יצחקי נצר

11/04/1948 - 27/01/1967

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' ניסן התש"ח

תאריך פטירה: ט"ז שבט התשכ"ז

שם האב: משה

שם האם: אתה

ארץ לידה: ישראל

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

יצחק נצר

יצחקי נולד ברמת יוחנן, השני בין חמשת ילדיהם של אתה ומשה. למד בבית החינוך "גוש זבולון" וגדל בחברת הילדים בקיבוץ.
עיניים גדולות, כחולות, חולמניות הבוחנות את העולם החיצוני, ומקשיבות פנימה לרחשי הלב. הופעתו המרושלת קמעה היתה מנוגדת לרמת הדייקנות והאחריות בה מילא כל דבר שנמסר לידיו. צחוקו המתגלגל נבע מעומק הלב, מתוך שמחת חיים.
יצחקי היה יליד הנוף של רמת יוחנן, אישיותו נוצרה וטופחה בקבוצה ועל גבעותיה סביב. הרבה ללמוד בעצמו, תוך סקרנות, תוך רצון לדעת. היה תלמיד מוכשר מאד, בעל מוח חריף וחוקר. ידע להשיג כל מטרה שהציב לעצמו. הצטיין בכל דבר בו בחר.
מגיל צעיר התאהב יצחקי במרעה, במרחבים, בסוסים וברכיבה. באורווה ובבקר לבשר עבד ללא חשבון שעות וזמן. כולו נתון למרחבים, לחופש, לטבע ולנוף ולבעלי החיים. בשיטוטיו בגבעות פגש בשכנים הבדואים קשר עמם קשרים, למד שפתם והתעניין באורח חייהם על ידי שהייה במחיצתם.
עבודת הגמר לסיום י"ב שנות לימודו בבית החינוך הגיש בנושא: "דיני נפשות במשפט בבדואי".
הצטיין ברכיבה וזכה בפרסים ובגביעים בתחרויות רכיבה ארציות.
האתגר האחרון בחייו היה להגיע ליחידה נבחרת בצה"ל. היה ברור לו כי עליו להתנדב לאחת מהיחידות ה"משוטטות" בארץ  לאחת הסיירות המובחרות. למרות כל המכשולים והסירובים שעמדו בדרכו לא ויתר. כדרכו נאבק על רצונו וכמו תמיד הצליח גם הפעם.
נספה בתאונה חודשים ספורים לאחר גיוסו לצה"ל.
זכרו של יצחקי הונצח בהקמת "חדר הבדואים והמדבר" במדרשת שדה בוקר בנגב.

קישורים:

נזכור את כולם – משרד הביטחון

גלעד – מ.א. זבולון

עמותה לזכר מורשת הצנחנים

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סיפור חיים

    יצחקי נצר

    בן אתה ומשה

    נולד  ברמת יוחנן – ישראל

    ב' בחשון תש"ט, 04.11.1948

    נפל בשרות צבאי

    ט"ז בשבט תשכ"ז, 27.1.1967

    בו 19 במותו

  • ליצחקי שאהתי תמיד – דודה רינה

    ליצחקי שאהבתי תמיד ומאז, – דודה רינה

    "לכל אחד אצלנו בארץ יש מישהו שאיננו", אמרה רחלי כשהשכול הגיע לפתח דלתנו שלנו, והתחיל תהליך שחזור הזיכרונות ,רק לא לאבד..

    אוספים זיכרונות חדשים על מי שכבר איננו, אוספים זיכרונות חדשים בלי מי שכבר איננו… צחוקים חדשים עם ילדים חדשים, עם תקוות חדשות. ככל שחולף הזמן, הוא – שכבר איננו, עדיין נוכח, ממשיך לשחק תפקיד בתוכנו ועימנו שנשארנו. לאט לאט הם נאספים הזיכרונות הישנים עם החדשים, מתדפקים על דלתנו, ויצחקי שלנו משתלב בתוכם: באמירה שמתאים שהיה אומר, בחיוך על צד, בשילוב הנדיר שהיה בו של פתיחות עם סגירות והצבת גבולות שהציב, ואנחנו כיבדנו אותם והבנו ואהבנו. כל כך אהבנו..

