דברים לזכרו של אלישע שלם ז"ל….

אלישע שלם, איש הקיבוץ שלי רמת יוחנן, היה דמות מעצבת בחיי מילדותי.

אדם חכם ערכי , אנושי וענו. עם כריזמה שקטה ועוצמתית שהייתה מיוחדת רק לו.

פיו וליבו שווים – מופת בהתנהלותו האישית ובהליכותיו.

פעל והשפיע ונחשף לרבים, בעיקר בשירותו הצבאי.

בסדיר, ב-1954 היה מ"פ בהקמה של גדוד 890,  ולאחר מכן בשירות מילואים רב שנים, מעללים ומשימות מיוחדות ועלומות.

פעמים רבות נקרא לשרת את החברה והמדינה לתקופות ארוכות של שירות צבאי מתוך חייו האזרחיים.

תמיד יצא מעבודת יומו בבננות שלימים הפכו לאבוקדו, ותמיד, עד יום מותו בגיל 89 לשם חזר.

למרות שמו שיצא לו כאיש צבא, בדרכו שלו,  תמיד מתלמידיו של אהרון היה: "…אוהב שלום ורודפהו…."

מאות ואולי גם אלפים שנפגשו בו כמפקד, וכאזרח בתפקידיו הציבוריים השונים ובפועלו ההתנדבותי, קיבלו ולקחו ממנו השראה לחייהם.

במדינה מתוקנת, היו ביום לכתו, מרכינים את הדגלים ביום שכזה, ומעלים על נס בכל מערכות הממלכה והתקשורת את דמותו כדמות מופת.

במעגל הקהילה של קיבוץ רמת יוחנן, אלישע היה לגמרי נביא בעירו.

עבורי, היה אלישע עד ימיו האחרונים גם חבר, וגם סוג של דמות אב. מותיר אותי עם תחושת יתמות.

יהי זכרו ברוך, והלוואי גם מורשתו תמשיך לעשות לה נתיבים…..

מאיר יפה (מאייקה)

מי האיש החפץ חיים  – שחר שטייף

אלישע ונירה היו השכנים ״דלת מול דלת״ של הורי בקיבוץ. שכנות טובה. נטולת חיכוכים.

כילד אני זוכר את אלישע כקצין בקבע ובמילואים. מח"ט בצנחנים וביחידות מיוחדות. יוצא למבצעים עלומים מעבר לקווי האויב והרחק משם. מדי פעם היה מגיע לבקר אותו חברו מאיר הר-ציון. צלקת עמוקה בצווארו וקולו כמעט לא נשמע. בין המילואים והמבצעים אלישע עבד במטעי הבננות, שעם השנים נעקרו. במקומם ניטעו מטעי אבוקדו וליצ׳י.

לאחר מלחמת יום הכיפורים וכיבוש החרמון חזר אלישע לקיבוץ והתמסר לחקלאות. גיבש סביבו צוות מסור והיה משכים קום מדי בוקר ויוצא לעמל יומו. שמח בחלקו ומשתתף פעיל בחיי התרבות בקיבוץ, נושא תפקידים ציבוריים ומבסס לעצמו מעמד של ״זקן השבט״ אליו פונים לעצה: ״אתה האיש״. ואלישע מעולם לא משיב פנים ריקם. מקבל על עצמו משימות ופרויקטים ומוביל אותם בהשקט ובבטחה. בלי להרבות במילים אך ברוב חוכמה ומעש.

עם השנים ומעברי הדירות המפגשים שלי עם אלישע התמעטו אבל בקיבוץ ממשיכים להיפגש על המדרכות, בחדר האוכל, בדרכי העפר ובשדות.

