מנחם עזרא

גם עוף החול הוא בן חלוף – פרידה ממנחם עזרא ז"ל / נורית פיינשטיין

בלילה של דם ואש ותמרות עשן, כבה לו נר אחד בשקט, ללא צפירות אזהרה, בלי הדי פיצוצים, בצנעה, בהחבא, רחוק מן העין אך קרוב כל כך ללב כולנו.

מעטים האנשים בקרבנו שניתן לומר עליהם שהיו ממניחי היסודות, מבלי שיהיה זה לתפארת המטאפורה, שהיו מן "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל" (נחמיה, ד', י"א), פשוטו כמשמעו. כזה היה מנחם עזרא לרמת יוחנן במשך 70 שנה. הוא לא היה אמנם ממייסדי הקיבוץ במובן הבראשיתי של המילה אך היה בו למוסד. במו ידיו קדח בקרקע, יצק כלונסאות, הניח לבנה על גבי לבנה, חיזק וטייח, "מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת" (מלכים א', ז', ט'). עם הזמן ועם כל מבנה שהשלים, ויהיה זה מבנה ציבור או מגורים, נקשרה נפשו במקום הזה ובנפש אנשיו, ולא פחות מכך – נקשרה נפשם בזו שלו. ואם נאמר כי את חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ הקדיש למקום הזה, גם זאת לא יהיה לתפארת המליצה, אלא אמת פשוטה, אך בל נקדים את המאוחר.

מנחם נולד בשלהי 1925 בבצרה, עיראק. שני היה מששת בניהם של רוזה וסלימאן עזרא וביתם בית יהודי-מסורתי. מנחם קיבל השכלתו בבית-ספר של רשת "אליאנס"– "כל ישראל חברים" וכן בבית ספר ערבי. ב"אליאנס" למדו התלמידים, לצד המקצועות היהודיים, גם מקצועות כלליים וכן מלאכות שונות שיהיו להם למשלח יד ולפרנסה. מנחם עצמו עבד כשוליה של סנדלר ועזר לעת מצוא בפרנסת המשפחה.

ככלל, חיו יהודי העיר בקרב ערבייה ושמרו על יחסי ידידות ושכנות טובה אלו עם אלו. כל זאת עד 1941 ונסיון המרד הכושל של רשיד עאלי אל-כילאני, ראש הממשלה המודח של עיראק, שהשתלט על ההנהגה, ביסס שלטון פרו-נאצי, ניהל תעמולה כנגד היהודים ודרש את גירושם של הבריטים מעיראק. השנאה ליהודים, סיפר מנחם, היתה גדולה והתפשטה גם לאחר שחזר המלך פייסל, בעזרת הבריטים, לשלטון.

ב-1942 הגיעו לבצרה כחיילים בצבא הבריטי שליחים מארץ ישראל, בהם, אגב, חברינו המנוחים אליעזר כהן ושלמה פלד (פרנצי). הללו החלו לארגן את צעירי הקהילה היהודית לפעילות ציונית, בלתי-לגלית, כמובן. מנחם בן ה-18 עזב את עבודתו, הצטרף לשורות "השורה", זרוע "ההגנה" של המחתרת הציונית בעיראק, והתמסר לפעילות בה. הצעירים היהודיים, סיפר מנחם, הושבעו לארגון בחדר חשוך שהיה בו דגל ישראל. הם התאמנו בנשק ובין 1942 ל-1949 עסקו בהסלקה ובהעברה של נשק במטרה להגן על יהודי ארצות ערב ובפעילות בלתי לגאלית להעלאתם ארצה.

ב-1950 החליטה ממשלת עיראק ברשות נורי סעיד להתיר ליהודים לעלות לישראל בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית. הראשונים שהעלו אנשי ה"שורה" ארצה היו הוריהם ורק אחרי שהעלו את כל יהודי בצרה עלו גם הם עצמם. מנחם היה מן האחרונים בהם. הוא הגיע ארצה באפריל 1951 והצטרף להוריו במעברת כפר אתא ובאופן מידי כמעט החל את עבודתו כבנאי ברמת יוחנן הסמוכה.

