ציונה כהן

12/04/1932 - 23/08/2017

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' ניסן התרצ"ב

תאריך פטירה: א' אלול התשע"ז

שם האב: זכריה

שם האם: רומיה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: בני (בנימין) כהן

אחים ואחיות: אביגיל, חנה, רבקה

ציונה איננה – נורית פיינשטיין

ציונה איננה. לא בבת אחת הלכה לעולמה, אלא נמוגה לאיטה. וכמו לאורך כל הדרך כך באחריתה: צנועה,סבלנית, מקבלת את הדין ולא קובלת.

"אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?", שאל אחד מגדולי משוררינו (יל"ג), ומי ידע חייה של ציונה? מי ידע כי מאחורי החיוך התמידי מסתתרת מסכת חיים שמראשיתה,פעם ועוד פעם, לא חייכה אליה בחזרה והעמידה את נפשה במבחני הישרדות מורכבים? שהאופטימיות הנצחית שלה היא בחירה עקרונית – להביט בחצי הכוס המלאה ולשמוח על היש, כי הוא רב לא פחות מן האַין.

ערפל אופף את הולדתה של ציונה. לא התאריך ברור ולא המקום, וגם מדמויותיהן של הוריה, שהסתלקו מן העולם בילדותה המוקדמת, לא נותרו לה זכרונות מגובשים.

הוריה, רומיה וזכריה חזי, נישאו בתימן, שם נולדו שלוש אחיותיה הבוגרות: רבקה, חנה ואביגיל. ב-1932 יצאההמשפחה למסעה ארצה ובמהלכו התעשרה בבת רביעית. כיוון שנולדה בדרך, לא נרשם אמנם תאריך הולדתה המדויק, אך שם ניתן לה המורה על הכיוון ועל משאת הנפש: ציונה. לימים סיפרה: "את תאריך הלידה שלי קבעתי בעצמי על פי תעודת העלייה של ההורים. […] כתוב היה שהייתי בת 4 וחצי חודשים".

המשפחה הגיעה ארצה ב-1933 והתיישבה בצריף בכרם התימנים. זמן לא רב אח"כ, ב-1936, נפטר אבי המשפחה. האם, המטופלת בארבע בנותיה, עברה עמן להתגורר במרתף ועבדה לפרנסתן ככובסת. חלפו עוד שנים ספורות וזמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, מצאו עצמןארבע הבנות יתומות גם מאמן. רומיה חזי, עוברת אורח ברחובה של עיר, היתה אחת מ-130 ההרוגים בהפצצת מטוסי צבא איטליה (הנתונה לשלטון מוסוליני ולוחמת לצד גרמניה) את תל-אביב (הנתונה תחת שלטון המנדט הבריטי), ביום ו' באלול ת"ש (9.9.1940).

"בת דודה של אבא, מזל, לה קראנו 'דודה', לקחה אותנו תחת חסותה וקיבלה עלינו אפוטרופסות", סיפרה ציונה. "נשלחנו לבית יתומים ברמת גן. מקום חדש, יפה ומפואר לפי זכרוני. מקום דתי, אך מעורב בנים – בנות. […] בני משפחה שלנו באו לבקר אותנו שם. קיבלנו הרבה חום מהמשפחה הענפה. אחיותי, הגדולות ממני, פרשו מבית היתומים לפנַי ועברו לגור אצל הדודה בכרם התימנים בתל אביב. הן הצטרפו לשמונת ילדיה של הדודה. זה בעצם היה הבית שלנו. בית שמח ומאד תוסס. היתה שם חצר עם הרבה שכנים מעדות שונות. אני רק באתי לבקר בחופשות. בבית היתומים היה טיפול מצוין. משפחה שגרה בשכנות תרמה את החצר. היה שם עץ תות ענק בחצר,  ואני הייתי קטנה וטפסנית חרוצה. שחקנו בהמון משחקי ילדות,קפצנו בחבל…".

