סרן ערן שלם

12.11.2001-18.9.2025

בן לגלי ועידו שלם אח ליובל, נעמה, איתמר, ואחותו התאומה הגר, ובן זוג לגילי.

ערן גדל ברמת יוחנן למשפחת שלם המפוארת:

נין של מתתיהו שלם המלחין המשורר המחנך, איש רוח והתרבות מיוצרי החג העברי,

נכד של אלישע שלם, אלוף משנה במיל', מפקד נערץ בצנחנים, איש העבודה והאדמה.

בן לעידו שלם מההנהגה הכללית של רמת יוחנן ומוביל את שיקום קיבוץ מנרה, ולגלי שלם, עובדת סוציאלית ופעילה במחאה החברתית.

לצד הייחוס המשפחתי, ערן היה ילד פלא ברוך כישרונות ופעלים בזכות עצמו. מכריו מתארים ילד צנוע ורגיש בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, וחיוך שובה לב.

ערן היה סקרן ומוכשר בכל תחום שבחר לעסוק בו: ספורט אתגרי, ריצה, נגרות, סריגה, בישול וגינון. בנעוריו הפליא להלך על חבל (סלקליין), עבד בצוות ההגברה של הקיבוץ, ובבניית תפאורות. גידל בשקדנות גינה מטופחת בסמוך לביתו. חרוץ, ובעל ידי זהב, אחד שאפשר לסמוך עליו תמיד.

הוא היה ספורטאי מחונן, חבר למופת ודמות השראה. את דרכו הספורטיבית החל כילד ואצן מוכשר בקבוצת ריצה וטריאתלון. ערן תמיד בלט לא רק בזכות היכולת הפיזית יוצאת הדופן, אלא גם בזכות האופי. הנחישות, הצניעות, ההתמדה והחיוך כל הזמן היה שם, גם כשהיה קשה. בשנת 2019 זכה יחד עם שני חבריו, במקום הראשון בתחרות ישראמן, כשרץ חצי מרתון.

ערן אהב טבע וטיולים, הצטרף לחוגי הנוער של החברה להגנת הטבע והתנדב לשנת שירות בבית ספר שדה עין גדי, שם שימש כמדריך. בכישרונו הרב ובמאור פניו, התקבל ערן למסלולי שנת שרות רבים, אך בחר בהדרכת טיולים. כשהוא מעיד על עצמו שהחיבור לארץ ולטיולים הביא אותו לבחירה במסלול זה, ושמטרתו הייתה לחבר דווקא את בני הנוער שסולדים מן היציאה אל הטבע, ולייצר אצלם חוויה חיובית.

לאחר שנת השירות, ערן לא ויתר על החלום לשרת כלוחם בסיירת מטכ"ל. למרות שסווג כבעל פרופיל רפואי נמוך, הוא עבד קשה, דחה את גיוסו, התעקש, התאמן והצליח להגשים את מטרתו. הוא הגיע לפסגה. וכמו בכל דבר אחר בחיים הוא עשה זאת בשקט, בעוצמה, ובשלמות.

בשבעה באוקטובר ערן לחם בגבורה ביישובי העוטף, ואף שכל כמה מחבריו הטובים, ביניהם רגב אמר, חברו משנת השירות.

בן עשרים ושלוש, לאחר כמעט שנתיים של לחימה, ולאחר ששירת כמפקד לוחם בסיירת מטכ"ל, יצא ערן לקורס קצינים, למלא את שדרת הפיקוד החסרה.

במסגרת גדוד "דקל" של בית הספר לקצינים, בה"ד 1, לחם בדרום רצועת עזה.

ערן נפל ב 18.9.2025 עם שלושה חיילים נוספים בהתפוצצות מטען ברפיח. לאחר מותו הועלה לדרגת סרן.

ערן היה אדם נדיר, מוכשר, חכם מצחיק אהוב ואוהב. הוא היה מושא לחיבה אהבה והערצה עוד בחייו. הוא היה "שֶׁלֶם" שָׁלֵם וּמוּשְׁלָם.

שנהיה ראויים לאובדן הבלתי נסבל שלו, ונמצא את הכוחות, לקום, להקים, לבנות. ולהבנות.

