נלי צוקרמן ז"ל
תרפ"ח –תשע"ו 1928 – 2016
תמה מסכת חייה של נלי צוקרמן, בת הדור שנולד אל התקופה האפלה ביותר בתולדות העם היהודי, ואשר רק חלקו זכה לחוות את הנס של הקמת המדינה היהודית בעודו קם מאפר. מסכת חיים שלמה משואה לתקומה.
נלי נולדה בשנת 1928ברומניה בחבל טרנסילבניה. ילדותה הצעירה עברה עלייה בעיירה לופָּאן, במשפחה בת ארבעה אחים ואחיות, משפחה יהודית שומרת מסורת ומתקיימת מיגיע כפיה. דבר לא רמז לה באותן השנים שלא יחלוף זמן רב והשגרה הברוכה והיציבות המשפחתית יעלמו, ותחת זאת יבואו שנים רבות של בריחה, מחסור, רעב, פחד וייסורים. המשבר הראשון היה בשנת 1937, בעודה ילדה בת 9, כאשר הנהר שעבר בכפר עלה על גדותיו ובית המשפחה על כל תכולתו נשטף בזרם המים. המשפחה נותרה בחוסר כל והתחילה לבנות את חייה מחדש. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הפכו ניצני האנטישמיות שחשה בבית הספר מהמורים והתלמידים עוד קודם,לרדיפות גלויות. אמנם המלך קרול השני נתן חסות ליהודים, אך נתיניו הרומנים ממשו את שנאתם ליהודים בגרוש הילדים מבית הספר, בהחרמת חנויות היהודים, ובגיוס הגברים לעבודות משפילות. פחד גדול שרר בקהילה היהודית.
בערב פסח של שנת 1941גורשו יהודי לופאן מהעיירה. הם הועלו לרכבות והועברו למחנה מגודר בתנאי מחסור ודיכוי, שם עבדו בפרך בעבודות חקלאיות ובכל עבודות שרות. אביה של נלי הוכה קשות כעונש על איחור למִפקד ומאז ועד מותו לא תפקד יותר. במחנה שהו כשנתיים ואחר כך הועברו לעיר אחרת והתגוררו בבית הכנסת כמעט שנה. כל הגברים מגיל 15 ומעלה גויסו לעבודות קשות כמו סלילת כבישים והנחת פסי רכבת בתנאי מחייה קשים, זאת עד כניסת הרוסים בשנת 1945.
בתום המלחמה נשארה המשפחה מוכה וחבולה וחסרת-כל והתקיימה מתרומות הג'וינט והקהילה היהודית.
נלי הצטרפה לתנועת הנוער הציונית "הבונים" שהיתה בעיר ויצאה להכשרה לקראת עלייתה ארצה. כעבור שמונה ודשים עלתה בחוף בורגס שבבולגריה, עם קבוצת ההכשרה שלה, לאניית המעפילים"עצמאות". בזאת לא תמו התלאות. האנייה הוקפה ע"י אוניות מלחמה בריטיות ו-1200 נוסעיה נלקחו למחנות המעצר בקפריסין. באחד בינואר 1948 נחתו בקפריסין בקור עז ובגשם שוטף, ללא מעילים וללא בגדים להחלפה. הבריטים שמרו על גדרות המחנה שאיש לא יצא. מדריכים מהארץ הגיעו ללמד עברית ולהכינם לעלייה.
בבוא האביב נפתחו השערים ונלי וחבריה הפליגו לחיפה. מכיוון ששם התחוללו אז קרבות מלחמת השחרור הופנתה האנייה לנמל תל אביב. כשעגנה האנייה היה זה בדיוק ביום פורים של שנת תש"ח. המעפילים ירדו בסירות אל החוף והתקבלו על ידי ילדי תל אביב עם חבילות ממתקים ושירי חג.
באפריל 1948 הגיעה קבוצת ההכשרה של נלי לכפר גלעדי והצטרפה לקבוצת עליית נוער שהיתה שם. שנתיים וחצי שהתה נלי בכפר גלעדי ובתוך תקופה זו גויסה לנח"ל. בכפר גלעדי פגשה את ירחמיאל ויחד עלו להתיישבות בניר אליהו, ישוב סְפר צעיר מול קלקיליה העוינת. קרא עוד
נלי וירחמיאל נישאו בניר אליהו ושם נולדה חנה, בתם הבכורה. האוכלוסייה בניר אליהו לא היתה יציבה, המצב הבטחוני היה קשה, חברים רבים עזבו, והמשפחה הצעירה עברה לקיבוץ גזר שבשפלה. לרוע המזל,גם קבוץ גזר, שעבר חוויה קשה של אובדן חברים רבים בקרבות מלחמת השחרור, לא התבסס לכדי חיי קיבוץ יציבים ובטוחים והמשפחה הצעירה, שבינתיים התווסף לה גלעד, הבן השני,חיפשה מקום חדש להתיישב בו ולהתבסס.
מסע הנדודים וההישרדות שזימן לנלי וגם לירחמיאל גורלם הגיע לקיצו עם הגיעם לרמת יוחנן. כאן היתה תחנתם האחרונה. כאן מצאו מנוח לכף רגלם. הם התבססו במקומות עבודה, והרחיבו את משפחתם משנוספו עוד שני בנים: ארז ומוטה.
נלי השתלבה בענפי השרות, תחילה במטבח ואחר כך במחסן הבגדים. חרף קשיי גוף התמידה שנים רבות להיות חלק ממארג החיים של הקיבוץ במסירות ובאחריות. היא שקעה במלאכת יומה בשקט ובחריצות. בביתם טיפחה עם ירחמיאל קן משפחתי חם לארבעת ילדיהם, פיצוי לעצמה ותיקון לשנים הרבות שחיפשה לעצמה בית במקומו של הבית שנחרב בצעירותה.
ביתה – מבצרה היה לה עולם ומלואו. יושבת בית היתה, מטפחת כלפינה בו וממלאת את זמנה בעבודות רקמה ותפירה. בשנותיה האחרונות יצרה בובות אותן תרמה לילדים חולים לשמח את לבם.
לא איש רעים להתרועע."אף פעם לא משעמם לי, תמיד יש לי מה לעשות" – אמרה. אהבה את הקיבוץ,אהבה לעבוד בין החברות והיתה נאמנה בהשקפתה לחיי הקיבוץ.
בניה שנשארו כולם סביבה ברמת יוחנן, נכדיה ולאחרונה גם הנינים מלאו את לבה שמחה וגאווה. ראתה בהם פיצוי על כל מה שאבד לה בשנות נעוריה.
תנחומינו לחנה, לגלעד,לארז ולמוטה, לחתן ולכלות, לנכדים ולנינים.
יהיה זכרה צרור בצרור החיים!
לקטה מן הארכיון ערכה וכתבה – מירי פיינשטיין
