חיוכו הלך לפניו – פרידה מנחמן ברבר / נורית פיינשטיין

את הסיפור הפעם נתחיל, ברשותכם, מהסוף, ותוך גניבה ספרותית גלויה ממארקֶס נכנה אותו: "אהבה (גם) בימי קורונה", כי מי שראה את שושקה מתדפקת על דלתי "חמדת אבות" בעת האחרונה, בימים של סגר ובידוד, ומסרבת לוותר על עוד ביקור אצל נחמן, עשוי היה לחשוב שזו אהבה מקסימום בת עשרים ולא כזו שימלאו לה בעוד שבועות ספורים שבעים שנה, וגם זה רק ממועד החתונה הרשמי. אבל מי שמכיר ולו במעט את הביוגרפיה הזוגית של השניים ויודע שסיפורם המשותף ראשיתו במלחמת העצמאות, יודע גם שאז ומאז ידעו לא פעם אש וגם רעם בחייהם הארוכים בארץ הזו ואף חוו שניהם, עוד טרם היות מדינה, ימים של שבי, כל אחד בנסיבותיו, ואשר על כן מהו בשבילם לנצח עוד איזה וירוס מסתורי שחדר לפלנטה שלנו. ובכלל, עוד לא נולד הוירוס שיעצור את שושקה בדרכה אל נחמן שלה, שתמיד מחכה לה. ונחמן כמו נחמן – חיוכו הולך לפניו ומשמש לו מליץ, תמיד, אפילו בשנים האחרונות, הקשות, "בימים ללא חמדה", כלשונה של נעמי שמר, "ימי סגריר ימי רפיון-ידיים". בהשלמה מעוררת פליאה הוא מקבל כל קושי ומגבלה הנכפים עליו ונערמים זה על גבי זה וכל נסיגה מן היכולות. סבר פניו האופייני, היפה, הנעים, הטוב, לא מש ממנו ומאור פניו הוא זכות גדולה לו ולכל הבאים עמו במגע בשנים הללו, בני משפחתו, שכניו בבית הסיעודי וצוות המטפלים והמטפלות.

אז התחלנו מהסוף, ונחזור להתחלה. המקום: תל עדשים, מושב בעמק יזרעאל שנוסד ב-1913 בידי אנשי "השומר" על אדמות הכפר תל עדס ויושב מחדש ב-1923 ע"י קבוצת פועלים חקלאיים יוצאי רוסיה ופולין, ובהם מי שיהפוך לימים לאביו של נחמן. הזמן: סתיו 1929, כחודשיים אחרי פרעות תרפ"ט, בן בכור נולד לשרה ופנחס ברבר. הישוב עוד מלקק את פצעיו והתיאורים שאנו מכירים משירי הילדים של אז, של העמק העולה באש, הגורן שבוערת בתל יוסף והעשן שעולה מבית אלפא, הם המראות הנשקפים מחלון חדרו ומנוף ילדותו של העולל.

שנות ילדותו של נחמן בעמק, אלו הפסטורליות, רבות העלילה, זכו לתיעוד מקיף וציורי ולחיי נצח בספרי הילדים של פוֹסָה, הוא הסופר עמוס בר, אחיו הצעיר של נחמן, ואילו נחמן עצמו זכה לבן דמות ספרותי שנודע בכינויו "אחי נחמן", דמות שהיתה מוכרת בבתים רבים בישראל בשנים הרלבנטיות, מה שהעניק בשעתו לנחמן מעמד של סלבריטי מקומי בעיני ילדי הקיבוץ.

בן 10 היה נחמן כשעזבה משפחתו את תל-עדשים ועברה לעיר הגדולה תל-אביב, שם הפך אביו מאיכר לנהג בקואופרטיב המשאיות "שֶלֶב". מבית הספר במושב עבר נחמן לבית הספר העממי "תל-נורדוי" ואחר כך למד שנתיים בבית הספר המקצועי "מקס פיין". הוא גויס לגדנ"ע, גדודי הנוער של ארגון "ההגנה", והשתלב בפעולות ההגנה על העיר. ב-1946 עזב את בית הספר ואת חוק לימודיו בבקשו, כך לדבריו, להיות "איש בוגר". כחניך תנועת "הנוער העובד" יצא ל"הכשרה צעירה" בתל יוסף ושם, והוא בן 17 בלבד, נעצר עם כל חברי המשק ב"השבת השחורה" ונלקח עמם למחנה המעצר ברפיח, בו שהו חודשיים ימים. כשהשתחרר משביו שב נחמן לתל-אביב. במסגרת פעילותו ב"ההגנה" עבר קורס מ"כים, השתתף בהגנת העיר מאיום הכפרים הערביים הסמוכים לה ואף הדריך בקורס מ"כים במקווה ישראל.