כתבה: רעות רון

ראיון עם ערן שלם / ירמי בן-צבי

שייך ל"שֶׁלֶמים"

אודה על האמת, שלא ליפול בקיסמו של הנער הזה, זו משימה בלתי אפשרית.

נתקלתי לראשונה ב"תופעת-טבע" הזו, בבוקרו של קיץ אחד, לפני שנתיים או שלוש במטע הליצ'י.

היה מוקדם, עדיין חשוך, הטל טיפטף מהעלים ולא היה אפשר להבחין בין הפועלים השכירים שהסתובבו עם דליים גדולים בשטח, לבין החברים שהתנדבו לקטיף, וילדי חברת ילדים. לאט לאט נטמעו כולם בין השורות, ההוראות איך ומה לקטוף ניתנו, רק קולו של יוּדָלֶה "המסביר", עדיין הידהד ברחבי המטע אך גם הוא גווע לאט לאט אל תוך הטרנזיסטור והאוזניות שלו. נשארו רק קולות הפרי שנקטף ונזרק לדליים. עם הזמן חלק מהקוטפים הצעירים "התיישב" על ערימות הענפים עם הפרי שהכינו להם המכונות, ובין ביס לפיטפוט גם… קצת קטף…

בשלב הזה אי אפשר היה שלא להבחין במוטיבציה המיוחדת של ערן שלם, שבלט בחריצותו יוצאת הדופן, כמו גם בשלווה והשקט שהישרה סביבו… הוא לא נח לרגע, מילא דליים ודאג להוסיף עוד ועוד ענפים עם פרי לנוחיות ה"יושבים"…

לפני יום יומיים על הבוקר פגשתי אותו שוב, עם אנג'ל רכובים על ה"ג'ון דיר" הירוק בדרכי המטע… אמרתי לעצמי, "אנסה את מזלי, יילך יילך, לא יילך אז גם כן טוב". עצרתי את השניים ושאלתי אם יש מצב לראיון בפייסבוק המקומי. הייתי משוכנע שערן יתחמק בתירוץ כזה או אחר, להפתעתי התשובה הייתה חד משמעית, "סבבה!"

ערן שלם, בן 19, אח ליובל, נעמה ואיתמר, תאום של הגר, בנם של גלי ועידו, נכד של נירה ואלישע.

כבר מילדות, מספר ערן, דבק בי הכינוי, "הוא שֶׁלֶם", כל אחד וכוונותיו, בין אם חיוביות ובין אם פחות.

נולדתי ברחובות ובגיל שנה עברנו לרמת יוחנן. המשמעות לגביי הייתה גדילה וחינוך בקיבוץ על עקרונותיו ואורחות חייו.

מגיל צעיר נחשפתי לערכי הקיבוץ ולאמונה שעומדת מאחורי האידיאולגיה. המחשבה על חברה שיוויונית שחייה את חייה ביחד הקסימה אותי.

העקרונות הציוניים, מוסר עבודה ופעלתנות הם אבני יסוד להצלחתה.

ערכים אלה מאוד חשובים אצלנו במשפחה ומונחלים כבר מגיל צעיר.

לדוגמא, אם היה יום ש"לא בא לי" ללכת לבית הספר, ההורים היו מסכימים לי רק אם הייתי הולך במקום זה לעבוד באבוקדו עם סבא אלישע.

מגיל צעיר הצטרפתי לפרוייקטים מיוחדים עם אנג'ל, דרך החינוך ומשם לאבוקדו, להגברה, לחידוש ובנייה של דברים מיוחדים עם מיכאל ואנג'ל, אחת הפעולות החשובות הייתה בנייה המשותפת של ה"צריף הכחול" במגרש המשחקים ליד חדר האוכל .

בסוף י"ב היה ברור לי שאני הולך לשנת שירות לפני הצבא. לא הייתה לי כל התלבטות באשר לכיוון, מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להדריך טיולים.

כילד שגדל בעולם של טבע וטיולים, אם משפחתיים, ואם טיולי קיבוץ בהדרכת אמנון גולן, מאליו היה מובן לי החיבור של בני הנוער לארץ ולטבע, תוך שמירה על הטבע ושימוש בו כפלטפורמה מעולה ללמידה עצמית והעברת תהליכים עם קבוצה.