חודשיים בלבד אחרי הגיעו ארצה נשא לאישה את שולמית. אבנר בכורם עוד נולד במעברה, ארבעת אחיו: אילנה, ארנון, מרים ואורנה (היא שרה'לה) כבר נולדו בשיכון. אושרה של המשפחה לא האריך ימים. בזמן הריונה עם בת הזקונים חלתה שולמית וזמן לא רב אחרי לידתה – נפטרה. מנחם, שנותר אלמן המטופל בחמישה ילדים, הצעירה בהם תינוקת, נענה להצעת חברי הקיבוץ וב-1966 עבר עם ילדיו לרמת יוחנן. הקליטה כאן היתה טובה, העתיד זימן טוב, אך עד מהרה נטרפו הקלפים פעם נוספת.

בכ"ט בנובמבר 1966, בעת ביצוע עבודות לפירוק צריף ליד חדר האוכל, התמוטט קיר וקבר את מנחם תחתיו כשהוא פצוע אנושות. הרופאים לא נתנו סיכויים רבים להישרדותו. חודשיים שכב ללא הכרה מחובר למכונת הנשמה וגם משפקח באורח-פלא את עיניו נדרשה עוד תקופת אשפוז ממושכת מאוד להחלמתו ושיקומו. בתקופה זו, שבה מצאו עצמם לפתע ילדיו היתומים מֵאֵם חסרים גם אב, היתה לו וגם להם הקהילה הקיבוצית, ביחד עם בני המשפחה, מעגל תומך ומסייע. חסד מיוחד זכר מנחם על הטיפול המסור בו, לשרה אחיטוב ז"ל, האחות המיתולוגית, וללורה יפה ז"ל, מרכזת ועדת בריאות.

את צלקות הפציעה והשלכותיה הקשות נשא מנחם בגופו כל ימיו והן נתנו אותותיהן ככל שהלך גופו והזדקן ובכל פעם שנדרש להתמודד עם קושי בריאותי כזה או אחר.

ועם זאת, ולמרות המגבלות, הוא לא נטש את ענף הבניין אלא רק עבר מן העבודה הפיזית לריכוז הבניה והצוות. הוא המשיך לעבוד עד זקנה ושיבה, ראשון להתייצב בבוקר, מקדים להכין לפועלים קפה בטרם עוד יום של עבודה מאומצת, זמין לכל פניה של חבר, משרת ציבור נאמן ונעים סבר, האוחז בידע מקצועי נדיר, נדרש וחסר תחליף הן במקצוע הבנאות והן במבני רמת יוחנן השונים לדורותיהם. על מסירותו זו זכה ב-1999 בפרס העובד המצטיין ע"ש נח מוזס. דמות אב היה לפועלים וסחבק לחברים ולילדים, עם אלו דובר בערבית, עם אלו מתלוצץ בעברית, אך מעל לכל – היה איש משפחה למופת, אב מסור ולימים גם סב ורב-סב אוהב ואהוב!

זמן מה אחרי שהחלים מפצעיו הכיר מנחם דרך מדור ההיכרויות של "האיחוד" את אסתר מאשדות יעקב, אלמנת מלחמת ההתשה, המטופלת אף היא בארבעה יתומים. השניים נישאו ואסתר הצטרפה אליו עם ילדיה לחיים משותפים ברמת יוחנן. וכך, בערב אחד, בכ"ט בנובמבר 1970, 4 שנים אחרי שנפצע, הרימו חברי הקיבוץ כוסית להחלמתו ולנישואיו גם יחד.

בחדר צר מידות בנו מנחם ואסתר בית משותף לכל תשעת הילדים. עם השנים היה החדר לדירה והדירה לדירה רחבת-ידיים, שהיתה מרכז למשפחה הגדולה, המבורכת בכלות וחתנים, נכדים ונינים לרוב. מנחם נשא את אסתר על כפיים והיה עזר כנגד בכל שנזקקו היא או מי מהילדים. הוא היה דמות אב גם לילדיה וסב מסור לנכדיה-נכדיו.