ב-1947 ביקש להצטרף להכשרה שלו, הכשרת "ארז", שישבה אז בכנרת ובכך בעצם "ערק" משורות "ההגנה" אל הפלמ"ח. בכנרת פגש נחמן את שושקה לבית הלבן, פלמ"חניקית גם היא, והשאר – הסטוריה.

כפלמ"חניק שרת נחמן בפלוגה ג' בגדוד השלישי של חטיבת-יפתח. הוא השתתף בכל פעולות הפלוגה לשחרור הגליל, השתתף גם במבצע "דני" וכיבוש רמלה-לוד. בהפוגה השנייה ירד עם החטיבה לנגב, לחם במשלטים והשתתף בפריצת הדרך לנגב. במשך כל תקופת המלחמה היה מקלען במקלע צ'כי כבד, בסיומה היה נהג ג'יפ של יחידת המודיעין הגדודי.

עם שחרורו באביב 1949 בא עם גרעין "ארז" להכשרה ברמת יוחנן ובתקופת שהותו כאן יצר קשרי חברות עם צעירי המשק, מה שהוביל לימים להשתקעות המשפחה כאן. ב-1950 עלו חברי ההכשרה, ובהם נחמן ושושקה, להתיישבות בנגב המערבי, על גבול רצועת עזה, והקימו את קיבוץ ארז, שם גם נישאו.

ב-1951 עזב הזוג הצעיר את הקיבוץ בבקשו להתנסות בחיי עיר. הם התיישבו תחילה בפתח-תקווה, ליד הוריה שושקה ושם, בצריף, נולד ב-1952 רמי, בכורם.

כשנה אחר כך עברה המשפחה לדירה משלה בקריית מוצקין ולפרנסתה עבד נחמן, כמו אביו, כנהג משאיות כבדות בקואופרטיב "שֶלֶב". מקריית מוצקין היתה כבר הדרך לרמת יוחנן קצרה, תרתי משמע, וב-1954, הודות לקשרים שנקשרו בשעתו עם צעירי המשק, הצטרפה המשפחה לקיבוץ. ככלל, השתלבותם של נחמן ושושקה בקיבוץ היתה כאילו היו כאן מתמיד, עד מהרה הם הפכו בו לדמויות מרכזיות, הוא בענפי המשק, היא כמטפלת בגיל הרך ושניהם גם יחד – כשותפים פעילים בחיי התרבות והחברה. על קליטתם העיב, למעשה, רק משבר הכנסתו של בנם הפעוט לבית הילדים ואל חיקה הלא מגונן של הלינה המשותפת. קושי זה לא פסק גם משנולדו שלושת ילדיהם הנוספים, הקיבוצניקים מבטן ומלידה. כל הארבעה זכו לביקורים ליליים של הוריהם, שהיו משאירים להם "סימנים" שחיכו להם עם בוקר ליד המיטה. ליד מיטתם של אורנה ואייל למד נחמן בלילות בתקופת לימודי הנדסאות הבניין בטכניון. את הלימודים, אגב, עשה בלימודי ערב אחרי יום עבודה מפרך במסגריה.

איזה מזל שנחמן ושושקה דאגו לעצמם לבן זקונים, צעיר בשנים רבות מאחיו, כך זכו להשלים עם חסיק, שהיה ילד צעיר בימי המעבר ללינה המשפחתית, את חוויית גידול הילדים בבית, שהחלה עם לידתו של רמי ונקטעה עם בואם לקיבוץ.

