גם עוף החול הוא בן חלוף – פרידה ממנחם עזרא ז"ל / נורית פיינשטיין
בלילה של דם ואש ותמרות עשן, כבה לו נר אחד בשקט, ללא צפירות אזהרה, בלי הדי פיצוצים, בצנעה, בהחבא, רחוק מן העין אך קרוב כל כך ללב כולנו.
מעטים האנשים בקרבנו שניתן לומר עליהם שהיו ממניחי היסודות, מבלי שיהיה זה לתפארת המטאפורה, שהיו מן "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל" (נחמיה, ד', י"א), פשוטו כמשמעו. כזה היה מנחם עזרא לרמת יוחנן במשך 70 שנה. הוא לא היה אמנם ממייסדי הקיבוץ במובן הבראשיתי של המילה אך היה בו למוסד. במו ידיו קדח בקרקע, יצק כלונסאות, הניח לבנה על גבי לבנה, חיזק וטייח, "מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת" (מלכים א', ז', ט'). עם הזמן ועם כל מבנה שהשלים, ויהיה זה מבנה ציבור או מגורים, נקשרה נפשו במקום הזה ובנפש אנשיו, ולא פחות מכך – נקשרה נפשם בזו שלו. ואם נאמר כי את חֶלְבּוֹ וְדָמוֹ הקדיש למקום הזה, גם זאת לא יהיה לתפארת המליצה, אלא אמת פשוטה, אך בל נקדים את המאוחר.
מנחם נולד בשלהי 1925 בבצרה, עיראק. שני היה מששת בניהם של רוזה וסלימאן עזרא וביתם בית יהודי-מסורתי. מנחם קיבל השכלתו בבית-ספר של רשת "אליאנס"– "כל ישראל חברים" וכן בבית ספר ערבי. ב"אליאנס" למדו התלמידים, לצד המקצועות היהודיים, גם מקצועות כלליים וכן מלאכות שונות שיהיו להם למשלח יד ולפרנסה. מנחם עצמו עבד כשוליה של סנדלר ועזר לעת מצוא בפרנסת המשפחה.
ככלל, חיו יהודי העיר בקרב ערבייה ושמרו על יחסי ידידות ושכנות טובה אלו עם אלו. כל זאת עד 1941 ונסיון המרד הכושל של רשיד עאלי אל-כילאני, ראש הממשלה המודח של עיראק, שהשתלט על ההנהגה, ביסס שלטון פרו-נאצי, ניהל תעמולה כנגד היהודים ודרש את גירושם של הבריטים מעיראק. השנאה ליהודים, סיפר מנחם, היתה גדולה והתפשטה גם לאחר שחזר המלך פייסל, בעזרת הבריטים, לשלטון.
ב-1942 הגיעו לבצרה כחיילים בצבא הבריטי שליחים מארץ ישראל, בהם, אגב, חברינו המנוחים אליעזר כהן ושלמה פלד (פרנצי). הללו החלו לארגן את צעירי הקהילה היהודית לפעילות ציונית, בלתי-לגלית, כמובן. מנחם בן ה-18 עזב את עבודתו, הצטרף לשורות "השורה", זרוע "ההגנה" של המחתרת הציונית בעיראק, והתמסר לפעילות בה. הצעירים היהודיים, סיפר מנחם, הושבעו לארגון בחדר חשוך שהיה בו דגל ישראל. הם התאמנו בנשק ובין 1942 ל-1949 עסקו בהסלקה ובהעברה של נשק במטרה להגן על יהודי ארצות ערב ובפעילות בלתי לגאלית להעלאתם ארצה.
ב-1950 החליטה ממשלת עיראק ברשות נורי סעיד להתיר ליהודים לעלות לישראל בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית. הראשונים שהעלו אנשי ה"שורה" ארצה היו הוריהם ורק אחרי שהעלו את כל יהודי בצרה עלו גם הם עצמם. מנחם היה מן האחרונים בהם. הוא הגיע ארצה באפריל 1951 והצטרף להוריו במעברת כפר אתא ובאופן מידי כמעט החל את עבודתו כבנאי ברמת יוחנן הסמוכה.
חודשיים בלבד אחרי הגיעו ארצה נשא לאישה את שולמית. אבנר בכורם עוד נולד במעברה, ארבעת אחיו: אילנה, ארנון, מרים ואורנה (היא שרה'לה) כבר נולדו בשיכון. אושרה של המשפחה לא האריך ימים. בזמן הריונה עם בת הזקונים חלתה שולמית וזמן לא רב אחרי לידתה – נפטרה. מנחם, שנותר אלמן המטופל בחמישה ילדים, הצעירה בהם תינוקת, נענה להצעת חברי הקיבוץ וב-1966 עבר עם ילדיו לרמת יוחנן. הקליטה כאן היתה טובה, העתיד זימן טוב, אך עד מהרה נטרפו הקלפים פעם נוספת.