ולצד כל אלו ומעבר לשעות העבודה, נשא מנחם במינוי של שר הדתות המקומי ומילא תפקיד ארגוני בשני צמתים רבי משמעות בחיי האדם והקהילה – חתונות ולוויות. מצד אחד, הוא דאג לצדדים הטכניים של הקבורה ושל הקמת המצבה, מה שנקרא: אחראי גם לשיכון שלפני וגם לשיכון שאחרי. מצד אחר לגמרי, דאג לענייני העמדת חופה וקידושין. איך כתב פעם איתן שטייף ז"ל? "מזל שאינו גם מוהל ואפשר להסתיר ממנו משהו…". ואפרופו חתונות ולוויות, כמה עצובה היום המחשבה כי לוויתו הקדימה בשבוע וקצת את שמחת נישואיהם של נֹעַם ותום ולא להפך…

כנגד כל הסיכויים וחרף אתגרי הגוף השבור והרצוץ זכה מנחם בזקנה מופלגת. צלול היה כבדולח עד אחרון ימיו, מטופל למשעי בביתו ואחר כך ב"חמדת אבות" ועטוף באהבתם של ילדיו, נכדיו, ניניו וחבריו הרבים.

והנה הבוקר נתבשרנו כי גם מי שנדמה היה לעתים כ"עוף חול", מי שקם פעם ועוד פעם מן השאול, מי ששרד שוב ושוב משברי גוף ונפש, אנטישמיות, פצעי גוף, אלמנות אחת ושניה, מי שידע תמיד להתחיל מחדש – לא חי לנצח! מסתבר שגם מי שיש לו מקום יחיד ומיוחד שיצוק בדמותו ועשוי בדיוק על פי מידותיו – הוא בן חלוף, וצר לנו על כך מאוד!

אתכם באבלכם משפחה גדולה ויקרה, חותמו של אבא-סבא מנחם נותר חקוק באבני המקום הזה ובין קירותיו במלוא המשמעות הפיזית של הדבר.

יהי זכרו ברוך.

אבא

זהו… תם הפרק האחרון בחייו של אבא.מאז ימי עירק, למחתרת, להעלאת היהודים, וכאן בישראל בקרית אתא וברמת יוחנן, צמוד לאדם ואדמה, לבנייה בכל יום.

הבוקר, בדרכי אליך קיבלנו את הידיעה המרה.

אתמול שאלת בערב אם אגיע, כרגיל, תמיד בראש טוב, בשכל ישר, מזכיר את כולם, שואל לשלומם, ובברוך השם תודה לאל, מסיים.

ימים קשים מאוד עברת בחייך, ומאחוריך חמשת ילדייך.

תמיד הזכרת כמה אתה עשיר, בילדים, בנכדים ובנינים. נזכור ימים טובים של חיוך ואהבה.

תמיד ידעת שאוהבים אותך מאוד.

נוח לך, נוח בשלום ובשלווה.

ינעמו לך רגבי האדמה שכל כך אהבת, במקום שאהבת.

תהה נשמתך צרורה בצרור החיים ובליבנו.

אבנר אשד

תם עידן.

סבא שלנו,

בנית לנו משפחה ענפה ומפוארת.

הנחלת בנו ערכים של ביחד, של דאגה וערבות הדדית, של למידה, של עשייה, ובעיקר של שמחת חיים ושל אופטימיות אינסופית. גם ברגעים קשים ומאתגרים, שהיו לך כאלה רבים, תמיד שמרת על אופטימיות ועל ההומור. מסתגל, מרים את הראש, קם על הרגליים, נחוש ורואה את הדרך קדימה.

יש הרבה זיכרונות. סיבוב עם הטרקטורון הירוק הקטן, באתרי הבניה בקיבוץ, מחבק ומנחה את הפועלים, בחדר האוכל כולם מברכים מעריכים ומכבדים, מגיע בטנדר סוברו, סיבוב בקלאב קאר, ועוד…

זכית לחוות נכדים ונינים, ואנחנו זכינו לחוות אותך.