כל שנותיו בקיבוץ ובכלל היה נחמן איש מעשה. נהוג לומר שאי אפשר להוציא את הקיבוץ מהבן-אדם, אז מסתבר שגם את הפלמ"ח לא. כל חייו המשיך, בלשונו של אלתרמן, לשאת ב"עול הפשוט כעפר […] בלי הבט אחורה", לא "משאיר כל מלאכה לשלא משלנו", כך בשירותו הבטחוני, כך בתפקידים שנשא בקיבוץ ומחוצה לו וכך ב-1977 כשיצא לקורס קצינים, והוא אז כבר בשלהי העשור החמישי לחייו וכבר סבא של רותם, רץ בג'בלאות ועמד בכל האתגרים כצוערים הסדירים.

עד 1960 עבד נחמן כמכונאי במוסך וכאחראי על סככת הטרקטורים, אחר כך עבר למסגריה ואף קיבל לידיו את ניהולה עם מותו של יוסף שאני. נחמן היה מסגר מומחה שהקנה את מיומנויות הריתוך לבני דור המסגרים הבא אחריו. הוא הרבה להמציא וליצור פתרונות יצירתיים לשלל צרכים בחצר המשק, פתרונות שהתאפיינו בבטיחות, ביציבות, בחוזק ובאסתטיקה. בשנתיים האחרונות במסגריה קיבל על עצמו גם את ריכוז הבניין. שנים אלו התאפיינו בהשקעה גדולה בבניינו של פלר"ם לצד בנייה מאסיבית במשק. בשנים 1972-1973 יצא נחמן לעבודת חוץ במילוז, מפעל מוצרי העגבניות שבתשלובת "מילואות", אחר כך חזר לפעילותו במסגריה ובבניין. ב-1977 יצא שוב לעבודת חוץ, הפעם באגף למיכון במשרד החקלאות בשירות הדרכה ומקצוע וכן היה אחראי ארצי לשינוע והובלה של תוצרת חקלאית. ב-1982 חזר לשנת עבודה נוספת במילוז ואחריה שב לשנות עבודה רבות נוספות במשק. תחילה מילא את תפקיד "אם הבית" בחדר האוכל (הבחירה במונח זה, אגב, היא שלו ולא שלי). אחר כך הקים ענף חדש – ענף התכנון, במטרה לרכז תחתיו את בעלי המקצועות הטכניים השונים בקיבוץ, כך שיעמידו את כישוריהם גם לצרכי המשק ופלר"ם וגם לשם ביצוע עבודות מוזמנות עבור מחלקת התכנון של התק"ם. לימים עבר לעבודה מלאה בפלר"ם בתפקיד שהוגדר כ"יועץ טכני לשיווק" וגם אותו, כמובן, מילא בכל עוצמתו. עד זקנה ושֹיבה ניהל נחמן פרויקטים של בנייה בחצר, הוא נחשב בר-סמכא בענייני בנייה בקיבוץ ולא היה שני לו במציאת פתרונות יצירתיים ויעילים בבעיות שונות שנתגלו במבני ציבור ובבתי חברים.

ולצד כל אלה, ומחוץ לשעות העבודה, היה נחמן חבר בועדות מועדות שונות, גם, ובאופן טבעי, באלו העוסקות בנושאים טכניים, אך גם באלו העוסקות בענייני בטחון ובענייני חברה רגישים, כועדת חברה וועדת שיכון, היה פעיל קבוע בחגי המשק, רקדן בעומר ואב הסדר בפסח משך שנים רבות ועוד… ועוד…

הפרישה לגמלאות לא היתה לו קלה, הוא חש עצמו כמי שעוד יכול וצריך לתרום. ועם כל זאת, היתה זו שעתו להתמסר לבית, לבישול, לשכלול מיומנויות מחשב, לסריקת האלבומים המשפחתיים, להסעת נכדים לחוגיהם ומה לא? סדר יומו עמוס היה לעייפה ומתוכנן לפרטים, וזה לא שבשביל להיות בעל, אבא, סבא, ורב סבא משוגע הוא חיכה לפנסיה, כזה הוא היה תמיד!