המטרה שלי בשנת השירות הייתה לפנות פחות ל"אוהבי הטבע", שהדרך לליבם היא פשוטה, ויותר לאלה הסולדים ממנו, במטרה לייצר להם חוויה חיובית ביציאה פיזית לטבע, חוויה שתגרום להם להמשיך לצאת לטייל בעצמם.

כחלק מהראיון נשאלתי מה דעתי על שינוי אורחות החיים בקיבוץ ואיך אני, כנער שגדל והתחנך פה, רואה את העתיד של הקיבוץ במקום הזה. אני תומך נלהב בשינוי אורחות החיים. העולם התקדם והאידיאולוגיה של פעם כבר פחות חזקה ממה שהייתה בשנים עברו.

אני חושב שלא צריך לפחד לשנות ולהשתפר, גם אם זה אומר שינוי ממשי באורחות החיים שיתאים את הקיבוץ לעולם של היום וליושביו.

בימים האלה, מסכם ערן את הראיון, חודשיים אחרי סיום "שנת השירות" בה הוכשרתי כמדריך טיולים מוסמך בבי"ס שדה עין גדי, ולאחר מכן הדרכה באיזורי מדבר יהודה והנגב, אני עובד באבוקדו, מתאמן לגיבוש מטכ"ל ומנסה לנצל את הזמן שנותר ללמידה של דברים חדשים והתנסות.

ואנו, מכל הלב, מאחלים לך ערן בהצלחה בכל אשר תבחר לעשות ובכל אשר תיבחר ללכת. ובעיקר, לפני הגיוס לצה"ל, לך לשלום ושוב בשלום בריא ושלם. שמור על עצמך.

הוא כל כך היה כשהיה –

האחים ברוך, יובל, נעמה, איתמר והגר:

היה ואיננו. והוא כל כך היה כשהיה.

אין תזמון טוב אבל רצינו עוד. היו כל כך הרבה דברים שלא הספקת. והרי היית ידוע בזה בנסיון להספיק הכל – לרוץ, לבשל, לטייל, לקפוץ רגע להיות אח טוב, בן טוב, לצחוק על חברים, לצחוק עם חברים, לרוץ עוד קצת, לעמוד על הידיים, לזרוק איזו אמירה מטופשת לאוויר, לעבוד בגינה, לרוץ עוד איזה 50 קילומטר, לפרוץ את הגבולות של עצמך, לצאת לאכול אוכל טוב, להכין פיצה מאפס, לאהוב את גילי בכל כולך, לתפוס איזה שקיעה, לבנות שולחן . כל הזמן בריצה. איך הכל היה מתכנס? איך עשית כאלה פעלולים עם הזמן שבסוף בגד בכולנו?

מה שנשאר לנו זה האהבה הגדולה אליך, הזכרונות, טביעות האצבע של הנשמה שלך על הלב שלנו, תודה על כמעט 24 שנה שהיית כל כך נוכח בנדיבות שלך, שעזרת לכל אחד, שהפצת אור ואהבה,

אוהבים אותך לנצח

בתקווה שלא יהיו עוד משפחות שיצטרכו לחוות את הכאב הזה,

שכל החטופים יחזרו למשפחותיהם

שהסיוט הזה ייגמר.

אחי הצעיר רונצו – ברוך פלדבאום

ערני שלי, רוב האנשים מקבלים הזדמנות אחת בחיים. לחלקם הזדמנות זאת טובה ולחלקם לא.

הזדמנות שנייה זה דבר נדיר ביותר, במיוחד בנושא משפחה.

אני זכיתי כנגד כל הסיכויים בהזדמנות שנייה.

אומרים שמשפחה לא בוחרים אבל במקרים מאוד נדירים וכשהכוכבים מסתדרים זה יכול לקרות, ואז זה יכול להיות כל חזק כמו חיבור קוסמי נדיר.

הזכות הזאת לגדול יחד ולגדל אחים קטנים ולחוות מחדש את הגדילה של האחים הקטנים שלך.

לחוות יחד ולהיות חלק אינטגרלי בכל שלבי הילדות שלך עד היום זאת המתנה הגדולה בחיי.

אני חייב רגע לעזוב את התפקיד של האח הגדול ולהתפרק; אח גדול לא צריך לסחוב את הארון של אחיו הצעיר אל הקבר.

