שרה גינסברג

דברי פרידה משרה'לה גינסברג כ"ה בניסן תשפ"ה (23/4/2025)

" זְקֵנָה אַחַת הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם. זְקֵנָה נָאָה שֶׁכְּמוֹתָהּ לֹא רְאִיתֶם מִיְּמֵיכֶם. צַדֶּקֶת הָיְתָה וַחֲכָמָה הָיְתָה וְחִנָּנִית הָיְתָה וְעַנְוְתָנִית הָיְתָה. אוֹר עֵינֶיהָ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְקִמְטֵי פָּנֶיהָ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם" כך, במלים אלו פותח עגנון את סיפורו "תהלה" ודומה כי כיוֵן דברין לנשים מסוגה של שרה'לה, שמובאת היום למנוחת עולמים.

שרה'לה נולדה בירושלים בשנת 1933 , בכורה להוריה חנה וצבי וְלוֹדֶבְסְקִי, שעלו לארץ מפולין טרם מלחמת העולם השנייה. אביה,צבי, היה איש איש ה"הגנה" והיה ידוע בדייקנותו כאיש כספים ויכולתו להשכין שלום בין אנשים. אמה, חנה, היתה עקרת בית מסורה שעבדה גם מחוץ לבית כדי לממן את לימודיה של שרה'לה. משניהם ירשה שרה'לה את הסדר, הדייקנות, אהבת האסטתיקה והדאגה הרבה לילדים.

בגיל שלוש עברה משפחתה לקריית חיים, שם גדלה שרהל’ה באהבה ובחום משפחתי. מגיל צעיר טיפלה באחיה הקטן ישראל (סוֹלִיק) לאחר שאִמה חלתה – גילוי ראשון לאחריות ולנתינה שליוו את דרכה כל השנים.

שרל’ה למדה בסמינר "גורדון" למורות וגננות, והייתה פעילה בתנועת הנוער "גורדוניה". באותה תקופה נחשפה לשתיים מאהבותיה הגדולות: המוסיקה והציור- תחומים השזורים בחייה של שרה'לה כחוט השני.

במקביל ללימודים בסמינר, שמרה שרה'לה על קשר עם חבריה לגרעין והצטרפה להכשרת רמת יוחנן, כאן הכירה את מיכה וב- 1952 נישא הזוג הצעיר בחתונה צנועה.

ברמת יוחנן החלה שרה'לה לעבוד כגננת ומאוד אהבה את העבודה עם הילדים. כאן נולד עמית ב- 1953 ושש שנים מאוחר יותר נולדה אורלי, עליהם היתה גאוותה, כילדים וכבוגרים.

השנים הראשונות ברמת יוחנן היו קשות לשרה'לה, בעיקר בשל החוקים הקשוחים בלינה המשותפת וכן בשל בריאותה הרופפת. למרות כל אלה ולאחר שלא יכלה לחזור לחינוך בשל בעיות הבריאות, השתלבה שרה'לה בעבודה מסורה בקופת הבית וכן היתה חברה בוועדת חברים ומאוחר יותר- בוועדת קשישים.

שרה'לה היתה מעורה היטב בתחום התרבות ברמת יוחנן: השתתפה בתכנון בית ההנצחה והיתה קריינית בטקסים רבים.

הציור היה אהוב על שרה'לה והיה כל עולמה וכפי שהיא עצמה הגדירה "היה בדמי כל חיי". כאשר הילדים גדלו, הרשתה שרה'לה לעצמה להשקיע יותר בתחום והתחילה ללמוד עם מורה מאורנים. השיא היה התערוכה מעבודותיה של שרה'לה ב- 2007 והיה עבורה הִתְעַלּוּת, כדבריה.

המוסיקה היתה אהבתה השניה, בעיקר מוסיקה קלאסית, כפי ששמענו היום ושרה'לה נהגה לבקר בקביעות בקונצרטים. גם בתקופה האחרונה, עת הלכה שרה'לה ושקעה בעולמה ב"חמדת אבות", היתה המוסיקה מציתה בה מחדש אותות חיים, כאשר היתה פורשת ידיה בתנועות ניצוח על תזמורת פרטית משלה.

זכית, שרה'לה, להיות כגפן הפוריה מוקפת בילדים, בבני זוגם, בנכדים, נינים וכן באח מסור, עליהם היית גאה כל השנים. נוחי לך בשלום, שרה'לה יקרה, אשר באופן הכי סמלי שיכול להיות, מובאת למנוחת עולמים בערב יום השואה.

עמית, אורלי, ישראל ובני המשפחה- בית רמת יוחנן מחבק ומנחם אתכם.

כתב: יובל כהן