בכ"ט בנובמבר 1966, בעת ביצוע עבודות לפירוק צריף ליד חדר האוכל, התמוטט קיר וקבר את מנחם תחתיו כשהוא פצוע אנושות. הרופאים לא נתנו סיכויים רבים להישרדותו. חודשיים שכב ללא הכרה מחובר למכונת הנשמה וגם משפקח באורח-פלא את עיניו נדרשה עוד תקופת אשפוז ממושכת מאוד להחלמתו ושיקומו. בתקופה זו, שבה מצאו עצמם לפתע ילדיו היתומים מֵאֵם חסרים גם אב, היתה לו וגם להם הקהילה הקיבוצית, ביחד עם בני המשפחה, מעגל תומך ומסייע. חסד מיוחד זכר מנחם על הטיפול המסור בו, לשרה אחיטוב ז"ל, האחות המיתולוגית, וללורה יפה ז"ל, מרכזת ועדת בריאות.
את צלקות הפציעה והשלכותיה הקשות נשא מנחם בגופו כל ימיו והן נתנו אותותיהן ככל שהלך גופו והזדקן ובכל פעם שנדרש להתמודד עם קושי בריאותי כזה או אחר.
ועם זאת, ולמרות המגבלות, הוא לא נטש את ענף הבניין אלא רק עבר מן העבודה הפיזית לריכוז הבניה והצוות. הוא המשיך לעבוד עד זקנה ושיבה, ראשון להתייצב בבוקר, מקדים להכין לפועלים קפה בטרם עוד יום של עבודה מאומצת, זמין לכל פניה של חבר, משרת ציבור נאמן ונעים סבר, האוחז בידע מקצועי נדיר, נדרש וחסר תחליף הן במקצוע הבנאות והן במבני רמת יוחנן השונים לדורותיהם. על מסירותו זו זכה ב-1999 בפרס העובד המצטיין ע"ש נח מוזס. דמות אב היה לפועלים וסחבק לחברים ולילדים, עם אלו דובר בערבית, עם אלו מתלוצץ בעברית, אך מעל לכל – היה איש משפחה למופת, אב מסור ולימים גם סב ורב-סב אוהב ואהוב!
זמן מה אחרי שהחלים מפצעיו הכיר מנחם דרך מדור ההיכרויות של "האיחוד" את אסתר מאשדות יעקב, אלמנת מלחמת ההתשה, המטופלת אף היא בארבעה יתומים. השניים נישאו ואסתר הצטרפה אליו עם ילדיה לחיים משותפים ברמת יוחנן. וכך, בערב אחד, בכ"ט בנובמבר 1970, 4 שנים אחרי שנפצע, הרימו חברי הקיבוץ כוסית להחלמתו ולנישואיו גם יחד.
בחדר צר מידות בנו מנחם ואסתר בית משותף לכל תשעת הילדים. עם השנים היה החדר לדירה והדירה לדירה רחבת-ידיים, שהיתה מרכז למשפחה הגדולה, המבורכת בכלות וחתנים, נכדים ונינים לרוב. מנחם נשא את אסתר על כפיים והיה עזר כנגד בכל שנזקקו היא או מי מהילדים. הוא היה דמות אב גם לילדיה וסב מסור לנכדיה-נכדיו.
ולצד כל אלו ומעבר לשעות העבודה, נשא מנחם במינוי של שר הדתות המקומי ומילא תפקיד ארגוני בשני צמתים רבי משמעות בחיי האדם והקהילה – חתונות ולוויות. מצד אחד, הוא דאג לצדדים הטכניים של הקבורה ושל הקמת המצבה, מה שנקרא: אחראי גם לשיכון שלפני וגם לשיכון שאחרי. מצד אחר לגמרי, דאג לענייני העמדת חופה וקידושין. איך כתב פעם איתן שטייף ז"ל? "מזל שאינו גם מוהל ואפשר להסתיר ממנו משהו…". ואפרופו חתונות ולוויות, כמה עצובה היום המחשבה כי לוויתו הקדימה בשבוע וקצת את שמחת נישואיהם של נֹעַם ותום ולא להפך…
כנגד כל הסיכויים וחרף אתגרי הגוף השבור והרצוץ זכה מנחם בזקנה מופלגת. צלול היה כבדולח עד אחרון ימיו, מטופל למשעי בביתו ואחר כך ב"חמדת אבות" ועטוף באהבתם של ילדיו, נכדיו, ניניו וחבריו הרבים.
והנה הבוקר נתבשרנו כי גם מי שנדמה היה לעתים כ"עוף חול", מי שקם פעם ועוד פעם מן השאול, מי ששרד שוב ושוב משברי גוף ונפש, אנטישמיות, פצעי גוף, אלמנות אחת ושניה, מי שידע תמיד להתחיל מחדש – לא חי לנצח! מסתבר שגם מי שיש לו מקום יחיד ומיוחד שיצוק בדמותו ועשוי בדיוק על פי מידותיו – הוא בן חלוף, וצר לנו על כך מאוד!
אתכם באבלכם משפחה גדולה ויקרה, חותמו של אבא-סבא מנחם נותר חקוק באבני המקום הזה ובין קירותיו במלוא המשמעות הפיזית של הדבר.
יהי זכרו ברוך.