עד הרגע האחרון היית צלול, מצחיק, מתעניין, דואג, מעודכן בפרטי הפרטים ובמה שקורה עם כל אחד ואחת במשפחה.

אל תדאג סבא. אנחנו נהיה בסדר, והרבה בזכותך.

אמנם אתה כבר לא בחיים, אבל אתה סבא ניצחי.

הדרך והרוח שלך ילוו אותנו תמיד.

היה שלום סבא אהוב.

בשם הנכדים והנינים,

שרון עוזרי, הנכד הבכור, הבן של אילנה.

1/5/21

מנחם יקר – רון מור

מוקיר לך תודה על כל השנים שגידלת אותי כבן.

שחינכת אותי בצורה המיוחדת לך:

לא להתפנק ולהיות קשוח כשצריך.

היית לי כאב, ודמות לחיקוי,

לא ויתרת לי במלימטר:

"תהיה מסודר! תהיה מלומד!,

והכי חשוב – תהיה בן אדם!"

מוקיר לך תודה על אהבת אמת

לאימי, לאישתי, ולילדיי.

מוקעיר לך תודה על כל דקה

שהיית עבורי.

נוח על משכבך בשלום.

רון מור

7/12/2005

מנחם אחי, בהגיעו לגבורות:

אני שמח שניתנה לי הזכות לעמוד כאן ולברך את מנחם אחי בהגיעו לגבורות, וגם לומר כמה משפטים על אופיו הטוב ונדיבותו כלפי הזולת.

בין מנחם לביני מפרידות תשע שנים. כשהגענו לארץ ההפרש הזה לא היה משמעותי כי שנינו כבר היינו בוגרים. וכשבגרנו הפכנו לאחים שהם גם ידידים. ככה זה במשפחה שלנו, אנחנו ידידים ואחים, ואין ידידות אמיצה יותר מאשר בין אחים. כך אני משנן תמיד לילדים שלי. במשפחה שלנו מעולם לא נתגלעו סכסוכים כי שום נושא לא יכול לידידות השוררת בינינו, וכל זאת בזכות אופיים הטוב והנוח של אחיי וביניהם מנחם.

לעומת זאת בבצרה הדברים היו שונים, כי אז אני הייתי ילד ומנחם כבר היה בוגר. גרנו בבית אחד והחיכוכים לא היו מעטים. אז, בבצרה, בבית ההוא שבו גרנו, הצטייר בעיני מנחם במלוא מסירותו ובמלוא חמלתו כלפינו שלושת הצעירים, מוריס , שמואל ואני.

כשהייתי ילד היינו חלוקים לשני זוגות ולשני בודדים. היה הזוג יהודה ומנחם, הזוג מוריס ועזרא, ושני הבודדים היו שמואל ואורי. שמואל היה צעיר מכדי להתחבר עם אחד מאתנו ואורי היה זאב בודד בתוך המשפחה, וידידיו האמיתיים היו חבריו לספסל הלימודים.

כפי שציינתי, בימים ההם של בצרה, יהודה ומנחם היו בחורים בוגרים, לכן ראיתי בהם כעוד אבא ואימא ולא כחברים. יחסי ליהודה היה כאל אבא שני, ואל מנחם כאל אימא או כאל אחות.

אנחנו שישה אחים שגדלו ללא אחות, והאחות הזאת הייתה חסרה לנו, ולאימא היא הייתה חסרה אף יותר, ומנחם היה זה שמילא את החסר. הוא היה בת לאימא, ולנו הוא היה האחות שלא הייתה לנו.

אותי למשל מנחם אהב כמו שאימא אוהבת את ילדיה, ופינק אותי כמו אחות המפנקת את אחיה הצעירים ממנה. מנחם היה עבורי אותה אחות שחסרה לכולנו.