    משהו שקרה לי לפני מספר שנים, המחיש לי עד כמה, אכן, חיינו שזורים אלו באלו, אנחנו, אלו שישנם וממשיכים, ומי שנמצאים בצד של הזיכרונות, בצד של יצחקי. וגם אנחנו שמשני צידי הגבול .

    לפני מספר שנים הגיעה לארץ לביקור שרת החינוך האמריקאית שבקשה להיפגש עם כמה נשים במסגרת לא פורמאלית, סביב שולחן עגול. וכך מצאתי עצמי יושבת כשלידי, מימין, שרת החינוך במימשלו של קלינטון, ולשמאלי ישבה פעילה בארגון נשים פלשתינאיות שזה לה ביקורה הראשון או השני בירושלים. השיחה היתה בראשיתה קצת מאולצת, כפי שקורה במקרים כאלו, במיוחד כשהרכב הקבוצה הוא ישראליות בְּבֵיתָן, פלשתינאיות המרגישות נידחות, ואמריקאיות בֵּינותן. ברגע מסוים בקשה הפעילה הפלשתינאית, שמוצאה במשפחה ירושלמית לשעבר, לספר מה קרה לה באותו בוקר. בְּשֶקט, שהיה בו הרבה אי-שקט וזעם עצור, ספרה היושבת לשמאלי כי לפני המפגש לקחו אותה לסיור בִּשכונה שהיתה שכונת מגורי המשפחה בָּעבר, והיא זיהתה את בית המשפחה. "ראיתי" אמרה היא, "את הבית, ביתה של משפחתי… הבית אותו בית, אבל אחרים גרים בו". ולאחר רגע הוסיפה "וגם את העצים ראיתי", אמרה, "העצים גדלו, אבל ילדים אחרים חסו בצילם.. ובעיני היו הדמעות".

    שקט השתרר, איש לא פצה פה..

    ואז, מצאתי את עצמי אומרת לה, לכולן שהיו שם, "גם אני רוצה לספר על עץ, העץ שניטע ליד הקבר של יצחקי, בן אחי, שנפל ב 67, העץ שגדל כשהוא, יצחקי, כבר איננו.."

    סיפרתי להן על יצחקי, על נסיבות נפילתו, על רמת יוחנן , על הוריו, על אחיו ואחיותיו שגדלו וכבר העמידו דורות שניים וגם שלישיים ויצחקי אינו בינותם.

    סיפרתי על אהבתו של יצחקי לעם השכן, לשכניו הבדואיים, על הימים בהם בילה עימם והוא, היום, אינו כאן ואינו שם.

    וסיפרתי על העץ שצמח וגדל כל שנה יחד עם המדינה שידעה מלחמות שלא תמיד רצתה בהן, ועל ילדיי שלי, על נכדיי, על מיכלי שלי שנולדה ארבעה ימים לפני שנפל והיא עוד מעט תגדל את ילדה שלה ועל יצחקי שאיננו..

     

    ושוב היה השקט.

     

    זה היה , זהו הסיפור שלי, הסיפור שלנו-

    סיפור על עץ – זקוף, פתוח לשמים, למרחב, גבה קומה וקצת קצת כפוך שם למעלה כמו יצחקי שלנו שאהבנו, שאוהבים

    דודה רינה.

     

  • 50 שנה למותו- עמרי גלעד

    לאזכרת יצחקי, פברואר 2017

    50 שנה, לך תזכור.

    1967 הינה שנה הצרובה באופן שונה בזיכרוננו הלאומי ובזיכרוננו המשפחתי.

    בשנה בה חוותה מדינת ישראל ניצחון משכר-חושים במלחמה שהשלכותיה יעוותו לימים את מידותיה המוסריות, חוותה משפחת נצר, שמרבית שנותיה הייתה קשורה קשר בל-יינתק לאותה המדינה, אובדן של אחד מאיבריה, אשר היה נחוץ לתפקודה התקין כגוף שלם.

    לא היה זה באחד מאותם שישה ימים מפוארים ונוראים בו חוותה המשפחה את שכולה, אלא בזמנים אחרים באותה השנה, פחות מפוארים אך נוראים לא פחות – זמנים אפורים, משמימים ושגרתיים לכאורה של אימונים ותרגולים. שגרה צבאית במיטבה. איש לא שיער שבמקום כלשהו יכול לקרות האסון, ודאי שלא בהכשרה של סיירת מטכ"ל, ודאי שלא עקב שטות שכזו.