עד כתהג' למדו הילדים בכיתה בתוך בית היתומים. בכתהד 'עברו לבית ספר מחוץ למוסד, בית ספרמסורתי, אבל מעורב בנים-בנות. "היינו מתפללים כל בוקר וגם בלילה, לפני השינה", סיפרה ציונה וכדרכה הוסיפה בחיוך: "נעים לי היום להיזכר.יש לי רק זכרונות טובים, אין לי שום טראומה. היתה לי ילדות מוגנת". קרא עוד

ציונה נשארה בבית היתומים עד גיל 12, הגיל בו הפרידו את הבנות מהבנים. "כשהגעתי לגיל שצריך לעזוב את המוסד ולבחור לאן ללכת אני בקשתי לעבור לקיבוץ לא דתי. היום זה מפליא אותי", אמרה בדיעבד, "מה פתאום רציתי את זה? שלחו אותי למרכז הקיבוצים והגעתי לחברת נוער ארץ ישראלית בקיבוץ מעברות. היו לי נעורים נפלאים שם. זה הציל אותי ממש. לא הרגשתי מסכנה בכלל והמשפחה שלי שמרה על קשר ומדי פעם באו לבקר. […] האוכל היה דל. לכולם. אבל היתה שמחת חיים".עד כתה ח' למדה ציונה במוסד של "השומר הצעיר" ועבדה בענפי המשק: בגינות הנוי ("היה לי כיף"), בבית התינוקות וברפת ("הפעלתי אתה ספרטור שהפריד בין החלב לשמנת").

עם הזמן התגבשו חניכי חברת הנוער, ילידי הארץ ועולים מארצות שונות, ל"גרעין" ויצאו להכשרה בקיבוץ גת, עוד לפני מלחמת העצמאות. "אני זייפתי את גילי כדי שאוכל להצטרף", סיפרה ציונה. שנה שהו בגת,שם עבדה. ציונה בחליבה בדיר. עוד טרם גיוסם לצבא יצאו להגשמה: "עברנו לדנגור, שלחו אותנו להקים את קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי. היה קשה מאד אבל נחמד. שמרנו בלילות על מושב מבטחים הנטוש. עוד לפני הצבא הקמנו קיבוץ! היתה גדר מסביב, שמרנו עם שינלים כבדים וארוכים עד האדמה והחזקנו רובה צ'כי. בתקופה זו גם ירד השלג הגדול בישראל והיה קר מאד. כל שעתיים התחלפנו. היינו צופים מהגגות של בקתות החמר שהיו בשטח. יש לי זכרונות נפלאים מהתקופה ההיא".

בספטמבר 1950, בת 17 בלבד, התגייסה ציונה לצבא: "הוצבתי ביפו, בחטיבה 8, בשלישות", סיפרה."עבדתי במרכזיית הטלפונים (עם פלאגים…), ואח"כ עשיתי קורס כתבניות בתל אביב ונהייתי כתבנית. זה גם שירת אותי אח"כ בחיים האזרחיים. המחנה היה פתוח והתגוררתי במרכז תל אביב בבית שגרו בו חיילות רבות. לא קיבלתי מספיק כסף לקיום והיו פעמים שממש רעבתי".

בצבא פגשה את בני כהן, שהיה רס"ר בשירות קבע. "הוא היה בחור נהדר", אמרה, "ממשפחה בולגרית נפלאה". ב-1952 השתחררה ציונה מצה"ל וב-1953 נישאו. תחילה גרו בכפר סלמה, אח"כ עברו לתל אביב ולבסוף השתקעו בדירה גדולה יותר בשכונת מטלון בפתח תקווה. "אהבתי את השכונה והשכנות", סיפרה, "אוירה נעימה…".

עם הזמן הצטרפו אל הדירה גם הוריו של בני, מסייעים בגידול הילדים שנולדו בינתיים ומאפשרים לזוג הצעיר להתפנות לפרנסתם: "שנינו יצאנו לעבודה כדי להחזיר את החובות שלקחנו לקניית הדירה", סיפרה ציונה. "אני עבדתי ככתבנית וחזרתי יום-יום ב-17:00 אחר הצהרים. בני עבד כשרטט טכני בחברה גדולה ובלילות עבד כנהג מונית".