בסיכומו של דבר, אמר בראיון שנערך איתו: "אני מסתכל אחורה על חיי כאן, ברמת יוחנן: היו לי ימים של התלבטות, היו ימים של עלבון ויאוש, היו מצבים של אין-אונים – אבל בסיכום: אני בניתי את הקיבוץ, לפחות חלק קטן ממנו, תרמתי כמיטב יכולתי למשק ולחברה, תרמתי כמיטב יכולתי לתרבות ולשמחת החיים, אבל – כפל כפליים מכל זאת קיבלתי, הרווחתי, זכיתי – כפל כפליים נתן לי הקיבוץ שלי!" ובסוף דבריו פנה לצאצאיו הרבים בציטוט משירו של מרדכי גבירטיג ואמר "שחקו נא ילדים, כל עוד אתם בגן -/ כי מן האביב לחורף – כה קצר הזמן…".

צר היה לראות את נחמן בשלהי העשור התשיעי לחייו הולך ופוחת. מסתבר ששנות מעש רבות, סקרנות ופעלתנות, אינן חיסון מפני פגעי הזמן והזקנה וגם לא המעגלים הרחבים של האהבה והתמיכה לה זכה, בעיקר זו של המשפחה. ועכשיו, אם נחזור לשיר "אהבה בת עשרים" שבו פתחנו: "הזמן שיר אֵבֶל מנגן עוד, הימים כואבים" ונחמן איננו…

תנחומינו לכם, דוּקה האחות הקטנה, שושקה שאין כמותה, רמי, אורנה, איל וחסיק, בני הזוג, הנכדים, הנינים ושבט ברבר כולו.

קורות חיים – מתוך מאגר הפלמ"ח

נחמן נולד ב-17 בנובמבר שנת 1929 בתל-עדשים. בגיל 10 עברה המשפחה לתל-אביב. למד בביה"ס "תל-נורדאו" וב"מקס נורדאו" בתל-אביב. היה פעיל ומדריך בגדנ"ע והתנדב לחי"ש תל-אביב. השתתף בהגנה על השכונות הדרומיות של תל-אביב, ובפשיטה על אבו-כביר. "ערק" לפלמ"ח בשנת 1947, והצטרף להכשרת "ארז" בכנרת. שרת בפלוגה ג' בגדוד השלישי של חטיבת-יפתח. השתתף בכל פעולות הפלוגה לשחרור הגליל. השתתף גם במבצע "דני", וכיבוש רמלה-לוד. בהמשך ירד לנגב, לחם במשלטים והשתתף בפריצת הדרך לנגב. במשך כל תקופת המלחמה היה מקלען, בסיומה היה נהג ג'יפ של יחידת המודיעין הגדודי. השתחרר בשנת 1949 ויחד עם חברי הכשרת "ארז" היה בין מקימי קיבוץ "ארז". פעילות בצה"ל: שרת במערך המילואים בשנים 1950-1985. סיים קורס משנים-טכניים בחיל-התותחנים. השתתף במלחמת ששת-הימים, בחטיבה 45. סיים קורס מ"מים הג"א בצריפין. אחרי מלחמת יום-הכיפורים, סיים קורס מפקדי אזור בבה"ד 1. היה מפקד אזור של קיבוץ רמת-יוחנן ומפקד מחלקה בהג"א במחוז חיפה. השתחרר בשנת 1975 והתנדב למל"ח בתפקיד ראש המטה במועצה האזורית זבולון, תפקיד אותו מילא עד שנת 1995. חיים אזרחיים – למד בטכניון הנדסת מכונות ובניין, ריכז בקיבוצו את המקצועות הטכניים. עבד ב"מילואות" בתפקידי ניהול טכניים. היה מדריך חקלאי באגף למיכון וטכנולוגיה, במשרד החקלאות. היה בין מקימי מפעל "פלרם" בקיבוץ, שימש יועץ טכני ומתכנן במחלקת שיווק. כיום הינו גמלאי. נחמן ברבר נשוי לשושקה חברת פלמ"ח והינו חבר קיבוץ רמת-יוחנן. להם ארבעה ילדים, 11 נכדים וחמישה נינים.

סבא נחמן, מחמן, טם-טם,

ב 17/11 חגגנו 90. ובירכתי. אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד. גם לפני יום ההולדת ובטח בחודשים האחרונים.