לפני כעשרים שנה בתחילת אופנת ״אופני ההרים״ יזם אלישע מסעות אופניים החוצים את ישראל מצפון לדרום. אלישע כבר בשנות השבעים לחייו מוביל אחריו טור ארוך של רוכבים מבני עשר ועד בני שבעים. הצעירים רוכבים על אופניים משוכללים, מרובי "סיכוך והילוך". אלישע מסתפק בזוג אופנים פשוט עם צמיגים שחוקים. בקצה העלייות, כשכולנו מגיעים נוטפי זיעה ומתנשפים אלישע מגיע עם מעגל קטן של זיעה בחולצת הטריקו הפשוטה שלבש. ככל שניסינו לשכנע אותו להתחדש באופניים חדשים ומשוכללים הוא לא שינה מדרכו – הכי הרבה שהסכים היה להוסיף ללבושו מכנסיים מרופדים מתחת למכנסי העבודה הקצרים. באופניו וברגליו חצה את הארץ לארכה ולרוחבה וגם את ״שביל ישראל״ צעד עם כל אחד מנכדיו בהגיעו לגיל מצוות. הכל בשקט, בשלווה. רוח המפקד מחלחלת ממנו לסובבים מבלי שהוא נזקק לתרגילי מנהיגות.

אנו נפגשים שוב כמה שנים אחר כך. אלישע ״מגייס״ אותי להצטרף ל״וועדת חברה״. הוועדה, למי שאינו מכיר את התנהלות הקיבוץ, היא מעין ועדה על-ממסדית שמטפלת בפניות מיוחדות ודיסקרטיות של חברים שאינם מעוניינים לחשוף את ענייניהם האישיים בפני הממסד. שני עיקרים היו לעבודת הוועדה: האחד – היא אינה מחוייבת לפעול בהתאם לנוהלי הקיבוץ. השני – החלטותיה אינן מהוות תקדים. אלישע מנווט את עבודת הוועדה בשום שכל. יודע להבדיל בין בעיה של ממש לבין ״ארטיסטים״. החלטות הוועדה מתקבלות בהערכה על ידי החברים הפונים מחד ועל ידי הממסד מאידך (שלעיתים רוצה לסייע אבל מנוע מכך כדי לא ליצור תקדים).

חולפות השנים. שנינו כבר לא בוועדה. נפגשים מדי פעם על המדרכה או בדרך העפר העולה מהקיבוץ למטע האבוקדו. אלישע בדרך כלל נוהג באחד הטרקטורים. גיל הפרישה הרחק מאחוריו אבל לא איש כאלישע ישב בביתו בבטלה. את מקל ריכוז הענף העביר כבר לפני שנים אבל עצם נוכחותו משרה אווירה מיוחדת בצוות. לכידות, מסירות, חריצות, קבלת השונה כשווה, מתן כבוד לכל אדם באשר הוא.

אני מנופף לו לשלום והוא מהנהן בראשו. השמיעה שלו כבר מזמן לא ״משהו״ אבל די במנוד ראש שאומר הכל: ״מה שלומך? הכל כשורה״. מדי פעם עוצרים ומחליפים כמה מילים בצעקות כדי להתגבר על רעש המנוע וגם על הרעש המובנה באוזניים.

השנים ממשיכות לחלוף. הקמטים בפניו של אלישע מעמיקים. הוא כבר בשנות השמונים המתקדמות. ממשיך לקום כל בוקר לעבודה באבוקדו. אני שמח לפגוש אותו בכל פעם מחדש. אני ״צעיר בן 61״ וכבר מרגיש את הגיל בברכיים ובכרס ורואה את החברים הוותיקים ״נופלים״ בשלב מסוים ונעלמים מהנוף.

הרפואה המודרנית יודעת להאריך את החיים, אבל לא מבטיחה צלילות ותפקוד. הלב דואב לראות אנשים שעד לפני כמה חודשים היו פעילים וצלולים הופכים לשברי כלי עם מוח שבגד, וגרוע מכך – מי שמוחו נשאר פעיל והוא נכלא בגוף משותק ואילם, ורק עיניו מספרות את הסיפור. הפרידה מהורי לוותה בתקופה של דעיכה – פתאומית ומהירה או הדרגתית, אבל בטוחני שאף אחד מהם לא רצה להיות לנטל ולא רצה להיות מת-חי.

השבוע נפרד אלישע מאיתנו. לא רצה להיות לנטל. לא רצה להיכלא בגוף נטול מוח או במוח נטול גוף. בן 89 שנים.