אחרי מלחמת ששת הימים, כשכבר היו הורים לשלושה ילדים, חיפשו בני וציונה שינוי. "חששנו מגידול הילדים בסביבה לא מתאימה לבני נעורים, חששנו מהנעורים שהיו אז, מהסמים וכל זה… רצינו שלילדים יהיו חיים יותר איכותיים. הצעתי שננסה חיי קיבוץ ובני הסכים". לאחר חיפושים, נקלטה המשפחה ב-1969 בנוה-ים. ציונה עבדה בחדר האוכל ובני השתלב ב"שימורי נון" כמחסנאי. בגלל שהיו בה מעט מאד ילדים בגילאי ילדיהם,ובשל הווי שלא תאם את הציפיות, חיפשו קיבוץ אחר. כך הגיעו ב-1971 לרמת יוחנן, קיבוץ גדול יותר ושונה. "היו, כמובן, מכשולים", סיפרה, "אבל אנחנו הסתדרנו. עזרו לנו מאד ה'הורים המאמצים' – פוני ומירי פיינשטיין. היתה קליטה נהדרת, כל כך יפה הם טיפלו בנו. הרבה היה תלוי גם בנו. ידענו איך למקם את עצמנו".

ציונה השתלבה בצוות הגיל הרך ואילו בני החל לעבוד כמחסנאי בפלר"ם ואח"כ עבר למועצה האזורית זבולון.בשעות הפנאי השתלב במועדון שחקני השח המקומי וארגן פעילויות ספורטיביות.

והנה, כמעין היסטוריה החוזרתעל עצמה, כששוב נדמה היה שחבלי הקליטה נמוגו ונמצא מנוח לכפות הרגלים, נטלטלו חייה משפחה. בני חלה אנושות ובנובמבר 1975 נפטר והוא בן 44 בלבד.

למרות השבר, ידעה ציונה גם הפעם, כדרכה, לזקוף קומה, להוות דוגמא של חוסן ואופטימיות לילדיה ולשמש להם גב איתן בכל אתגרי החיים. היא התמידה בעבודתה בפעוטונים במשך חמישה מחזורי פעוטים. "שם הרגשתי שטוב לי", אמרה, " […] אהבתי את העבודה ואת הילדים וזה נתן לי סיפוק וחימם לי את הלב". תוך כדי השתלמה בקורסים למטפלות באורנים.שנה אחת היתה מחסנאית במחסן הבגדים של הילדים, ואז נענתה להצעתה של ברכה בן-צבי ויצאה ללמוד סַפָּרוּת. שנים רבות התמידה בעבודתה במספרה, כשתחת ידיה המיומנות עוברים ראשיהם של כל אנשי הקיבוץ, מטף ועד זקן, הנהנים מקבלת פנים מחויכת וטיפול נעים ומקצועי.

בד בבד עם עבודתה היומיומית היתה חברה פעילה בועדת חיילים, ועדת חינוך וועדת קשישים.

וכשבאו ימים של גמלאות, לא אישה כציונה תשב בביתה. כמעט עד גיל 80 היא התנדבה בארגון "י.ע.ל" בבית החולים רמב"ם. "נחמד לי ונעים לי", סיפרה על התנדבותה, "אני מחייכת וצוחקת. אני אוהבת  פתיחות וזה נותן לי שמחת חיים".

זכתה ציונה כי שלושת ילדיה בנו את ביתם בקיבוץ וכי כל עשרת נכדיה גדלו בקרבתה. "הנכדים ממלאים לי את הנשמה", אמרה. אמא וסבתא חמה היתה, מקבלת ללא תנאים ומקפידה להיות מרכז מאחד לכל המשפחה. וכשבאו שנים של הזדקנות ונסגר הבית, הפך משכנה ב"חמדתאבות" מוקד עליה לרגל לכל צאצאיה, המבקשים לתמוך ולהיטיב בימים שהטוב בהם הולך ופוחת…

רוממה, אייל, שרית ובני המשפחה – אמא מיוחדת היתה לכם, דוגמא ומופת לרוח טובה, להתמודדות ולזקיפות קומה  ולוואי תהיה לכם הרוח הזו לעזר בימים עצובים אלו של פרידה.