יש לי את אבא, אמא, יובי, נעמולה, איתה, וגורצה אבל אין לי אותך, ערני, וזה כל כך לא פייר.

זה לא פייר שאני לא אראה אותך גדל ומגשים את מיליון החלומות שלך.

זה לא פייר שלא יצא לך לפגוש את הילה (טוב זה בעיקר באשמתי).

זה לא פייר שאני לא יוכל לראות אותך ואת גילי מגשימים את המשפט הסוגר של טיול לילי;

"ועל פסגת ההר לחשה עלמה לעלם שיר אהבה אשר לעד לא יגמר…"

יש עוד הרבה דברים אבל אני אתפוס אותך פה לבד בהזדמנות ונתעדכן.

ערני יש לי בקשה אחרונה: תן לי את הכוח להיות עם המשפחה המופלאה הזאת שזכיתי בה ולהיות שם בשביל נטע ,אלון ועומר שכל כך אהבת.

אני אוהב אותך עד השמיים ובחזרה, תמיד תהיה בלב שלי.

תודה על מי שאתה בשבילי -גילי שמריהו

לא תיארתי לעצמי לפני יומיים כשנפרדנו שאהיה בסיטואציה הזאת עכשיו. החיים לא ברורים והפתיעו אותנו במשך כל הזוגיות שלנו. חווינו ביחד הכל. רגעים טובים ורעים אבל העיקר שחווינו אותם ביחד. תודה על כל מה שלימדת אותי כל השנים. תודה על החיוך שלך, שילך איתי לנצח. תודה שלימדת אותי מה זה אהבה ללא תנאים. תודה על כל מה שכן הספקנו. תודה שהפכת אותי לאדם טוב יותר. תודה על נקודת המבט שתמיד ידעת לתת לי על החיים האלה. גם עכשיו אני מנסה לחשוב איך היית רוצה שאתנהג בסיטואציה ההזויה הזאת ובגלל זה אני בוחרת להתמקד בטוב שהיה לנו, אולי אפילו יותר מידי טוב, ולהגיד פשוט תודה. הרגעים שהיו רק שלנו ישארו איתי לנצח בתוך הלב, ואני יודעת שגם לך. לנצח אסתובב בעולם הזה גאה שזכיתי להיות בת הזוג שלך ולעד החיוך הגדול שלך יהיה לי בתוך הלב בכל סיטואציה שלא אהיה. רק ביום שלישי האחרון סיפרת לי כמה חשוב לך להצליח להיות ערני יותר לסביבה ולהיות אדם טוב יותר. אני יודעת שכבר בימים האחרונים הצלחת לעשות את זה. אני מבטיחה לך שאקיים בשבילך את מה שרצית. הבקשה היחידה שלי מכולכם זה שגם אתם תקיימו בשביל ערן את מה שהוא היה רוצה. בואו נהיה אנשים טובים יותר. תודה על מי שאתה בשבילי.

שלב אחד לפני כולם –  עפרי צוקרמן, ינאי ארזי

רנוס, מאתמול אתה חסר.

מילים לא ממחישות אותך כמו שצריך,

אז אמעיט בהן.

אתה היית טוב

לא סתם אחד.

מאז שהייתי קטן היה נראה לי שאתה שלב אחד לפני כולם,

במירוץ מול עצמך שאין אף אחד שמתקרב לקצב,

ואני רץ מאחוריך ומנסה להשיג,  מבט חטוף על עיניך לראות, אולי, מה אתה חושב,

תמיד היית הכי

אח, חבר, מנטור, ספורטאי,

הקשבת ולימדת את הסובבים אותך ופעלת מתוך אהבתך אליהם.

עכשיו צריך להמשיך לסלול את הדרך שלך.

ננסה גם בזמנים כאלה שאפור וחשוך להשתמש באור שלך שיוביל אותנו

ובימי שמש נשתמש בצילך,

כי צילך טוב לנו

תודה על הכל רנוס,

אוהבים אותך לעד

החברים.

קצת הגזימו במלכות שמיים: עונש כזה?

לקראת סיום י״ב ערן קנה לי מתנה את תרמיל החלומות. בא עד שולחן העבודה שלי ואמר: קח נוניק.

