פרידה מצביקה שביט ז"ל
שוב אנחנו כאן ושוב נפרדים ושוב עצוב נורא… עוד משפחה מאבדת את ראש השבט, עוד דמות נעקרת מתוכנו וגם אם תאמרו: "דרכו של עולם היא", אין בכך כדי לנחם או להקל וודאי שאי אפשר פשוט להתרגל.
צביקה היה ודאי כבר מוצא איזו דרך לחתוך את האוויר, שעומד בו כל כך הרבה צער בימים האחרונים, בלהבה המושחז של הצִינִיוּת המפורסמת שלו, של ההומור ששימש לו מוצא בכל כך הרבה מצבים, אך כעת משאיננו, נותרנו בצערנו העמוק, שההומור פשוט יכול לכסות עליו.
צביקה נולד ב-1935 לאיילה ולטוביה שטייף. ילדותו עברה לחוף ימה של תל אביב. הבית צנוע, המשפחה קטנה: אבא, אמא ושני ילדים. האב על פי רוב לא היה בבית, כעובד חברת "סולל בונה" היה נוסע למקומות רחוקים בהם בנו מחנות של הצבא הבריטי: ירדן, קפריסין, ובנו לא פגש בו בילדותו הצעירה אלא לעתים רחוקות.
שיכון מגוריה של המשפחה, אחד ממתחמי "מעונות עובדים" בתל-אביב, היה למעשה אגודה שיתופית, כמו קיבוץ קטן: לכולם היה, או יותר נכון לומר: לא היה, בדיוק אותו הדבר. מיקומו האסטרטגי ליד נמל תל-אביב וליד מה שהיה עד קום המדינה מחנה צבאי בריטי והפך אחר כך למחנה "יונה" הצה"לי, שממנו הופגזה אוניית האצ"ל אלטלנה, עשה את השיכון יעד מבוקש להפצצה. קודם היו אלה האיטלקים ואח"כ המצרים. והתושבים? אלו נאלצו להסתתר במקלטים.
בן 13 היה צביקה במלחמת השחרור, זמן לא הולם לחגיגות. בהחלטה משפחתית בוטלה מסיבת בר המצווה, והסתפקו בהענקת אופני "ראלי ספורט". לימים כשיובל של נגה וברוס הגיע למצוות, וצביקה כבר בן 72, הוא עטה טלית ותפילין וקיים טקס בר מצווה עם נכדו ליד הכותל.
הפצצת אלטלנה היתה מאורע שנחרת בזכרונו של צביקה. שלושה ימים לא יכלו לצאת מהבתים בגלל ההתפוצצויות והמראות הקשים. אחר כך שחו אל השרידים ואספו שם כל מיני חפצים כמו מחסניות, וסירת הצלה.
על צביקה הילד סיפרו שהיה שובב גדול, עושה תעלולים. הוא היה ספורטאי מצטיין. בין הרצים הטובים ביותר בתחרויות בין בתי הספר ובין הקופצים למרחק, דבר שהקנה לו פופולריות רבה בין הילדים.
מרכז הפעילות החברתית בנעוריו היה קן ימיה של התנועה המאוחדת: שתי פעולות תנועתיות שבועיות עם מדריכים ושתי פעולות בימאות. בכל שבת יצאו להפלגה.
"הייתי כמו כולם" – אמר – "בסדר. בתנועה, בבית הספר, לא נשארתי כיתה, הבאתי הביתה תעודות טובות. אך לא רציתי להמשיך הלאה. הייתי חסר סבלנות".
בן 16 וחצי, לאחר מחנה עבודה בקיבוץ הצעיר "מעגן" שלחוף הכנרת, החליט צביקה בעצמו, ללא תאום עם ההורים, ועמו כמה מחבריו, שהוא לתל אביב לא חוזר. הוא הרגיש שיצא לחופשי. אמנם צרפו אותם לחברת נוער וחלה עליהם חובת לימודים במסגרת זו, אך העבודה בענף הדיג בכנרת ספקה לו את הפעילות האינטנסיבית ואת תחושת העצמאות, הבגרות והאחריות.
הצבא, במסגרות הידועות של הנח"ל, הותיר להם זמן רב לשהות במעגן במחלקת נח"ל. צביקה סיפר ש-40 הימים בקורס מכי"ם ועוד פעם אחת 40 יום במילואים היו תקופות השירות הארוכות ביותר שעשה והוא אף קיבל על כך תעודת רב"ט.
ובתום השרות – בחזרה למשק. צביקה נוכח שמרבית הנח"לאים עזבו בינתיים ואף בני המשק הספורים לא חזרו. החברים המעטים המשיכו את הפעילות בעבודה כתמיד. ולצביקה, כך מסתבר היה שווה להישאר, כי מהם כל אלו שעזבו למול נעמי אחת יפה שהגיעה לבקר את בנצי, אחיה? קרא עוד
לאחר הכרות קצרה, שם, במשעולים בין דגניה לכנרת, היו צביקה ונעמי לזוג. צעירים עד מאד היו כשהתחתנו. ב-1957 – נולדה נגה, בכורתם. צביקה פרש מעבודת הדיג בלילות. רצה להיות עם המשפחה. אז החלה תקופת הפלחה ומהר מאד הוא היה למרכז הענף.
השטחים של מעגן היו ליד ג'נין לאורך הקו הירוק בין הכפר סנדלֶה לבין ג'למֶה שבשטח הירדני. עבודה ליד הגבול הצריכה ליווי של מאבטחים.
שוב רחוק מהמשפחה, רק פעם-פעמיים בשבוע הגיע הביתה. לן עם חבריו במלון בעפולה, בערב אכלו במסעדות, ביום פתחו קופסאות שימורים. צביקה ראה את ההיסטוריה חוזרת. הוא זכר את היעדרויותיו הממושכות של אביו מהבית ורצה להיות אבא טוב… הוא היה אז כבר אבא גם לורד ולזהר.