אני ממש מעדיפה לא לדבר בקלישאות וגם לא ללכת סחור-סחור, אלא דוגרי. סבא ואני לא פעם דיברנו לאחרונה, או יותר נכון אני דיברתי וסבא הגיב – על איך הדברים לא תמיד הולכים בדיוק כפי שתכננו, או כפי שרצינו וצריך בתוך זה למצוא את נקודות הבחירה.

הייתה לי הזכות להיות הנכדה שלך ושלכם כמעט 39 שנה עד כה. זכיתי.

תמיד תמיד תמיד, בכל מצב, הבית היה פתוח בשבילי, עיר מקלט והלב תמיד פתוח. לכולם.

סבא שלי היה עמוד תווך בחיי. נוכחות קבועה ובטוחה. נהג קבוע, מביא ומחזיר, מקשיב לכל הסיפורים שלי. פה ושם זורק איזו מילה בול במקום. לא דברן גדול אבל מדויק. שואל בקצרה, מתעניין, איך בבי"ס, עם החברות, איך בצופים, בצבא, בלימודים, בעבודה, בחורים. "יש לך בחור?" כמה היה מבסוט על עומרי! מה עם הילדים? ואז הייתה נגמרת לו מכסת הדיבור והיה נותן לי "את ספטונייה בטלפון".

פנים אל פנים היה טקס קבוע – מה נשמע נחמודת? איך החיים? תראי לי אותך- אה, לא משהו וצוחק. שעות, ימים, שבועות על גבי שבועות שביליתי אצלכם וספגתי אותו ואת סבתא. איזה עוגן הם היו בשבילי כשעזבנו את הקיבוץ ולאורך כל השנים.

בין הטקסים הקבועים היה נוהג לעבור לידי ועושה לי תנועות עם האצבעות או מדגדג, ככה סתם כדי לעצבן. שעות שסירקנו לו את הבלורית והשפם…פעמים אינספור שטוליק התחפשה לסבא ואני לסבתא וככה היינו מעבירות את הזמן. שנים של התכוננות ל"מבט ספורט" עם גופייה, מכנס ספורט כתום וכפכפים שהיום חזרו לאופנה ורק שאני לא אפריע לו, היה שולח אותי, כשגרו בקומותיים, לעשן פאסיבית עם סבתא ודינה גלוסקא.

כשהיו שואלים בהזדמנויות שונות למי אני דומה, הייתי עונה בגאווה שבין היתר לסבא שלי.

מקלחות אין קץ ארוכות, חדשות בקולי קולות, ספורט, מוסיקה יוונית, מוסיקה קלאסית, מוסיקה ישראלית, יכולת כתיבה והתנסחות פנומנלית. היה נושא ברכות קבוע בכל אירוע. כותב ומוחק ושוב כותב… 7000 סנדביצ'ים- רק שלא יחסר והעיקר שכולם בסדר ויהיו בסדר. פק"ל כיס קבוע הכולל עט ומסרק ועוד כל מיני…כל מיני רוטינות קבועות. העיקר שהכל יהיה מסודר. לסדר מדיח? למדתי מסבא!

פתקים קטנים על השולחן ל- ש מ- נ. לגלות אותם כל פעם היה מסב לי אושר עצום.

שריקות ונשימות ושריקות במקביל תוך כדי בנייה/תיקון של משהו. קצת חמום מוח אז מידי פעם משתחררת איזו קללה. אני מודה שלקלל למדתי מסבא.

כשנתקע לו איזה שיר בראש… כל היום מזמם את אותו המשפט: "…ממדורות עשן עולה וצליל תופים נדם נדם…"

וכמובן כשאני שומעת את "מי הוא המיילל ברוח" "לילה לילה הרוח עוברת", "שיר, שיר עלה נא" אז מיד אני מרגישה את סבא בתוכי. הקול, הידיים, המגע. זכיתי.

כשגבע נולד- נין ראשון, לפני 8.5 שנים, סבא כתב לי מכתב לחדר הלידה ואמר שהוא לא מאמין שרק אתמול הייתי הקטנה שלו והוא היה מעצבן אותי עם האצבעות והנה עכשיו יש לי קטן משלי שאוכל לעצבן.

חלפו בדיוק שנתיים מאז שסבא נכנס לחמדת אבות. לא היה קל. בן אדם שכל כך מחובר לבית שלו. היו רגעים קשים… המון ביקורים עם ובלי הילדים.. תמיד הרגשתי שזה לא מספיק לי.