ועכשיו התמונות רצות: סיום גלישה בקניון השחור. החבל רטוב ושוקל טונות. אין לי כוח לעלות איתו את העליה. לערן יש.

ערן חוזר מההר הגבוה, נרגש הוא מביא דרישת שלום מסולימן אל אווהבי שזוכר אותי.

הכנה לטיול גיבורים. מנסים לשפר מסלול דרך יער ציפורי. ערן הולך יחף כל הדרך. תפקידי לאסור עליו ואז אני נזכר כי אחותו נעמה חצתה את כל עמק נטופה יחפה ומי אנחנו בני תמותה מול האלים והטיטנים.

הרי אילת, סוף העליה מהתחנה הסיסמוגרפית להר עמרם. הסיוט הרע של מדריך בנגב מתגשם: הגר מתיישבת עם ״אני לא זזה מפה, מצידי תביא הליקופטר״. אני מביט בערן ותוך דקות היא אתנו. סנפלינג בנחל רחף, מחכים לאחרונים. הקבוצה רובצת מותשת במעט צל. ערן מוצא מצוק שלילי ומטפס עליו בפרקי האצבעות. היום השני ל״מים אל ים״, יורדים מהמירון לנחל עמוד. בדרך יש סלע ענק המכונה ״כסא אליהו״. ערן וינאי עוקפים אותי ובלי לשאול מטפסים יחפים למעלה. אני, המבוגר האחראי, אמור לגעור בהם אבל אינני יכול להפסיק לצחוק.

אלישע בחר להספיד את אורי שטייף לאחר שנהרג במדי צבא ההגנה: ״יופי? ההיה יפה מאורי? חוכמה? ההיה חכם מאורי״ אני נושך בלשון לעצור את הדמעות עם אותן המילים: ההיה יפה? ההיה חכם? ההיה מהיר? ההיה נווט? ההיה נער טוב? כמו ערן? במשפחת שלם פותחים וויסקי, עושים צחוקים. מדגדג באצבעות לתפוס שלם קטן ולתת לו סטירה שיחפש את השיניים בגינה. ככה מתאבלים? אבל כאמור: מי אנחנו בני תמותה, שנבין את האלים והטיטנים?

לאחרונה החלטתי אחרי שנים להשתמש בתרמיל שערן קנה לי…..ועכשיו מה? בשביל אלף דולר ללכלך מתנה מערן?

אני הולך בשבילים שהלכת, את רובם, יחף, חלקם בנעלי צבא.

ברגליים מרושלות מנסה לא לטשטש את עקבות צעדייך הקלים והבוטחים,

בידיים עייפות אני נאחז באבנים והעצים ששימשו פעם מאחז גם לידך החזקות.

אני הולך אחר עקבותיך המדומיינים וחושב, איך פה קפצת, ושם טיפסת, ומה אתה ראית אז, ומה אני רואה עכשיו, דרך העיניים הדומעות על כך שכבר לא אלך כאן לצידך.

אנסה ללכת בכל אותם שבילים, כי אין דרך שבה הלכת שלא שווה את המאמץ, אבל לא אוכל להגיע לכולם, חלקם קשים וסבוכים מדי וחלקם, אולי צריכים להישאר רק שלך.

לנצח מעריץ ומקווה שאולי קצת מכל הטוב שלך יתפזר כאן למטה בינינו, אלה שפתאום נעלם להם הגיבור.

רונה, ילד מושלם ואדיר שאתה!  – יפעת קפלן

לא הגיוני שאתה כבר אינך. הרבה כתבו על פאר השושלת ה'שלמית' שתרמת לה בחייך הרבה גאווה, שמחה ונחת. ובצדק כתבו. כי השורשים האלה הם גם החינוך שגדלת עליו וגם גנטיקה טובה תרמה לך (וידוע שזה דווקא לרוב מגיע בעיקר מאמא…).

אבל כל כך הרבה מזה שלך בעצמך. כבר ביחפנות, בטיולי הגיבורים ובמאסטרינג של הסלקליין בחברת ילדים היית מודל לחיקוי ושם דבר אצלנו בבית.