בצוואתו ביקש הלוויה ללא הספדים. הקליט את עצמו קורא את מילות השיר ״עוד חוזר הניגון״ ובסופו הוסיף בקולו הסדוק ״היו שלום״. ביקש לקרוא על קברו את ״מי האיש החפץ חיים״ במקום ״קדיש״, עלה למטע האבוקדו שם פעם ליבו את פעימתו האחרונה.

היתה זו דרכו להיפרד מכולנו. בהשקט ובבטחה.

הרבה שנים שלא היתה בקיבוץ לוויה רבת משתתפים שכזו. חברים ובני משק שעזבו. פקודים ומפקדים מתקופת שירותו בצה׳ל. מח"ט הצנחנים הנוכחי והרבה שכנים ומכרים שאלישע אסף במסלול חייו. כבקשתו קראנו על קברו, המכוסה שפע זרי פרחים, ״מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.״ הציבור הצטרף בשירה ונפרד כך מאלישע.

לכאורה הותירה בחירתו שאלה בלתי פתורה: מי האיש החפץ חיים? במעשיו פתר אלישע את השאלה. מי מאיתנו לא מפלל להיות מסוגל לחיות את חייו בצלילות ועצמאות? מי מאיתנו לא יודע שהסיכוי ל״אירוע״ גדל ככל שעובר הזמן, והסיכון להפוך לשבר כלי סיעודי הופך ממשי? אלישע במעשיו ובחייו ענה: החיים הם מעבר לנשימה ופעימות לב. את אלה אפשר להפעיל באופן מלאכותי. החיים הם היכולת לראות, להבין ולהגיב. לפעול ולעשות. מי כאלישע ראה, הבין, הגיב, פעל ועשה.

מי מאיתנו אינו מפלל שתהיה לו היכולת לזהות את הרגע ״לפני״ והאומץ למנוע מעצמו ומהיקרים לו את הפרק הנורא שאחריו?

היה שלום, אלישע. חפץ החיים. אוהב הימים שרחק כל ימיו מדבר מרמה, סר מרע ועשה טוב, ביקש ורדף שלום. אתה האיש!

הרוח – ירמי בן צבי

לא נישאו הספדים בלווייה.

כמו שהוא חי, כך ביקש את מותו, המילים מיותרות…

רק קולו הסדוק, המוקלט, נישא בשקט הגובר, מהלך בין עצי האורן, על ראשי המלווים. אלתרמן הטוב, במיליו המדוייקות, אלתרמן שהיה לנו לפה, שהיה התנ"ך של הדור הקודם, כבר לא מדבר היום אל הצעירים, רק אנחנו, הזקנים, עוד שומרים לו אמונים ויודעים – אנחנו רק עוברי אורח כאן על פני האדמה.

שידיך ריקות ועירך רחוקה, / ולא פעם סגדת אפיים

לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה / וצמרת גשומת עפעפיים.

וענן בשמיו ואילן בגשמיו / מצפים עוד לך, עובר אורח.

אלישע ביקש שלא נדבר בשבחו, מי אני שאשבור לו את המילה, אז אני לא כותב עליו, רק על "רוח המפקד" שהשאיר לנו. ובעיקר על הנוטעים, חבריו לעבודה לאורך כל השנים.

את ה"זהב האנושי" הזה שעובד במטע, אני רואה יום יום בארוחת הבוקר. אחד אחד, או יותר, הם מגיעים לחדר האוכל… לפעמים רטובים מהגשם, או מטל הבוקר, לפעמים רטובים מסתם זיעה.

ימי החורף והרוח המזרחית שמקפיאה את הנשמה, הולכים בדרך כלל עם בוץ, עם המון בוץ וליכלוך… אבל הצבא בכל זאת "צועד על קיבתו", וכך הם מגיעים לחדר האוכל על הקלאבקרים והריינג'רים, או ב"טויוטה הייס" הבלה מזוקן, המלוכלך שכבר ראה ימים טובים יותר.

