אברהם שחר

אברהם שחר ז"ל –

נפרדים בצער מחברנו אברהם שחר שהלך לעולמו לאחר מחלה קשה.

47 שנים התהלך בינינו אברהם ואף על פי כן מה מעט ידענו עליו…

לעת פרידה זו הזדמנות לפתוח צוהר למה שרבים מאיתנו לא נחשפו אליו, כפי שספרה לנו מרים.

אברהם שחר נולד בפנמה באוגוסט 1944 לאמו שרה ואביו שמואל מזרחי.

בן 9 בלבד היה כשעלה ארצה עם סבו מצד אימו ועם 2 דודות. מותיר את הוריו מצידו השני של העולם.

הסבא עבר להתגורר במגדל העמק  ונפטר כעבור כמה שנים. אברהם ודודותיו שהו תקופה קצרה בקיבוץ אושה ומשם הוא עבר למוסד עליית הנוער בנווה הדסה" שם התחנך עד אשר עבר לפנימית "רמת הדסה" בטבעון. תחנתו הבאה היתה ב"קרית יערים" עוד פנימיה של עליית הנוער, בהרי יהודה.

בהגיע שעתו הוא התנדב לצנחנים ובתום הטירונות שובץ למחזור הראשון של סיירת חרוב והשתתף במארבים בבקעה.

בשנת 1968, אחרי הצבא, נסע לבקר את אביו שהתגורר בפורטו ריקו ושהה שם כשנה וחצי וסייע לאביו בעסוקיו.

בשובו מחו"ל שהה חצי שנה במושב בצת, שם התגורר בבית קרובי משפחה ושם גם רכש את אהבתו לטבע ולחקלאות.

התגייס לשירות קבע במשמר הגבול. הוא עשה קורס שוטרים במצפה רמון ואח"כ הוצב בתחנת יערה. כשהושלמה בניית הבסיס בזרעית, עבר לשם. סה"כ שירת במג"ב כ-6 שנים, במהלכן גם נישא למרים. הם הקימו ביתם בנהריה, שם נולדו אילת וקרן.

כשהשתחרר ממג"ב, החל אברהם לעבוד במפעל ישקר בנהריה. אבל אף פעם לא ויתר על חלומו לחיות במושב, ואם לא אז בקיבוץ, ולעבוד בחקלאות.

ואמנם, ב-1976, עברה המשפחה לרמת יוחנן, כאן נולדה לימים בתם השלישית , רוית – פטל.

במשך שנים הוא עבד בפרדס ומאוד אהב את העבודה תחת כיפת השמים ואת הנהיגה בטרקטור. בהמשך עבד באבוקדו, בלול ובנוי. על עבודתו האחרונה בנוי כתבה רותה היוז:

"בוקר, בוקר כל השנה, באש ובמים, יוצא אברהם שחר לעבודת יומו. עובר עם הטרקטור האדום בכל החצר, אוסף את כל הערימות והענפים אשר נופלים בסערות ומדווח לנו על נזקים עוד לפני שיוצאים לשטח. כבר עשרים שנה מתמיד בעבודה ככל יכולתו. הוא עובד קבוע, מסור לחצר. זו תרומה חשובה לחצר, ולצוות העובדים וכמובן גם לכל החברים. כל הכבוד לאברהם על כל אלו"

בשנה האחרונה לחייו, בעת שהתמודד עם מחלתו,  עשו בנותיו ככל יכולתן להקל על סבלו, עד שהוכרע אתמול. תנחומינו לכם: האח לואיס שבקליפורניה, מרים, איילת קרן, פטל והנכדים יוני וספיר.

ליקטה וערכה – מירי פיינשטיין

אבא

ספיר הצביעה היום על הלחי שלי ושאלה: "אימא, מה זה?" ועניתי בפשטות מלאה רבדים של כאב: "זאת דמעה ספירי. אימא מתגעגעת לסבא. אימא עצובה". והילדה הזאת רק בת 4 עם אינטיליגנציה רגשית של ילדה בת 18 ניגבה לי הדמעות עם האצבע העדינה שלה, הצמידה את לחייה אל הלחי שלי וחיבקה אותי חיבוק מלא נחמה.