אבל אני פגשתי אותך באמת לראשונה ב"תיאטרון הבית". כשעבדת אצל יערה בבניית התפאורות. חרוץ, ואלוף, עם ידי זהב ואחד שאפשר לסמוך עליו תמיד. במשלחת התיאטרון לפסטיבל הצגות בסלובקיה (אוגוסט 2018) כבר התאהבתי בך ממש. ליערה ולך היה תקציב מוגבל וכמה שעות בודדת באיקאה לקנות חומרים, ועוד פחות מיום להקים את כל התפאורה (שבארץ לקח להקים הרבה יותר מזה). משימה קצת בלתי אפשרית, אבל דווקא זה מה שהדליק אתכם. עם ציוד די מינימלי, ולולי של יערה, בת השמונה חודשים במנשא שהעברנו מאחד לשני, עשיתם עבודה מדהימה שם. שוב הוכחת שתמיד אפשר לסמוך עליך. וכשקצת טיילנו בין לבין, עשית עמידות ידיים ושטויות עם מולה, והצחקת אותנו המון. כבר אז עם לולי היה ברור שתהיה דוד מהאגדות. וגם אבא כזה, שבסוף לא תהיה.

הפכת את העבודה עם יערה בתפאורה לדבר שווה במיוחד, ותום שלי הצטרפה אליכם, שתהיה גם עתודה כשתלך לשנת שירות.

עברו עוד כמה שנים, הלכת לחוגי הנוער של החברה להגנת הטבע, ומשם לבית ספר שדה, ואחריך גם תומה שלי לאותו חוג טיולים שהדרכת כשהיית ש"ש, ולאותו בית ספר שדה. עם המרפסת המיתולוגית מול ים המלח שהיא תמיד העדיפה לישון בה. לא אתפלא אם גם אתה, שתמיד העדפת להיות בחוץ.

היית בין היחידים שהתקבלו לכל מסגרות שנות השירות שניסו להתקבל אליהן. שילוב של קסם אישי ויכולות שאי אפשר לעמוד בפניהם. גם לכפר הנוער מנו"ף שמתקבלים אליו 12 מ 300… ולך נשאר רק לבחור.

אחרי שרגב החבר הכי טוב שלך מהקומונה נפל ב 7.10, תום והקומונה ארגנו טיול לילה ראשון לזכרו. הגיעו המוני אנשים. גם אתה כמובן.

עכשיו הטיול הזה בטוח יהיה לכבודך ולכבוד רגב ביחד…

וכל אלה עוד לפני שהיית חייל גיבור ביחידה ונחלמת בגבורה מטורפת ב 7.10 וגם אחר כך.

ומרגע ששמעתי את הבשורה שהלב שלי עדיין מסרב לקבל, אני, כל הזמן אני חושבת על אמא שלך האדירה. איך היא נלחמת בלי הפסקה שיפסיק כבר. איך אני רואה אותה עומדת לבדה! עם שלט די למלחמה בצומת יגור, בשש בערב. ומתביישת שאני במרוץ היומיום מסיעה את שחר לאימון טיפוס ולא עומדת שם יחד אתה. ואם אני, שראיתי רק את קצה הקרחון מרוסקת ככה, מה איתה? עם אבא, גורה, מולה, איתה, יובל וכל השבט? וגילי?

רונה, באמת שהערצנו אותך גם בחייך, וגם כל מי שהכיר אותך. לא היית צריך ללכת בשביל זה.

שנהיה ראויים לאובדן הבלתי נסבל שלך,

ושתהיה האחרון. אמן

דברים ליום השלושים של ערן / הגר שלם

חודש שאתה לא פה,

חודש שאתה כל כך חסר אבל עדיין כל כך נוכח,

חודש שאני מריצה לעצמי את כל מה שעברנו ביחד, מהלידה ועד עכשיו.

כן. עד עכשיו, אתה ממשיך ללוות אותי בכל דבר שאני עושה.

איך מסכמים כמעט 24 שנה ביחד?

תודה עליך, תודה על הטוב שהבאת לעולם הזה, על החיוך הקטן שלך והעיניים הטהורות שרק מחפשות לעזור.

על שהבנת אותי גם בלי מילים יותר טוב מכל אחד אחר.