 

קישור לבני כהן

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ציונה כהן ז"ל

    בת רומיה וזכריה חזי

    נולדה בתימן,  ה' בכסלו תרצ"ג 4.12.1932

    נשואה לבני (בנימין) 

    אמא לרוממה, אייל ושרית

    הגיעה לרמת יוחנן מקיבוץ נווה ים  15.7.1971

    פטרה: ב' באלול תשע"ז  23.8.2017 

    בת 85 במותה

    יהי זכרה ברוך

  • אמא – רוממה

    אמא

    4 שנים שאמרת די! ולא יכולתי להענות לך

    4 שנים יותר מידי אמא, אני יודעת.

    4 שנים שבהם, בהדרגה, אבדת את החיים ואנו איבדנו אותך.

    4 שנים שנפרדתי ממך.

    במהלכם, תודה אלוהים, גיליתי את הרבדים השונים של החמלה,

    את הדרכים לדבר אתך גם כשזה היה דיאלוג שבו אני דברתי

    ואת הסתכלת אליי, הנהנת או רק הקשבת, כך האמנתי.

    הרבה דברנו במגע, בליטוף ובאלפי נשיקות שנשקנו

    ככה לימדת אותנו לאהוב, אמא

    ותודה לך שהיינו כל כך נאהבים.

     

    נוחי לך מיליוני מנוחות, אמא.

    מנוחה עבור כל רגע מאותן 4 שנים ארורות.

    ולי תקווה אחת

    שאולי שהצלחתי, ולו במעט, להקל עליך.

    זו נחמתי היחידה.

    ותודה כנה לכל מי שטפלו, ליוו ותמכו בך לאורך הדרך, יבורכו.

     

    רוממה

  • אמא יקרה שלי – אייל

    אמא יקרה שלי, זה יָלי שלך

    כמו ששר עכשיו פרנק סינטרה I did it my way  כך את ניהלת את חייך מגיל צעיר עת עברת לבית היתומים ברמת גן ומשם באופן עצמאי לחלוטין בגיל העשרה פילסת את דרכך לקיבוץ מעברות ומשם להקמת קיבוץ ניר יצחק בעוטף עזה וכל השאר היסטוריה שנמצאת שמורה אצלנו.

    כמה היית גאה לספר לנו איך התמודדת עם כל המכשולים והבירוקרטיה ולא פחדת להתמודד עם הצעירים והצעירות שניסו להפריע או לגדף את הילדה הקטנה והצנומה שהגיעה בדרך לא דרך מתימן.

    אמא את צודקת ! שכחתי, את לא נולדת בתימן "אני נולדתי בארץ" זאת הייתה תשובתך לכל מי ששאל מאין הגעת. האמת עלית ארצה עם הוריך בגיל 4 חודשים לפי תעודת העלייה.

    אמא, הרבה רגעים מיוחדים ומרגשים מהילדות בבית בקרית משה עולים לי עכשיו לזיכרון כולל מלחמת ששת הימים שבזמן האזעקה הייתי לבד ילד בן 9 עם שריתי הקטנה בבית ומשכתי אותה מהלול אל מתחת למיטה עד לצפירת ההרגעה.

    אבל אמא, יש דבר אחד והוא ב DNA שלי אותו ספגתי לכל הדעות ממך.

    האהבה למוזיקה !  אח איזה מוזיקה של שנות ה 50 וה 60 שהייתה נשמעת בבית שעות רבות והיא חדרה אלי ולכל רמ"ח אברי.

    אמא, את זוכרת את הפטיפון המדליק שהיה נשלף מהמגירה בכוננית שבסלון ואת התקליטים של דלידה, פרנק סינטרה, אנגלברט המפרדינק, לאונרד כהן ואחרים שהיינו שמים ושומעים. לדעתי היינו היחידים בשכונה שהיה להם את הפלא הזה שנקרא פטיפון. כן אמא המוזיקה הולכת איתי לכל מקום ואני אוהב לשמוע אותה חזק אבל לא תמיד נותנים לי.

    עכשיו אני מגיע לעשור האחרון של חייך אמא שאם זה היה תלוי בך היית עוקפת אותו מימין או משמאל זה לא משנה. אצלי אמא זה היה העשור בו התחברתי אלייך חזק יותר והיום אני מודע לדברים רבים אותם ספגתי ממך ומאמץ אותם בחיי היום יום שלי ושל משפחתי.