הוא מעולם לא הרביץ לי. אינני זוכר, ולו מקרה אחד שבו כעס עלי, הרים עלי יד או הטיף לי מוסר. כמו לכל אימא גם לאימא שלי היה לב זהב, אוהב ומתחשב, אלא שהיא הייתה עסוקה מבוקר עד לילה בעבודות הבית, ואילו מנחם היה פנוי עבורי והוא לא חסך מחמלתו

ועוד דבר

מנחם עזר לאימא בכל דבר:- בניקיון, בבישול ובכביסה. וגם בכלכלת הבית הוא עזר. באותם הזמנים המצב הכלכלי של המשפחה לא היה במיטבו וכל עזרה בהגדלת ההכנסה התקבלה בברכה. כל אחד מהאחים עשה כל שביכולתו להביא הביתה עוד כמה פרוטות, החל מיהודה שעזב את הלימודים למרות שהצליח בהם, כדי לעבוד ולעזור בפרנסה, ועד שמואל הצעיר. בעניין זה סיפר לי מנחם על אחת התרומות שלו לשיפור המצב הכלכלי של המשפחה. הוא אמר לי שהייתה תקופה שהוא ואימא נהגו להשכים קום, בארבע לפנות בוקר, כדי להכין בצק לאפיית "בעבעים" (בעבע הוא כעין פיתה מתוקה וברבים-בעבעים). כשסיימו לאפות הניחו אותן על מגש גדול ומנחם יצא באשמורת ראשונה לשוק ה"ג'יג'", כדי למכור אותן ולהביא כסף הביתה. הוא חזר רק לאחר שמכר את כל הבעבעים, ולפעמים זה היה דקות מספר לפני שהיה עליו לרוץ לבית הספר. כשהגיע הביתה הוא שילשל את הפרוטות שאסף לידיה של אימא ורק אז הוא פנה לעסוק בענייני הלימודים. מסירות ללא קץ.

כך אני זוכר את מנחם: חם, אוהב ומסור. אני חושב שתסכימו איתי שגם היום התיאור הזה אופייני לו. כך אני זוכר אותו ולא אשכח זאת כל חיי.

אני אוהב את מנחם אהבת אח וידיד, ולכן בהגיעו לגבורות, זכאי מנחם לכל הברכות הטובות……, בריאות איתנה ואריכות ימים.

אמן.

לסבא מנחם שלנו-

שלשום קפצתי אלייך לביקור. שמחת, וגם קצת התלוננת. פתאום נרדמת,  ואז גירד לך, נפלה לך הכוס  מהיד ומים הרטיבו את החולצה.

ואמרת לי: "כן חמודל'ה, זה המצב…"

ופתאום שמתי לב שבעיניך הניצוץ קצת פחות זוהר, והעייפות השתלטה.

אבל, סבאל'ה, תדע לך, יש לנו אלפי רגעים משמעותיים ושמחים איתך.

בשנה האחרונה עשיתי לי הרגל, כשהגעתי לבקר אותך, נהגתי לצלם או להסריט אותך ולשלוח בוואצאפ המשפחתי. ואתה שיתפת פעולה.

תמיד ברכת את כולם, התעניינת ואמרת את דעתך.

בשנים האחרונות, המפגשים המשפחתיים ריגשו אותך מאוד, ולעיתים דמעות זלגו על לחייך.

היית דעתן, קשוח, איש של עבודה שיח וחוכמה, וגם מלא באהבה, אכפתיות, רצון טוב, תמיד מוקף חברים ומשפחה. חיית חיים מגוונים ומאושרים, הערכת והוקרת הכל. תחסר לנו מאוד.

אוהבים ומחבקים. זוהר וכל משפחת מור.

מנחם איש יקר / צילה אשכנזי (אמא של זוהר)

אדם עם לב רחב, רגיש, אוהב, ואיש משפחה מדהים. כל התכונות הקסומות האלה טמונות באדם שהיה איש עבודה כל ימי חייו. עד אחרון כוחותיו הקדיש לעבודת הבניין והבנייה. כולם צייתו לידע לסמכות ולמקצועיות שלו – אהב את עבודתו אבל שילב בצורה מופלאה את הקשר החם עם בני משפחתו. הדבר בא לידי ביטוי בפתיחת יום העבודה בשעות הבוקר המוקדמות טרם יום עבודה, נהג לצלצל לכל אחד מילדיו, נכדיו וניניו ולדרוש בשלומם… ארוחת הבוקר עם אסתר שלו הייתה פולחן בפני עצמו. כי בזמן הארוחה היו נאספים חבריו ותמיד היה במוקד העניינים.