לפני הכניסה הם מורידים את המגפיים, או הנעלים המבוצבצות, ונכנסים עם גרבים ומכנסי הגשם, ה"לוק" המוזר הזה, שכיח מאוד בימי הקטיף הגשומים, מראה על מידה של התחשבות בעובדי חדר האוכל, מידה של צניעות, הנה "לא רק אני עובד…" או "גם העבודה של האחר חשובה…" ועדיין לא דיברנו על רוח המפקד…

ואז… עם המגשים העמוסים הם מתיישבים בשולחנות האחרונים, הכי רחוקים, ליד קיר האריחים הצפוני של לוזר. תמיד שם. כולם יחד בשני שולחנות. מראה מיוחד. מראה שמחמם את הלב… "מעורבבים" יחד, כל העובדים, חברים ליד שכירים, צעירים ליד זקנים, ערבים  ליד יהודים, ותיקים ליד במב"חים, שחורים וג'ינג'ים.

אם בארוחת הבוקר הם מרוכזים כולם יחד, הרי שאחרי הארוחה הם מתפזרים איש איש למשימתו, על פני מעל 1000 דונם, אבוקדו, ליצ'י ופרדס מתוכם כ 250 דונם אבוקדו צעירים.

ב – 11:15 השבט המוזר מתכנס שוב מכל פינות המטע ל"הפסקת קפה". ושוב אותו מראה משובב עין של "כולם ביחד", מעורבים סביב שולחן עץ מפוסל מעשה ידיהם, ושלל כסאות שבורים שנאספו מהגורן ומהיקב. כל עוברי האורח מוזמנים גם הם ליהנות מקפה טרי בכוס נייר קטנה ולחוש את הרוח המיוחדת, ששורה על העובדים וחולפת ביעף בין העצים. הרוח שנושבת "מלמעלה" כ"עמוד הענן" שהולך לפני המחנה, שמאיר בחוכמתו וצניעותו את דרכנו בימי החושך, שממשיך להיות דוגמא ליחסי עבודה חבריים, שלא משאיר "פצועים בשטח" בלי הבדל גיל, גזע ולאום. …ובלכת הארזים אל יערות העד הניצחיים, האובדן והחידלון כואבים מתמיד.

אחד מדור הנפילים – עמרי גלעד 

הלך לעולמו אלישע שלם ז"ל, אחד מוותיקי קיבוצי, כמעט בן 90.

לא אפצח בסיפורי "המנוח ואני" כי האמת היא שלא החלפנו לאורך השנים יותר מדי מילים האחד עם השני. ובכל זאת הוא היווה דמות מעצבת ומשפיעה על נעוריי כמו על מספר מחבריי. משהו בשתיקה היציבה הזאת, משהו בסימון המטרה וההליכה העקבית ומרובת השנים בתלם, משהו בחריש העומק שהוא לקח בו חלק במהלך חייו.

אני עצוב ולא יודע להסביר לעצמי מדוע בדיוק, הרי בחברה האנושית שיצרנו "מותר" להתאבל רק על קרובי משפחה. אבל התחושה הזאת עולה בי כמעט בכל פעם שאני שומע על עוד חבר של סבא שלי שהסתלק מן העולם הזה. עוד אחד מ"דור הנפילים" שבנה ארץ ושילם על-כך מחירים כבדים, קול אחד פחות של צלילות וחדות ויושרה ורעות לאין-קץ במציאות המשוועת לכל הללו.

הוא לא דיבר הרבה באופן כללי, אבל כל מילה שלו הייתה שווה זהב. בעודנו יושבים על עגלת הטרקטור, כמה נערים שהתעוררו הרבה יותר מדי מוקדם ביום חופש קיצי, בדרך ממטע הליצ'י להפסקת האוכל, חזינו בו מתווכח עם העובד המבוגר שלצידו. ואנחנו מחכים למוצא פיו אך הוא שותק ושותק עד שלבסוף הוא פולט איזה "קשקוש" בטון בס וכל הגלגלים רועדים מהדרך המשובשת או מעומק דיבורו. והוויכוח נפסק באותו הרגע, אולי כי הגענו לחדר-האוכל.