    עברנו יחד שנים אחרונות מטלטלות, אבל מצאתי בהם לא מעט רגעים ושעות של אושר והתרגשות לא רגילה שישארו אצלי ואצל משפחתי שהייתה שותפה.

    אמא, לא תהיה לנו יותר שעת אהבה בה אני לוקח אותך למסע רכוב בשבילים בד"כ ולמחוזות שירי שנות ה 50 וה 60 אותם לא שכחת לרגע גם כשממש לא היית במיטבך.

    זהו זה נגמר אמא יקרה שלי. הגיע הרגע לו חיכית לנוח בשקט ובשלווה בגן עדן ואם עוד תצליחי לראות או לפגוש את אבא בני היקר לאחר 42 שנה שהוא עזב אותנו בלי שהצלחנו להיפרד, אז תני לו חיבוק חזק ממני ותגידי לו שהתגברתי לאחר שנים רבות מאוד על זה שהוא עזב אותי ככה בשיא בגרותי.

    הפשטות, הראייה את חצי הכוס המלאה, החיוך והצחוק המתגלגל שלך ילוו אותי עד מותי.

     

  • אמאל'ה יקרה שלי – שרית

                           יום ה  24.8.2017

    אמאל'ה יקרה שלי

    ממש לא יודעת מהיכן להתחיל…לא אוכל את הכל להכיל…אפשר לכתוב לך ימים על גבי ימים…

    קטנה, ענווה, צנועה, מטופחת, מלאכית…

    גוף קטן עם אישיות גדולה- חייכנית, נעימה, מלאת אהבה וחוכמת חיים ותובנה נדירה.

    פשוט כך!

    רוצה אותך עוד קצת… לחוש, להריח, לנשק את עורך הנעים והחלק…

    להריח את ריח גופך- ללטף, לחוש, ולאחוז בכפות ידייך הנעימות, הרכות, והמטופחות-שירשתי ממך…

    רוצה לשמוע עוד קצת את צחוקך המתגלגל…

    לשמוע את צעדייך עם העקבים המתקתקים…

    לשמוע את שריקתך מרחוק- שהיית מגיבה לה עד סוף כמעט…גם כשהיית כבר בעולם שלך…

    אבל לשריקה שלנו המשפחתית לא היית אדישה לעולם…

    שריתיל'ה קראת לי…אני מתגעגעת כבר מאוד מאוד!!!!

    אפילו שב-4 שנים האחרונות כבר דעכת לנו לאיטך…בשקט שאופייני רק לך…

    תמיד נשארת אמא אחת ויחידה-

    נוכחותך, הפיזיות שלך הייתה איתנו

    עד אתמול- הפרידה הכואבת, מפרקת-  וקשה לי להיפרד ממך- רוצה אותך עוד קצת-

    רוצה אותך פיזית אותך קיימת!!!

    ללטף, לנשק, להרגיש…לראות את פנייך!!!!

    תנוחי לך בשקט, נחת ושלווה,

    כך רצית!!! מגיע לך הכי טוב שיש!!

    אוהבת אותך לנצח,

    בתך שריתיל'ה

     

  • איך נפרדים בפעם האחרונה בהחלט – נווה כהן

    נפרדים מסבתא ציונה

    חשבתי, מה הם הדבריםהאחרונים שאומרים למישהו קרוב? ואיך נפרדים בפעם האחרונה בהחלט?

    ואז נזכרתי שזאת לאהפעם הראשונה שאני נפרד ממך סבתא. אם להיות כנים, היו הרבה פעמים כאלה מאז המעברלבית אבות.. שנפרדתי בשקט. אני זוכר שם תקופות קשות , הייתי מחבק אותך, נושק למצחךהחלק כל כך, ואז מסתכל עלייך במבט קצת שונה. מלא במחשבות. בתוכי ניסיתי להפניםשאולי הפעם, זו הפעם האחרונה שנתראה. והמשפט המוכר שלך, כל עכבה לטובה, נצבע לפתעבגוונים אחרים לגמרי. מלאי סימני שאלה. אז לחשתי לך בשקט, את מה שהיה לך חשובלדעת: "טיפחת משפחה לתפארת סבתא, השארת לי זכרונות ושיעורים טובים, ואני אוהבאותך סבתא. אוהב אותך לכל הימים". היה לך קשה להתבטא חזרה במילים, אז העינייםהקטנות, הצנועות ומלאות החיים שלך דיברו בשם מחשבותייך.

