הצניעות היו הגברים מתרחצים לא הרחק מגשר העץ ואילו הנשים התרחצו הרחק במורד מעבר למשאבות, כך שהגשר נחשב כמחיצה. מובן מאליו שעל בגדי רחצה לא ידעו אז. הגויים לעתים קרובות היו שוחים מעבר למחיצה. הגויים היו שחיינים טובים יותר מהיהודים . כמה מהם שחו מתחת לגשר העץ או שקפצו מעליו לתוך הנהר.

    בחורף התעלה היתה המקום הטוב ביותר להחלקה.

    אפילו אנשים מבוגרים נהגו לעמוד מעל הגשר ולצפות בנהר. מצד אחד ראו את בית המשאבות שהזרים את המים בתעלה ומהצד השני ראו את גשר הברזל הירוק. מתחתיו שטו לאטן החבילות הצפות.

    לעתים רחוקות היה קורה שספינה היתה שטה בנהר. זה הרעיש את כל העיירה. ה"מלמד" הקשוח ביותר לא יכול היה להחזיק את הילדים ב"חדר". צעירים וזקנים רצו לנהר לחזות בפלא. הספינה בצבעיה השונים, הארובות הגבוהות, הקישוטים הנוצצים, והמלחים בכובעים הלבנים והכפתורים הנוצצים הכל היה מפליא והיה לשיחת היום.

    גדות הנהר עם העצים הגבוהים והחזקים והשבילים לאורכן היו אזור הטיולים של העיירה. בעיקר בשבתות ובימים טובים היו אנשים, בייחוד צעירים מבלים על גדות הנהר מתוכחים ומשוחחים על עניני היום. בקיץ היה שם נעים וקריר. לשבת על הדשא, להתבונן במים המרצדים של הנהר היה תענוג של ממש. שם התנהלו הרומנים של הצעירים, שם קראו ספרים, גם אלו האסורים מטעם השלטונות, או סתם בילו את הזמן.

    כמו שנזכר בהתחלה היתה העיירה מחולקת על ידי הנהר לשני חלקים לא שווים: "הרחוב" ו"השוק". הרחוב הוא רחוב היהודים שאחריו במקום שבו התחיל "רחוב קוברין" לא העיז נער יהודי לעבור מפחד הגויים שהיו מכים, זורקים אבנים, משסים את הכלבים או סתם מעליבים.

    מתוך ספר העיירה שיצא לאור בניו יורק ע"י שרידי העיירה.

    נכתב באידיש

    תורגם ע"י מירי פיינשטיין

     

  • סופה של קהילת הורודעץ – דוד ווליניץ

    סופה של קהילת הורודעץ – דוד ווליניץ

    עדותו של בן דודה של בלה הניצול היחיד מהעיירה שחרבה במלחמת העולם השנייה. 

    מכל הקהילה כולה רק אחד ויחיד נותר בחיים. למזלו לא חווה את התרחשות ההשמדה. את שמו צריך להזכיר. זהו דוד ווליניץ. גם הוא לא נשאר בהורודעץ.

    אודות ל"בן יחיד" זה הגיעו אלינו ידיעות ספורות על חורבן הורודעץ.

    נביא כאן את המכתב:

    בי"ב מנחם אב, יולי 26 1942 הובילו את כל יהודי הורודעץ ברכבת 35 ק"מ לקארטוז-בערעזא בבריינסקי גארלי, ושם השמידו את כולם.

    אני חייב לספר שאחוז קטן של יהודים הושמדו בהורודעץ ובסביבה זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים, ימח שמם, עוד לפני הגירוש בהזדמנויות שונות.

    פעם דוד אחד שלי הלך לכפר להשיג משהו לאכול. הם תפסו אותו והיכו אותו למוות.

    הגטו של הורודעץ השתרע בין ביתו של שמאי רעכענסקי ובית המדרש.

    כשהגזירה הנוראה הגיעה בי"ב מנחם אב, יולי 26 1942 כולם היו בעבודה. מיד הובאו כולם, הועמדו בשורה והובלו אל הרכבת אל השחיטה. אבי, אברהם ע"ה, היה חלש מאד, לקחו אותו שני אחי אברהם וברוך והובילו אותו מתחת לזרוע. היה צריך ללכת שני ק"מ לרכבת. מי שלא יכול להתקדם היכו אותו קשות.

    אז אספו את כל בעלי המלאכה והשאירו אותם בעבודתם. ביניהם כמה מבני משפחתי, כ 15 איש. הם עבדו חלקם בהורודעץ וחלקם בקוברין. כעבור זמן קצר ריכזו גם אותם באסם של שמאי ושם הרגו אותם.