עבור לא מעט חברים מדובר במפקד נערץ, עבור אחרים בבנו של המשורר הקהילתי, אבל עבורי (בתור זה שלא ידעם) מדובר במרואיין ההוא שאמר לירון לונדון דבר מה בסגנון "אנחנו קיבלנו את הזכות על הארץ באופן זמני, לפנינו היו הבריטים ולפניהם העות'מנים. מחר היא תהיה שייכת למישהו אחר אבל כל עוד היא באחריותי אני אפיק ממנה את המיטב ואף אתן לה בחזרה".

כמה הערצה יש בי לא.נשים שלא מפסיקים לעבוד ולנוע כי זהו סם-חייהם, כמה אני מכבד בני ובנות אדם הלוקחים אחריות על עצמם ומוכנים לחיות רק בעצמאות מלאה. וכמה חסרות במדינתנו דמויות קשוחות ורכות שכמותו לשאת אליהן עיניים.

רק ביקש בפשטותו הרבה כי חג השבועות בקיבוץ לא יבוטל, ונדם.

"בגן-עדן תהא מנוחתם"? מדובר בטיפוסים שבזו לשמיימי וסגדו לארצי.

לנוח? הצחקתם אותו ואותנו.

נסתפק ביהיו זכרו ברוך ומורשתו נר לרגלינו.

דמות מופת – מתן וילנאי

היינו שם אתמול, אורי ואנוכי, בהלוויתו של אחד מגדולי המפקדים של הצנחנים לדורותיהם, היו איתנו אנשי הקיבוץ, לוחמי חטיבה80, חטיבת המילואים הראשונה של הצנחנים, היום יש לה מספר אחר, או אוליהחזירו לה את המספר, אבל תמיד תהייה 80 של דוידי, רפול, לוי חופש, יאיר עוגן(גוצי)אמנון אליאס, חזי שלח , אפרים ברנד ורבים נוספים- הם הדור שיצר את רוח הצנחנים והנחיל אותה לנו, הבאים אחריהם.

אלישע, פיקד על גדודו שנים ארוכות. הן בששת הימים והן ביום כיפור. תמיד במשימות לא פשוטות, תמיד בשקט, בחוכמה, בקור רוח. פקודיו העריצו אותו!

זכיתי להיות מפקדו , כאשר פיקד על גזרת החרמון. שלא יהיה ספק תמיד שישבנו יחד היה ברור מיהו המפקד, לאו דווקא בעל הדרגה הגבוהה כמקובל בצבא!

מעל הכל הצניעות – והדאגה לשלום חייליו.

*אני תמיד אשא אותו בקירבי כדמות מופת!

יהא זיכרו ברוך!!

מתן וילנאי.

לזכרו של אלישע שלם – עומר עינב

בוקר חורפי לפני קצת יותר משנתיים. יושב ומעיין בחומרי הארכיון במכון להווי ומועד ברמת יוחנן, עבור כתיבת הספר. מרים את הראש ורואה איש בעשור התשיעי לחייו, עם בגדי עבודה ומעיל דובון ירוק מהסוג שככל שהוא יותר שחוק וטבוע בכתמים כך הוא מחמם יותר. אחרי חצי דקה של שיחה לא יכולתי שלא להתרשם מהדמות. כל מילה שיוצאת לו מהפה מדודה לפי משקל, אין הברה מיותרת. דיבור אטי וענייני.

שוחחנו על הילדות שלו, כי זה מה שעניין אותי. הסופרלטיבים על הקריירה הצבאית והחקלאית זורמים עכשיו בשפע, אלא שבי נחקק מהסיפורים שלו הילד הרך, שבגיל 6 נעקר בלי התראה מוקדמת מהבית שלו, התנתק מהחברים ועבר למקום חדש בלי שאף אחד אמר לו למה. ילד שמהחלון בבית הילדים התבונן בפחד מצמית מדי לילה בצינור הנפט בוער ברמות יששכר, והתחבא מהיריות שנורו מכיוון הגלבוע. ילד שגדל בסביבה שהבינה בחינוך אבל לא הבינה בילדים (ציטוט מדויק שלו). ילד שגדל ומבעד לחזות המאצ'ואיסטית העז לגלות רגישות וכנות נדירים בהתבוננות שלו על ההווה ועל העבר.