לפני שלושה שבועות באתי לבד לבקר את סבא. קשה להסביר אבל ידעתי שזה המפגש האחרון. היה לנו מפגש מדהים. שרנו יחד עם אריק איינשטיין את "לילה לילה הרוח עוברת". שרת איתי את כל המילים. אמרת לי "מה נשמע יערוליק?" ובסוף חזרת אחרי ואמרת לי שאתה אוהב אותי.

ביום ראשון האחרון נתתי לך נשיקה, לחשתי לך באוזן שאנחנו תמיד איתך ואנחנו ממש בסדר. ושאתה יכול לנוח עכשיו.

זכיתי בנתינה של שנים בחומר וברוח. קבלה ללא תנאים ואהבה אינסופית.

אב הסדר שלי!

יערול

תודה לך נחמן היקר – עירית ברבר

"בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.

כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.

אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ.

דּרושׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד". (הרב קוק)

תודה לך נחמן היקר,

ליווית את חיי – יחד עם שושקה אהובתך כ 47 שנים… מופת לזוגיות ולמשפחתיות.

תודה על התמיכה, אהבה וקבלה לאורך כל הדרך – בטוב, ובפחות טוב של החיים,

תודה על קבלתי למשפחת/שבט ברבר והכנסתי בנבכי השושלת.

תודה על נתינה ללא תנאי וללא גבולות…

תודה על החכמה ועל הנדיבות,

תודה על מאור הפנים והלב הפתוח,

תודה על ההקשבה וההכלה, על חוש ההומור והקונדסות,

תודה על ערכים פלמ"חניקיים שחילחלו והופנמו ללא הטפת מוסר.

שמחה שהייתי עדה לגילויי הרוך, האהבה, הצחוק, האור והנחת במחיצת נכדיך, נכדותיך וניניך כל השנים ובמיוחד בזמן האחרון שרק הם "גלגלו אותך מצחוק".

          הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.

          הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.

          הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.

          יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

          צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,

          הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,

          צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:

          – הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך? (לאה גולדברג)

אוהבת אותך , נוח בשלום.

עירית

הושמע בהלווית נחמן ז"ל

הַפַּלְמַחְנִיק מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר,חיים חפר

הִנֵּה הָעֶרֶב כְּבָר יָרַד עַל הַמִּדְבָּר,

אֲבָל אֲנַחְנוּ נְסַפֵּר עַד כְּלוֹת הַלַּיִל,

אֵיךְ הַפַּלְמַחְנִיק מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר,

אֵיךְ הַפַּלְמַחְנִיק לַמָּחָר נוֹשֵׂא עֵינַיִם.

בָּזֶה הַיּוֹם הוֹלֵךְ הוּא בְּעָשָׁן וָאֵשׁ,

וְהוּא זוֹכֵר אֶת הַקְּרָבוֹת אֲשֶׁר עָבַר,

אֲבָל עִם עֶרֶב, טֶרֶם קְרָב שׁוּב יִתְחַדֵּשׁ –

תָּמִיד, תָּמִיד הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר.

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר,

וְהוּא יִמְצָא אוֹתוֹ לָבֶטַח!

מִן הַמִּשְׁלָט, מִן הַמִּדְבָּר,

הוּא עוֹד יָבוֹא, יָבוֹא לְפֶתַע!

כִּי הוּא חוֹתֵר אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף,

לְמַעֲנוֹ לוֹטֵשׁ הוּא חֶרֶב!

עַל כֵּן בְּטֶרֶם לַיִל עָבַר –

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר.

הִנֵּה אֶחָד אֶת הַמָּחָר רוֹאֶה רַק כָּךְ –

וְהַשֵּׁנִי אֶת הַמָּחָר רוֹאֶה אַחֶרֶת,

וְהַשְּׁלִישִׁי, שֶׁמִּטִּבְעוֹ הוּא מְסֻבָּךְ,

אֶת הַמָּחָר רוֹאֶה הוּא בְּדַרְגָּה וָחֶרֶב…

כָּךְ כָּל אֶחָד פֹּה מְחַפֵּשׂ, שֶׁמָּא יִמְצָא

מָחָר זוֹהֵר, אֲשֶׁר כַּשֶּׁמֶשׁ עוֹד יוּאַר,

עַל כֵּן נָקוּם, רֵעַי, וּנְטַכֵּס עֵצָה,

אֵיךְ הַפַּלְמַחְנִיק יְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר.