95 שנות עבודה, משפחה, אהבה,  חיוכים ושפע של נתינה הסתיימו הלילה. למרות גילוהמופלג קשה קשה להיפרד… נזכור אותך מנחם לעדי עד.

מִי בָּנָה –  ראובן עזריאלי

בָּא לִי לוֹמַר כָּאן וְעַכְשָׁיו

מִי אֶת הָרָמָה בָּנָה בְּיָדָיו,

שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר לַדוֹרוֹת הַבָּאִים

מִי בֶּאֱמֶת הָיוּ הַבַּנָּאִים.

יַעֲקֹב הַכּוּרְדִי וְעֶזְרָא הַבַּנַּאי

בְּמוֹ יְדֵיהֶם בָּנוּ, בְּחַיַּי,

כֹּל בֹּקֶר עִם צֵאת הַחַמָּה

בָּרֶגֶל הָיוּ מַגִּיעִים לָרָמָה.

נוֹשְׂאִים אֵת וּמַכּוֹשׁ עַל שֶׁכֶם

וּבְסַל מִתְנַדֵנְדֵ חָרִיץ גְּבִינָה וּפַת לֶחֶם,

יְסוֹד לְבִנְיַין, תְעָלָה לְצִנוֹר מַיִם

עֲמֵלִים כּפוּפֵי גַב, כְּמוֹ אֵין שָׁמַיִם.

מְרִימִים קִירוֹת לְבֵנִים, מִי נָח?

יְשָׁרִים  וּזְקוּפִים מֵאֲשֶׁר הָאֲנָךְ,

גַּם הַיּוֹם, כְּאָז, הַחֲבֵרִים נִהֲלוּ וְרָטְנוּ

רַק שְׁמוֹת הָעוֹבְדִים מְעַט הִשְׁתַּנוּ.

2018\12\10  ראובן עזריאלי

13.5.21

נִפְרַדְתִּי מִמְּנַחֵם.

אִישׁ מְיֻחָד שֶׁשְּׁכָבוֹת רַבּוֹת בִּי קְשׁוּרוֹת אֵלָיו, צְבוּעוֹת בְּמַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלּוֹ.

עוֹמֵד מֵאָחוֹר, מַקְשִׁיב לַמַּסְפִּידִים,

דִּמְעָה יוֹרֶדֶת, טוֹב, זֶה כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה.

עָזַרְתִּי לְכַסּוֹת, הַדְּלָיִים כְּבֵדִים, קָשֶׁה לִי.

הָלַכְנוּ.

בַּדֶּרֶךְ הִתְכַּתְּבוּ אִתִּי מִלִּים,

אָז כָּתַבְתִּי.

קֵן

מִי עוֹשֶׂה לוֹ קֵן?

בּוֹנֶה מָקוֹם,

קֵן בּוֹנֶה, בָּעֲנָפִים,

מַהוּ קֵן בַּכְּלָל?

מַתְבֵּנִים, דִּירִים,

קֵן בִּיעָרוֹת, בִּרְפָתוֹת וּבַגַּנִּים,

קוֹצֵי חַיִּים שֶׁנֶּאֶסְפוּ,

אַחֵד אַחֵד, סוּפוֹת וָרוּחַ,

מָה עוֹשֶׂה קִבּוּץ לְקֵן?

יָדַיִם פְּרוּסוֹת לֹא עוֹצְרוֹת,

עֵינַיִם חַדּוֹת,

לֵב דּוֹאֵג, גּוֹזָלִים לַהֲגָנָה,

קִבּוּץ, מָקוֹם וּבַיִת, אַהֲבָה,

קֵן לַבַּיִת.

נִפְרַדְנוּ,

הֱיֵה שָׁלוֹם,

מְנַחֵם עֶזְרָא.