    ובכל זאת, ואף על-פי כן, היה מי שמצא לנכון לזרוק את מה שזרק למדורה, וקרה אשר קרה, ואבד אשר אבד, והמילים לא ינחמו, וגם לא הנסיבות, ולא המדים, ולא הכבוד שניתן. "כי לי הוא" – אמרה הארץ, ואספה אותו אליה, למנוחת-עולמים. ואת הנעשה אין להשיב, ומהמשגה הילדותי התפרקו בני קיבוץ, משפחה וחברים, מכונסים באבלם הפרטי-משותף, מזועזעים אך נאלצים לעכל אט-אט.

    והאם הסתגרה, והאב פנה לפעילות ציבורית כמצבת-זיכרון, והאחים כל אחד בשלו וכמתאפשר מגילו, והחברים כתבו, וחוברת יצאה, וסרט הופק, ויום-עיון הוקדש, ושיר נקשר בצמרמורת.

    והזמן עבר, השנים חלפו, וחברו הטוב של האב נהיה לראש-ממשלה ונרצח, ואחד מן הנוכחים אף הגיע לדרגת רמטכ"ל, ואז נסק בסקרים וצנח, והאב והאם הלכו לעולמם, ובמקום נבנה פארק.

    ובערב השירה בקיבוץ ביום הזיכרון הדמעות זולגות מדי שנה, חלקן מתוך זיכרון חי ומתגעגע, חלקן מתוך החיבור המשפחתי. והחיים ממשיכים, אבל אחרת.

    ורק הקבר הצה"לי, הפשוט, במקומו ניצב, מעל לנעורים הנצחיים ומתחת לפרסה המחלידה, והפרחים שעליו מונחים, נובלים ומוחלפים, ועולם כמנהגו נוהג. ודור הלך ודור בא, והנה הוא עומד ליד אותו הקבר, שוב, כמדי שנה, רק שהפעם כבר חצי מאה חלפה. ומי יודע מי יעמוד כאן בעוד חצי מאה מהיום.

    נותרנו אנו לזכור. מתוך געגוע, מתוך כבוד והערכה, מתוך הפחד לשכוח – אין זה משנה. כולנו ניצבים פה יחד, וגם כל אחד קצת לחוד, ושותקים את שתיקתך. כי תמו המילים, ונותר רק קול דממה דקה.

    לא זכיתי להכיר את יצחקי, אך פה ושם אני שומע על מראנו הדומה, שגם אם אגדל שיער וזקן כנראה שלא אצליח להסתירו. אני תוהה אם גם היינו דומים באופיינו, אם הייתי מתחבר חיבור מיוחד לדוד שלא היה לי מעבר לסיפוריי אמי. האם היה נהפך אף הוא לרמטכ"ל או לראש-ממשלה, ואולי למזכיר-הקיבוץ, או לראש-מועצה, למאלף סוסים אגדי או למושיעם ומשפר מצבם של הבדואים אזרחי המדינה. יותר מדי "אם" ו"אילו" ומעט מדי עולם וחיים מלאים.

    כמו שכבר ניסה לנחם אחים וחברים מתאבלים, נתן אלתרמן  בשירו "על מות" לזכר ברל כצנלסון:

    לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –

    גַּם עֵת רָב בִּי רִיבוֹ וַיֶּחְזָק.

    כִּי אָהַבְתִּי שִׂכְלוֹ הַקּוֹרֵעַ

    אֶת מַסְווֹת הַדְּבָרִים כִּבְמִשְׂחָק.

    וָאֶרְדֹּף פִּקְחוּתוֹ, כְּקִטֵּעַ

    הָרוֹדֵף אַחֲרֵי הַבָּרָק.

    לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –

    וְאִתִּי הִנּוֹ גַּם אִם יִרְחָק.

    והוסיפה נעמי שמר כאילו ביתר ספציפיות בשירה "עקידת יצחק":

    גם אם שבע נחיה ונזקין

    לא נשכח כי הונף הסכין

    לא נשכח את בנך

    את יחידך אשר אהבנו

    לא נשכח את יצחק