    האתגר שהיה לי הואלזכור אותך כמי שהיית לפני התקופה הזו. כי השכבות הכי טריות בזיכרונותיי כיסו עלהשאר. היו דומות מעט לקטרקט שכיסה את אישונייך. קצת אפור ומאובק. אז צללתי פנימה-ואחורה בזמן, לזכרון של האישה העוצמתית והרגישה, האסרטיבית והעדינה. סבתא שתמידרצתה להעניק לנו מהטוב שלה. סבתא שתמיד תזמין אותי לארוחת ערב של פעם, בה שניצנימים עם ריבת תותים ויוגורט חמצמץ היו משאירים לי חיוך ליומיים והטעם… כשהייתיבא ומצלצל בפעמון- חיכיתי נלהבת בדריכות לשמוע את צליל ה"יבוא" הרם שבקע(פעמיים, אחרי כל צלצול) מהבית.  סבתאשתיקח אותי ואת מור ליום כיף בתל אביב, שתגיד לנו לעלות לחנות הבגדים ולקנות משהויפה. "על המספר שלי, 85". כן סבתא, תודה אין כמוך!. כבר היד המזוהה איתךכל כך על כל מכתב, מתנה או ברכה ליום ההולדת אותם אף פעם לא שכחת. וכן, אנחנוזוכרים שלכל הנכדים את מעניקה שווה בשווה…      סבתא שתופיע בהפתעה גמורה בבריכה של קריתביאליק לתחרות שלי, ולמרות שזה היה באיחור משמעותי, ריגשת אותי. בעיקר בזכות המשפטשאמרת בדרך חזור, איך הגעת? אבא שאל. "אני לקחתי מונית והלכתי קצת ברגל. מהאתה חושב? לסבתא שלך יש תושיה." ואכן מין התושיה היתה לך. מציונה חזי הצעירהעם הרובה ביד מאחורי גבשושית החול, ועד ציונה כהן שבגיל 80 תקום מכסא הגלגלים ועלדעת עצמה תשים פעמיה אל הסופר. ולה זה נראה הגיוני טרוויאלי ופשוט. "תנו ליללכת…"

    אני יודע שהיו לךחיים לא פשוטים. חווית אובדן, ואז עוד אחד, שוב ושוב… היית צריכה לנווט ביןטיפות גדולות ומאתגרות, ומוקשים שעם הזמן נקרו לחייך. ואת סבתא, תמיד בחינניות האופייניתלך, דילגת בין כולן בנועם הליכות שכמוהו לא נראה כאן. בחכמת חיים וענווה. אצילית.זה מה שהיית- וזה מה שאת עדיין.

    אתמול נכנסתי לחדר,ושכבת על הגב. עורך המתוח והשלווה על פנייך לא הסגירו את העובדה שהגוף הזה שלחם כההרבה, לאורך זמן כה רב, נכנע כעת וכבר איננו מתפקד. ואז תהיתי לעצמי- אם הנשמה שלסבתא איננה, והגוף כאן אך לא לעוד הרבה זמן. מה היא משאירה לנו? לעולם שלנו? מה נותרמסבתא ציונה? התשובה, היתה לי ברורה כשמש פתאום: סבת השאירה לנו מורשת. השאירה בנודברים, זכרונות ושיעורים שנפוצו דרכה אלינו ולעוד מאות אנשים. אם לא אלפים. ידענוצנעה בזכותך, לשמוח במה וממה שיש. להיות גאים וזקופי קומה. ליזום. תמיד לתת ידכשאפשר. להיות עצמאיים זה רוצי ולא רק מותר. אם אין אני לי, מי לי. אמרת וצדקת.לימדת אותנו נאמנות ואהבה ללא פשרות לסבא בני שלנו. ומעל הכל- היית הסבתא שלכולנו.