    אצל יצחק זוסמאן בבית היה שנים רבות בית מדרש. הם הוציאו אותו החוצה, הוציאו את כל הספרים ועשו בדיחה מבעל הצדקה הגדול ר' יצחק עליו השלום.

    כל זה נודע לי מהנוצרים בעת היותי בקיץ זה יומיים בהורודעץ. מה 5 עד ה 8 ביולי 1946.

    יותר לא יכולתי להשאר שם…

  • תעודת זהות

    בלהה (בלה) פיינשטיין

    בת שרה-לאה ומשה קופריאנסקי

    נולדה בהורודץ – פולין

    ו' בתשרי תר"ע  10.10.1910

    נשואה לבן ציון

    אמא לאהרון, שמעון ומשה

    עלתה לארץ בשנת 1936

    הצטרפה לקיבוץ שפיים

    עברה לרמת יוחנן 1952

    נפטרה י"ד בטבת תשנ"ב  11.12.1991

    בת 81 במותה

  • בשלושים לבלה – בן ציון

    בשלושים לבלה – כתב בן ציון

    חודש מאז קבורתה של בלה והננו שוב נוכחים בוודאות האכזרית… שבלה, בלה היקרה, ואהובה, ע"י כל בן אנוש, כילד כזקן, שבאה אתן במגע, איננה. היא הלכה ללא שוב. הגוף, אשר נשא בחובו את שפע הברכה, שהיא זרעה על כל מדרך כף רגלה, מוטל לפנינו ללא נוע, כשעיניו עורות מראות ואוזניו חרשות משמוע. אין לגוף מפלט מכליון. המרחק שנוצר, הנו חסר ממדים, ומטבע הדברים לעבור מרחק זה אפשר בכוון אחד בלבד – מעולמנו שנתן להבנה אל הסתימות המוחלטת. ברם לא כליל מת האדם, בדרך כלל הוא מותיר אחריו כלים, נכסים ואמצעים אך בעיקר נסיון חיים, כללי התנהגות, התייחסות וערכים – בקצור מורשת. על כל אלה אין לכיליון שליטה. את אלה מוריש כל דור לדור הבא אחריו. מי שהכיר את בלה והצליח לדובבה, השתאה למורשתה העשירה וראה את חותמו של ביתה טבוע בנפשה. לא הכרתי את הוריה של בלה ומשפחתה, אך מן הספורים הרבים מני ספור, שהיתה מספרת לי ולבנים ולנכדים, עולה דמות של משפחה העמלה קשה לחיי רווחה, אך ידה גם פתוחה לנתינה לכלל ולהענקת עזרה לזולתה הנצרך. משפחה זאת היתה דואגת לחינוך ילדיה, וחרדה לדמותם האנושית והיהודית. כלל גדול נקוט במשפחה – אהבת הזולת. קצר המצע מלספר בפרוטרוט את המסורת העשירה ולתאר את אווירת ה"דרך ארץ" כלפי הזקן והלמדן. בלה המשיכה בחייה את מסורתה המפוארת של משפחתה על פי דרכה שלה – החל מהקמת סניף של תנועת "החלוץ הצעיר" ופעילותה בו, יציאה להכשרה, עלייתה ארצה והצטרפותה לקיבוץ. הייתה זאת דרך חתחתים: בארץ פרץ משבר כלכלי חמור, פרצו מאורעות דמים ורבו עוזבי הקיבוץ. לקיבוץ לא היו אמצעים לבנין המשק. רמת החיים ירדה פלאים עם האכזבות היינו קרובים לייאוש. אך חרף הלבטים בלה לא נשברה, ואפילו אחרי הפילוג הנורא בקיבוץ המאוחד, החליטה להמשיך באורח חיים קיבוצי. כך התחלנו מחדש ברמת יוחנן. הדאגה לחינוך ילדינו היתה גורם ממדרגה ראשונה בהחלטתנו להשאר בקיבוץ. ואכן, לא התאכזבנו.

    יכולנו לחיות חיים טובים לולא המחלה, אשר פקדה את בלה לפני שתים-עשרה שנה – מחלת הלב. היו אלה שתים עשרה שנים של מדווים קשים ולעיתים קשים מאוד, אבל בלה ציינה, שבתקופה זאת היתה מן המאושרות בחייה באותו זמן באו לעולם חמישה נכדים, ומי שלא ראה את בלה חובקת נכד ומבלה בחברת נכדיה, לא ראה אדם מאושר מעודו.

    זהו מעט שבמעט ממסכת חייה של בלה.

    יהי זכרה ברוך