לזכרו של אלישע שלם ז"ל, איש יקר ויחיד במינו, מביא את הטקסט שכתב בבגרותו על המקום שבו ראה בית עד יומו האחרון:

לילה … חושך, יריות מהגלבוע!!!

ילדי בית אלפא לא בוכים — אין למי!

אבא ואמא אינם (הם עסוקים בבניין הארץ),

אבל גם אין על מה,

כי לקובה השומר יש מאוזר ארוך קנה,

עם קת מעץ והוא כבר יראה להם…

רוח ממערב, תריס דופק … אש בשדות…

ילדי בית אלפא לא בוכים — אין למי!

שומרת הלילה עם פנס הרוח

כבר הלכה לה למקום אחר.

אבל גם אין על מה,

כי לג'ונק הנפח יש פטיש גדול 4 קילו,

הוא כבר יראה להם…

חם … ברחש … קוצים…

רגליים יחפות בעפר,

ילדי בית אלפא לא בוכים — אין למי!

הינדה המטפלת ממילא אינה שומעת…

אבל גם אין על מה,

עוד מעט נגיע לעץ הדום הגדול

שפירותיו עגולים ומתוקים.

רוח קדים מעלה תימרות אבק …

אוהלי קידר שחורים ממלאים את האופק.

ילדי בית אלפא אינם בוכים — אין למי!

(גם אם הינדה תשמע

מה היא כבר יכולה לעשות).

אבל גם אין על מה,

עוד מעט נגיע לסחנה הקטנה,

יש שם שדרת אקליפטוסים כבדת־צל

וגם תעלת בטון קטנה

המוליכה מים צלולים וקרים,

שחלזונות אבן שחורים לדפנותיה.

אלישע שלם,  דברים לזכרו – יצחקי חן

כמה מילים על אלישע כלוחם, מפקד ומנהיג צבאי – מפקד של אנשים.

בעת ארוחת צהרים בח"א של רמת-יוחנן, לפני גיוסי לצבא, אלישע שאל אותי לאן אני אמור להתגייס והציע לי להתנדב ל"סיירת צנחנים".

השאר היסטוריה.

במלחמת ששת הימים ביום שבת 10.6.67 בשעה 19:00 נכבשה רמת הגולן ונכנסה הפסקת האש לתוקף. אנחנו, חיילי "סיירת הצנחנים", שרק כמה חודשים קודם התגייסנו לצבא, מצאנו את עצמנו ערוכים בדרום רמת הגולן, בין תל סאקי לתל פארס ורכס חזקה. מה עושים חיילים צעירים מלאי התלהבות והתרגשות, נכנסנו לכפר נטוש סמוך "בוטמיה", הכפר שימש למגורי משפחות הקצינים הסורים שהחזיקו את הקו ברמת הגולן. התחלנו לאסוף "מזכרות" כדי להשוויץ לפני חבר'ה בבית, ביום שישי על הדשא ליד חדר האוכל.

השמועה על איסוף "המזכרות" הגיע לאלישע שהיה מפקד הגזרה. תוך דקות אלישע הגיע, אסף את כולנו ופקד לרכז את כל מה שנאסף לא לפני שהסביר לנו מה ההבדל בין "מזכרות" לשלל ולביזה (אין הבדל). בהמשך הורה לזחל"ם שהיה באיזור לדרוס ולגרוס את כל "המזכרות" שנלקחו.

בשבילי זה היה שיעור לכל החיים. להבין מה זו ביזה.

כמה שנים מאוחר יותר, אני כבר מ"פ טנקים, סופחתי עם פלוגתי לגדוד 98/567, גדוד מילואים של הצנחנים שהיה פרוס על שרשרת התילים ענטר, כרום, ומריי במובלעת הסורית של אחרי מלחמת יום הכיפורים, אלישע היה מפקד הגדוד.