הוּא יְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר…

וְהוּא יִמְצָא אוֹתוֹ לָבֶטַח!

מִן הַמִּשְׁלָט, מִן הַמִּדְבָּר,

הוּא עוֹד יָבוֹא, יָבוֹא לְפֶתַע!

כִּי הוּא חוֹתֵר אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף,

לְמַעֲנוֹ לוֹטֵשׁ הוּא חֶרֶב!

עַל כֵּן בְּטֶרֶם לַיִל עָבַר –

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר.

וּבְכֵן נָקוּמָה וְנֵצֵאָה לְחַפֵּשׂ –

הֲיֵשׁ מָחָר, רֵעַי, מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם,

הַאִם נִרְאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ

אֲשֶׁר הָלַךְ עִם הַפַּלְמָ"ח יוֹמָם וָלַיִל!

– כִּי הַמָּחָר, אַחִים, צָרִיךְ לִהְיוֹת חָזָק,

לְבַל מִחוּץ, לְבַל מִבַּית יְמֻגַּר!

עַל הַמָּחָר, אַחִים, נָטוּשׁ הַמַּאֲבָק!

וְהַפַּלְמַחְנִיק מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר!

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר,

וְהוּא יִמְצָא אוֹתוֹ לָבֶטַח!

מִן הַמִּשְׁלָט, מִן הַמִּדְבָּר,

הוּא עוֹד יָבוֹא, יָבוֹא לְפֶתַע!

כִּי הוּא חוֹתֵר אֵלָיו בְּלִי הֶרֶף,

לְמַעֲנוֹ לוֹטֵשׁ הוּא חֶרֶב!

עַל כֵּן בְּטֶרֶם לַיִל עָבַר –

הוּא מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּחָר.

תודות

בראש ובראשונה לשרהל'ה סאלווה שלוותה אותנו לכל אורך התקופה,

לִצוות המדהים של בית סִיעוּד שבעצם, גן עדן מתחיל כבר שם.

לזהראן ועדנה וכל המטפלות והמטפלים המסורים והמקצוענים.

אין עליכם! אתם פשוט נהדרים.

תודה רבה מכל משפחת ברבר

אלתרמן אמר: "כי חי האיש חיים קצרים כה ומת לזמן כל כך ארוך.." ,

מה שאומר שיהיו מספיק שנים להזכיר ולספר.

—————————–

אבא, אתה שוכב כאן בלי תנועה בדרכך האחרונה,

אז אני אשבור שגרה ובניגוד לתקנון הקיבוצי על הנפטר

רוצה לדבר אל החיים והמחר.

——————————-

אני רוצה דווקא לדבר אל אמא – סבתא שושקה:

שתמשיכי בהרגלייך ובדרכך השמחה,

לעוף בבוקר מהמיטה, ישר לחד"א, לארוחה,

ומשם בדהרה על הקלנועית, למועדון דורות – לפגוש את החברות,

ושוב ארוחה ומנוחת צהריים בשביל שאח"כ

יהיה לך כל הזמן – לכל מה שתכננת מזמן.

להסתער על הנכדים ועל כל המשפחה,

להרביץ סגריה טובה עם רדת החשיכה.

—————————–

וכשנחזור במרץ לשגרה החדשה…. נמצא לנו את הזמן

להזכיר את נחמן ולהתבדח על חשבונו,

איך בישל, תכנן, תיקן, בנה, וכל הזמן ניקה ניקה וניקה.

—————–

ואתה אבא שמע לִי!

קח לך שנתיים מנוחה …

אחר כך קפוץ לגן עדן, תפגוש שם את שמוליק בולדוזר.

רק תשמור שׁלא יהרוג אותך בויכוח: מי השׁחיל את הרימון לצריח.

והעיקר שתהיה, אבא מנוחתך שלוה ונעימה.

איל ברבר 10.6.2020