יוני… יוני דרש לראות אותך מיד. דרש שנלך לבית אבות ושנסע לבית חולים והקשה עם כל כך הרבה שאלות ברומו של עולם. הוא לא הרפה כשהתפתלתי- גם לא כשניסיתי לברור מילים. הוא לא שיחרר עד שלא הבין הכל, עד שלא קשר את כל הקצוות בחוטי ברזל עבים ורק אז, רק אחרי שעניתי לכל השאלות הוא הלך למקרר ובהפתעה הניח בידי שוקולד לב אדום. זכית בנכדים נדירים אבא. זכית להיות נאהב. זכית לאהוב.

אבא, כמה אהבת לשמוע את הסיפורים שלי עליהם, וואו כמה שאהבת. אני יודעת שתנצור את הסיפור הזה לנצח בלב ותספר לשכניך לחלקה בדיוק את אותו הסיפור עוד עשרות פעמים ולפעמים גם תשייף ותחדד ותוסיף קצת פילפל ואז תחזור אליי עם עוד שאלה והבהרה ותרצה שוב לשמוע את אותו הסיפור עד הפסיק, המקף והנקודה וככל שתרצה וככל שתבקש אספר לך שוב ושוב ושוב.

אבא, הקשר שלי ושלך לא היה פשוט ולפעמים אפילו מורכב למדי אבל אין בי ובך חרטות- לא היינו כאלה אף פעם. שנינו אנשים של כאן ועכשיו, שנינו אנשים של עובדות, של מעשים. שנינו דומים וגם כל כך שונים. יכולנו לא לדבר תקופות ארוכות ובפשטות יום אחד בלי מילים לשבת אחד לצד השני באוטו ולהשלים פערים. יכולנו גם לכעוס ויום אח"כ לשים הכל בצד כאילו לא כעסנו מעולם. יכולנו להתרחק מרחק שנות אור ולהתמגנט מהצד השני של העולם. יכולנו להשלים בלי הסברים, בלי מילים, יכולנו במבט- רק במבט להתיר את הקשרים. השנה הזאת הייתה משמעותית מאוד לשנינו- בדרכנו שלנו למדנו לתת מקום אחד לשני, להסתכל קדימה, לעזור, לעודד, לתמוך. למדנו אבא- למדנו באמת לאהוב. למדנו אבא… בשנה אחת למדנו מה שאנשים לפעמים לא לומדים במשך חיים שלמים.

לראות את האבא הגבוה והחזק שלי מיום ליום הולך ונהיה יותר ויותר מכופף, חלש ורזה זאת לא הייתה חוויה קלה לעיכול. אז ברשותך אבא אזכור אותך בתקופה היפה שלך. אזכור אותך כאבא ששם לי בבריכה מצופים, כאבא שמלמד אותי לנסוע על אופניים. אזכור אותך כאבא שלוקח אותי לטיול בטרקטור ועגלה. אזכור אותך כאבא של שקית מנדרינות ליד הדלת וכאבא של אבוקדו ופומלית. אזכור אותך אבא כמו בימיך היפים- אבא גבוה, חתיך, עם גומות חן ובלורית.

אוהבת אותך. אוהבת אותך מלא ללא תנאים. כמו שאני חופרת כמעט כל יום לילדים- אוהבת אותך עד השמיים והירח והכוכבים.

תהי נשמתך צרורה בצרור החיים

קרן

30.1.2023

אבא

תמונות, חלקים של פאזל, חלקים של תקופות- הכל מתערבב, נעצר ושוב מתערבב. החיים מלאי תהפוכות, מלאי רבדים וזיכרונות. החיים הם אוסף של תקופות- כמו ברכבת אנחנו בנותיך לתקופות יורדות בתחנה, לתקופות עולות בחזרה. ועלינו אבא- זכית בכל הבנות שלך סביבך בסבלנות, במסירות, באהבה. באהבה גדולה.