יום לאחר שהגעתי עם הפלוגה ביצעו הסורים התקפה על תל ענטר, התל המרכזי בגיזרה. ההתקפה החלה בהפצצה של מטוסי מיג סורים, ארטילריה כבדה, מטחי קטיושות וירי מסיבי של של טילי סאגר. האדמה רעדה תחתינו. בגלל העשן הזרחני, הרסיסים והאבק שהיתמר לכל עבר, לא ניתן היה לראות ממטר והיה קשה לנשום.

אלישע התמקם בעמדה קדמית על התל, הורה לי להתקדם, לתפוס עמדות עם הטנקים ולפתוח באש לעבר הכוחות הסורים התוקפים. היה ממש מפחיד להתקדם מול מטח הסאגרים שנורו עלינו. אלישע בקולו האיטי השקט והמרגיע לא איפשר לנו לפחוד, פשוט התביישנו לפחוד. אלישע סייע לי להכווין את הטנקים לעמדות ולאתר את מטרות האויב. בתום הקרב היו לנו 2 טנקים פגועים ו3 הרוגים, הסורים קיפלו זנב וברחו לא לפני שהשאירו עשרות גוויות, טנקים ו B.T.R פגועים.

אלישע היה עבורנו מודל לחיקוי, בקור הרוח שהפגין, בחשיבה יצירתית, מחוץ לקופסא, בצניעות ובאופן שבו נתן פקודות ללוחמים.

כבר אמרנו מפקד של אנשים.

אלישע ידע להשרות מנהיגות הגורמת לאנשים ללכת אחריו, והכל בצניעות מרשימה.

על המורשת הזו חונכו ומחנכים לוחמים עד היום.

אלישע , אנו נזכור אותך תמיד.

ספורי סבא אלישע – ירמי בן צבי

יום שישי.

שעות נעימות של אחר הצהריים מאוחר, ערב החג השני מתמשך אל לילו.

אנו מגיעים לבית שלם לניחום אבלים.

הדלת פתוחה לרווחה, בכניסה שלט עם הוראות הגעה ברורות – "הכניסה מסביב".

ממושמעים אנחנו צועדים בשביל האבנים. על הארץ שפע של גרעיני פיטנגו שנשרו מהעץ ונרקבו באין אוכלים, ויש גם עץ משמש מכוסה רשת גדולה, וגם סוכת ענבים ועוד, גן-עדן קטן שמוליך אותנו אל סוכת האבלים ליד בית.

על הדשא המון שולחנות וכסאות, חלקם כבר תפוס, חלקם פנוי ומזמין לשבת. עכשיו המשימה היא למצוא את שפע בני שלם המפוזרים איש איש בחוג מנחמיו. משימה לא קלה.

בפינה, ליד שולחן הכיבוד, עומד שולחן מכוסה מפה. עליו שלושה אלבומים וקובץ ניירות, באורך פלא, מהר מאוד אני נמשך דווקא לשם. אלבום אחד מושך את תשומת ליבי, אלבום שמספר בתמונות, את סיפור השהות המיוחדת של אלישע עם הכורדים.

בזמנו ערכתי איתו ראיון על אותה תקופה, סודות צבאיים הוא לו גילה לי, אבל כן סיפר על אורחות החיים הכורדי, על שותפות הגורל והאינטרסים המשותפים, הסיפור ריתק אותי ופירסמתי אותו בעלון, אלישע היה מספר סיפורים מופלא.

לא הייתי חייל שלו, אבל בכל אותן שנים של עבודה במטעים, שנים שבהן צעדנו אחריו בעיניים עצומות ב"חוג משוטטים", שנים שבהן הגענו לכל פינה בארץ, שנים שבהן זכינו לשמוע וליהנות מעושר הידע והיכולת הסיפורית שלו.

על קובץ הניירות שהיה מונח על השולחן היה כתוב "מסיפורי סבא אלישע". מסוקרן "ניכסתי" לעצמי קובץ אחד.

בקריאה ראשונה ברור מאליו שהקו בין המציאות לדימיון די מטושטש, אבל זו לא הנקודה, כבר הסיפור הראשון שופך אור נוגע ללב על הקשר המיוחד שהיה לילדי הקיבוץ עם השכנים הערביים – לא תמיד ראינו בהם אוייבים.