    לא יכולתי לבקש סבתאאוהבת חמה ותומכת כמוך. אני לא אשכח שבנערותי הייתי מופיע לך בחצאי אילתוריםופאדיחות שלמות מהן התמוגגת ולהפתעתי הרבה, היית אומרת בשכנוע רב לאבא, זה מה שהואצריך לעשות. יש לו משהו שם. אז היום אני מנסה להגשים את זה. ועכשיו אני מבין, שזהבשביל שנינו.

    אז אמנם כבר לא אחבקאותך ואצא לדרכי מביתך, כשאת מלווה אותי במבטך. לא משה ממפתן הדלת עד שאעלם מתווךראייתך. אבל היום, יהיה תורי ללוות אותך במבטי, ולהחזיר לך מבט אוהב ומתגעגע דרךהעין שלי. ולא אסטה מעינייך שנחות כעת- עד הרגע האחרון שאוכל. תודה על כל רגעשהיית לצידינו, הלוואי ואת פוגשת עכשיו את סבא בני שמהיום את שניכם יזכירו באותןשתי אותיות בסוף…

     אוהב וזוכר תמיד, שלך, נווצ'וק

     

  • מכתב פרידה מסבתא ציונה – בן כהן

    מכתב פרידה מסבתא ציונה – בן כהן

    סבתא, את בשבילי…

    אהבה אין סופית, פרגון, ראייה של הכלל, אף פעם לא עשית איפה ואיפה.

    כולם היו שווים בפנייך, תמיד אופטימית עם שמחת חיים.

    אין אצלך זיופים, כבוד האדם היה אצלך מעלה נעלה.

    הרבה יעידו שאותך- ציונה כהן, כולם אהבו… אבל כולם!

    סבתא, את בשבילי…

    ג'חנון של יום שבת, כל ילדייך ונכדייך היו מתאספים אצלך.

    ואת, כמו תמיד דאגת לפנק ולפנק. תמיד שלא ייחסר.

    וואיי… כמה שאהבנו את הג'חנון שלך!

    כשבאים להתארח אצל סבתא מרגישים בבית, "מה תרצה שאכין לך?"

    תמיד שאלת. טוסט, ביצה, בואיקוס, בורקס, זיתים, סלט, גבינות..

    הכל היה תמיד אצלך ב: טוב טעם. שתי מילים שכל כך אהבת להגיד.

    סבתא, את בשבילי…

    זמן איכות. אחרי ארוחת צהריים אתך או בערב כשבאים להגיד שלום, היינויושבים ומפטפטים. מעלים זיכרונות, מסתכלים באלבומים, שומעים סיפורים מהעבר: על סבא בני- שעל שמו אני נקרא ועל איך הכרתם, על ילדייך, אחיותייך, על ניר יצחק שהיית ממייסדיו, הרובה הצ'כי שהיה בערך בגובה שלך, החתונה של אחותך על הגג בת"א ועוד הרבה זיכרונות.

    סבתא, את בשבילי…

    מגע מלטף, ידיים תימניות מטופחות ונעימות. תמיד שנכנסים לביתך- תחנת88 אף אם התנגנה לה ברקע, עד היום אני שומע אותה בעיקר בזכותך.

    שריקות, שירה- כמה שאהבת לשיר, שמחת חיים, חיים פשוטים.

    סבתא, את בשבילי…

    הליכה ביחד למספרה בקיבוץ, תספורת, חפיפה, סוכריית מנטה, דמי כיס לכל נכד! טלפון ממך- "תפתח את ערוץ 1, יש תכנית מעניינת".

    הליכה לדורות, שעת כושר שהיינו עושים ביחד ועישוב הגינה שאהבת.

    הקפדת תמיד לשמור תמיד על שלום בית ושלכולם יהיה טוב.

    סבתא יקרה שלי,

    למדתי ממך המון!

    באנו להיפרד מגופך, אך הנפש והרוח שהשארת אחרייך יהיו אתנו לעד. תודה לך על הכל. לא יכולתי לבקש סבתא טובה יותר ממך.

    אוהב אותך לעד, נוחי על משכבך בשלום.

    נכדך- בנצ'וק