אבא, שנה נלחמת כמו אריה במחלת הארורה- מסתער על כל תור לרופא, על כל בדיקה, על כל דקירת מחט וניתוח. מסתער על כל טיפול כימותרפיה. שנה שלמה! בלי להגיד מילה שקשה, בלי לעשות אפילו הפסקה של דקה כדי לנוח, בלי לעשות הנחות לגוף העייף, בלי לוותר. בלי לתת מקום לחריץ שלילי של ספק. תמיד חיובי, מחייך, מתמסר. ואנחנו… אנחנו איתך. מאמינות בסוף טוב עד הדקה האחרונה. עד הדקה האחרונה. עד שלא יגידו לנו שהלפיד שלך כבה- הוא היה מבחינתנו בוער. גם כשרמזו לנו, גם כשאמרו במילים חד משמעיות. גם כשניסו לנער אותנו, גם כששאלו אם אנחנו רוצות לדעת עוד כמה זמן יש לסוף – הלב ידע אבל הראש המשיך לחפש דרכים, להקל, הראש המשיך לחפש ריפוי למחלה הנוראית הזאת. עוד רופאה, עוד פרופסור, עוד תרופה- אתה ואנחנו כמקשה אחת עד השנייה שייכבה הלפיד. עד שהלפיד בסוף כבה.

השבועות האחרונים רמסו את גופך הכחוש, מותירים אותו חלש ופגוע אבל הראש היה צלול לגמרי ובזה נתנחם- בידיעה שראית וחשת את האהבה שבה כולנו עטפנו אותך. כולנו- שלושת הבנות שלך וגם יוני וספיר. כמה שהם אוהבים אותך אבא… כמה שהם אוהבים את סבא אברהם.

נזכור את טוב הלב, את הסיפורים שאהבת לספר. נזכור את אהבתך לאדם ולצומח. את אורח החיים הצנוע.

תמונות, זיכרונות, רגעים- הם צצים, הם יצוצו ויתגלו עם הזמן עוד חדשים.

לואיס אחיך ואשתו מרי – ליבם גם יוצא אליך ממרחקים.

בזמנים קשים אלו זכינו במעטפת נפלאה של עזרה, תמיכה ורגישות. ארז ואיציק שי- תודה על שהייתם עבורנו ועבורו נבחרת חיזוק. רחלי, אורית, ליאת וצוות המרפאה המופלא- תודה על הכל. על כל פיפס בזמינות של 24/7. לצוות חמדת אבות בניהולה המסור של רחלי – אתם פנינה בים של שחור. מקצועיות, הכלה, אנושיות, אהבת אדם. אבא זכה לסיים את חייו מוקף באהבה ועל כל זה נוקיר את כל מי שהזכרנו ואת כל מי שלקח חלק וליווה אותו בחייו.

אבא- נוח על משכבך בשלום. היה שקט ורגוע. כולנו, כל הבנות שלך איתך – מלוות אותך באהבה גדולה. מלוות אותך לתחנה הבאה.

Today I mourn the passing of my brother Abraham with loving memories. Even though life took us through different paths, we both loved each other very much. When we were kids, I remember that my brother spent time with me by taking me to park playing with me and ensuring that no one will hurt me. I was always waiting for my brother to spend quality time together.

One of the happiest day of my life was when  my brother and his family came to visit us in California. It was the first time that I was meeting his beautiful family that he was very proud of. I was so proud of him for his accomplishments including having three beautiful daughters and  a loving wife.

But today with great sadness it hurts very much to say good bye to my best brother ever. I will always keeping him and his family in my prayers, and hope that Abraham and our mother are now reunited in heaven.  Thank you all for being here honoring by brother. Thank you,

Luis.