בינתיים פרצה מלחמת ששת הימים והעבודה המשיכה להתנהל רק כשהגבול הוסר. במעגן, ישוב ספר, החיים קשים, הילדים גדלים במקלטים, החברה מתדלדלת ונעמי וצביקה מהרהרים בעזיבה.
מה שזרז את ההחלטה היה מקרה קשה שארע בזמן מלחמת ההתשה. צביקה נסע עם שלושה חברים לקיבוץ מסילות ובשובם בכביש בית שאן-צמח נקלעו למארב. הנוסע שישב לצדו נפצע קשה מיְרי וצביקה, בנסיעה מטורפת, הגיע לקיבוץ גשר. הבחור פונה וניצל, אולם הרגשתו הרעה והאחריות שלקח צביקה על עצמו קידמו את ההחלטה לצאת לשנת חופשה מהקיבוץ ולעבור לקיבוץ אחר, לנשום אוירה אחרת. הפור נפל על רמת יוחנן, כי כאן היתה דודה שרקה שטייף והבן-דוד איתן עם משפחתו ושנת החופשה, כך מסתבר, עוד נמשכת…
לאחר שנת חופשה שנייה, בלחץ נעמי והבנות, נשארה המשפחה ברמת יוחנן. כאן נולדה לילך. לצביקה לקח יותר זמן לבסס כאן את הרגשת הבית שלו, אך מאוחר יותר יאמר שזו ההחלטה הכי חכמה שקיבל בחייו.
הקליטה היתה מושלמת, כאילו היו כאן מתמיד. ביתם הפך עד מהרה מוקד להתכנסות חברים, נעמי המשיכה בחינוך, צביקה השתלב בעבודת הפלחה למספר שנים, אחר כך ניהל את המחסן הכללי כ-20 שנה, תקופה ממושכת האביס את הפרות ברפת וגם קצר דשאים בנוי. מעולם לא ישב בטל. הוא היה חבר בועדת צריכה ובועדת תרבות, שיחק כדורסל וכדורעף עם החבר'ה, היה פעיל בהצגות ובערבי תרבות בכתיבה מושחזת ובמשחק. זכור לטוב תפקידו, ביחד עם מיכאל ישראלי, כ"פרלמנט הספסל" במופע היובל לרמת יוחנן. יש אומרים שעקפו בסבוב את הזקנים מהחבובות המקוריים…
צביקה היה איש משפחה אוהב ומסור. השתדל במודע לקיים אבהות אחרת מכפי שהכיר בילדותו. הוא דרבן את הבנות לא לוותר, להתאמץ ולהמשיך ללמוד. ביקש לכסות בכך על תחושת ההחמצה שחש בעצמו מכך שלא מימש מעולם את יכולותיו הגבוהות בלימודים. "היינו ילדי הפקר" – אמר. בספורט העמיד לו ארבע יורשות, וכמה ספורטאים יכולים להגיד זאת על עצמם? אט אט עבר צביקה מעמדת השחקן לעמדת האוהד השרוף: מסיע, מעודד, גאה בהישגים.
ככל שגדלה המשפחה וגדלו מימדיו הפיזיים של הבית וככל שהשתנה הקיבוץ וגדל מרחב הקיום העצמאי של היחידה המשפחתית, נהנה צביקה, ביחד עם נעמי, לטפח את הקן הפרטי. מדי שבוע היה מבשל בעצמו ארוחה לכל השבט, עם הנכדים טיפח שפה משותפת של צחוקים ובדיחות.
צביקה ידע שהיה בר מזל. לא מובן מאליו להיות מוקף בשבט כזה, כולם סביבו, כמעט, וגם אמריקה במשפחת שביט היא כנראה פחות רחוקה מאצל אחרים. והחברים? רבים וטובים. והקיבוץ? תומך ומפרגן.
ונעמי? 62 שנים שהם יחד. צביקה ונעמי, נעמי וצביקה, האחד משלים את השני. והמשפחה גדולה ומלוכדת: בנות וחתנים ונכדים בשפע. וכשנולדה לפני חודשים מספר עידן, נינתו הבכורה, השתעשע צביקה במחשבה שהפך לאבא של סבתא.
בתקופה האחרונה כוחו הלך ודל, האוויר נעשה דליל, אפילו ההומור המפורסם, שהיה לו כל כך הרבה פעמים למזור, כבר לא יכול היה להושיע. לאחר שנים שבהם הרבה, ביחד עם נעמי, לנסוע אל מעבר לים ולראות עולם ומלואו, ביתו הפך לו מבצרו: קרא ספרים ובשפע, נהנה מפלאי המחשב, פתר תשבצי הגיון בטלפון עם אחותו. ונעמי תמיד על יד, מסייעת בכל צורך, מנסה לרכך את מה שקשה להשלים עמו, להקל במה שהופך בלתי אפשרי.
ועכשיו תמה הדרך וצביקה נח, לא נלחם עוד על כל נשימה, לא מתאמץ עוד על כל צעד. וחסר, כבר חסר.
נעמי יקרה- החיים יהיו אחרים מעכשיו, אבל גם עכשיו אינך לבד. בנותייך כשתילי זיתים סביבך, הקיבוץ הוא בית והאופטימיות הרי היא בת לוויה לך מיום שנולדת מול כל אתגרי הדרך.
ולכם, עפרה, אחותו הגדולה של צביקה, הבנות: נגה, ורד, זהר ולילך, נכדים ונכדות ונינה אחת קטנה – מחבקים את כולכם, צערכם- צערנו.
כתבה: נורית פיינשטיין