"ג'אמל והגמלים"

הגעתי לרמת יוחנן מבית אלפא בכיתה א'. חצר המשק הייתה שונה, האסם עוד לא היה קיים, במקום שהיום מגרשי הספורט הייתה אורווה גדולה מפח. היו שם סוסים ופרדות ובפינה עמד ארגז מלא תערובת עם תוספת של חרובים גרוסים שהביאו במיוחד מקפריסין. אלו היו מעדנים בעינינו, כילדים היינו יושבים ופולים את החרובים המתוקים מתוך התערובת…

החברים הוותיקים בוודאי עוד זוכרים את אבו קרולוס, ערבי נוצרי, שהיה מגיע לבקר את יצחק כתר הרב"ש. (לימים הוא היה זה שהביא לרמת יוחנן את הידיעה שהגיע גדוד דרוזי לשפרעם).

אחד הבנים של אבו קרולוס, ג'אמל, היה בן גילי, גם הוא היה בא לביקור.

לא פעם הוא היה מביא איתו חמור והתיידדנו. לעיתים הייתי הולך בבוקר אל יצחק כתר לבדוק אם ג'אמל הגיע.

בדרך כלל אבו קרולוס היה ממשיך לדרכו עם הגמלים לאן שהמשיך, ואם גם ג'אמל היה מגיע, הייתי לוקח אותו איתי לכיתה או לעבודה.

חברת הילדים התנהלה אז  כמו חברת המבוגרים, היה לנו משק ילדים. עבדנו שם לפני הלימודים בבוקר, ואחר הצהריים. בית הספר היה צריף במרכז החצר והחינוך לחיי עבודה היה מוטיב מרכזי.

במשק הילדים הייתה לנו אתון שקראו לה "שחורקה", והיו גם ארנבות, (גם בקיבוץ גידלו אותן למאכל,) כמו כן היו תרנגולות וגן ירק. העבודות הנוספות שהיו מוטלות עלינו היו מה שנקרא ס"ב – סביבות בתים, וס"כ – סביבת כיתות, טיפול בנוי סביב בית הילדים.

היה "סידור עבודה" קפדני, הילדים היו מתחלקים לפלוגות עבודה כשבראש כל קבוצה עמד ילד גדול… ילד גדול שאי אפשר להתחכם איתו, שלא כמו עם מורה או מטפלת, הוא ידע את כל הטריקים והשטיקים. כל ילד ידע בדיוק לאיזה פלוגה או קבוצה הוא שייך. הקבוצות היו מתחלפות ביניהן.

אני הייתי לוקח את ג'אמל לעבודה איתי ואחר כך היו מסדרים לו כיסא בכיתה והוא היה יושב ומקשיב.

אחר הצהריים הייתי מביא אותו ליצחק כתר, כדי שיחזור עם אביו לביתו בשפרעם. אבו קרולוס היה לוקח את ג'אמל איתו על הגמל בתוך ה"חורג'" – השקיים של הגמל.

יום אחד החלטנו, שכשאבא של ג'אמל יבריך את הגמלים, אני אכנס לשק מהצד השני בלי שהוא ידע, כך עשינו שנינו את כל הדרך לשפרעם. כמעט נרדמתי מטילטולי הדרך…

כשהגענו לשפרעם פתאום יצאו מהשקים שני ילדים במקום אחד. מה עושים?

ברמת יוחנן קמה מהומה חיפשו את הילד שנעלם, לא ידעו מה לעשות מרוב דאגה, זה היה בתקופת המנדט, לא היה טלפון והחרדה הייתה גדולה.

בינתיים בשפרעם קיבלו אותי יפה, נתנו לי לאכול ופנו למשטרה שישבה אז במצודה הישנה. השוטרים היו אנגלים וערבים, הם התקשרו לקיבוץ, הודיעו שה"מציאה" בידיים שלהם וכעבור זמן מה החזירו אותי במכונית משטרה בשלום הביתה.