תודה על כל הטוב והרע שעברנו ביחד

על החוויות, הצחוקים עד שכואבת הבטן, המכות עד בכי, הריבים המוגזמים, השטויות הבלתי נגמרות, הוויכוחים על מי התאום הכי מוצלח, על זה שעשינו הכל ביחד ותמיד היינו הגב אחד של השנייה.

תודה על זה שתמיד דאגת ושמרת עליי, אני יודעת שאתה עדיין שומר עליי.

אני אוהבת אותך עד עמקי נשמתי❤️

ברכה לערן – ארנון

Ain't shady baby, I'm hot

Like the prodigal son

Pick a petal, eenie meenie minie mo, and flower

You're the chosen one

צלצל השעון שלך בחדר.

ערן, באמא שלך, כבה החרא הזה.

הצלצול כבה.

אנחה של פתיחת בוקר נשמעה.

צליל קפיצים של מזרון.

צעדים חרישיים הולכים לעבר ארון מתכת.

דלת הארון נפתחת ונסגרת.

ומיד אחריה דלת החדר.

הצעדים יוצאים לכיוון המקלחות.

לאחר נמנום קצר – דלת החדר שוב נפתחת,

רעש מכונת הקפה שמתחממת ופותחת את הבוקר – נשמע היטב בחדר.

הקפה נמזג והדלת של החדר שוב נסגרת.

הכרנו רק ארבע שנים.

חלק הכירו אותך מילדות, חלק גידלו אותך, חלק פגשו אותך בשנת שירות ובחלק נתקלת בתחנות נוספות במהלך חייך.

אני? אני הכרתי אותך בתור חבר צוות.

אומרים שמשפחה לא בוחרים,

ובצוות זה גם קצת ככה.

הרי לא הייתי בוחר לצוות אדם ששונה ממני כל כך.

והנה, תוך פחות מארבע שנים, הפכת לאחד האנשים המשמעותיים בחיי.

כמה משמעותי?

ראיתי אותך יותר מאשר את מיה, יותר מאשר את המשפחה, ביליתי איתך יותר זמן מזה שביליתי עם עצמי.

יש אנשים שהשתיקה איתם הופכת מבוכה.

יש אנשים שהנוכחות שלהם משרה שקט.

כשאני ואתה מבינים זה את זה רק במבט חטוף, זה אומר הכל.

חיינו אותך.

חיינו את היצירתיות, חיינו את העקשנות, את החוצפה וחוסר הטקט, את הרגישות והאכפתיות. חיינו את הלחם הטרי שאפית בחאן יונס, את חזיית הריצה המסריחה שתלויה על הסולם בחדר, חיינו את ספת -ה ר עם תאי האחסון בעלי יכולת הנעילה שבנית, חיינו את הפיצות בטבון שדאגת להוציא לנו, ואת הסלמון הכבוש, ואת גיוזות הבשר, ואת הגבינות של הקיבוץ.

חיינו אותך יום יום, שעה שעה בשנים שחלפו.

השנים המשמעותיות ביותר, היו איתך.

היית מסתכל עליי, מחייך מאוזן לאוזן, כשכל המצח והלחיים מתמלאים קמטים.

בצורה שמזכירה קצת סיני מחויך והיית אומר בקול ״ארנוקק״.

אף פעם לא יכולתי לדעת

האם זכיתי במוצר חדש כמו קייס הטלפון שתפרת לי במיוחד?

או שאני הולך להתקפל בצורת בייגלה ולהכנס מתחת למיטה בגלל קונץ שעשיתי לך ורק עכשיו גילית.

אני אתגעגע לתחושה הזו,

אני אתגעגע לכל מה שהיה לנו במשותף בארבע שנים האחרונות.

אני אחשוב עליך בכל נסיעה לצפון, בכל ריצה שאעשה, בכל סביצ'ה שאכין, בכל טיול שאטייל, בכל מעיין שאכנס אליו, ובכל רהיט איקאה שאי פעם אנסה להרכיב.

כשרגב נהרג, התרשמת מהדרך שהמשפחה שלו התמודדה עם האובדן .

אמרת לנו שזה מטורף בעיניך שחוו מה שחוו ועדיין יוזמים ועושים.

אני מבטיח לך שהזכרון שלך ייתן לנו כוח להיות דומים להם.

היית רוצה, שנמשיך את דרכיך, שנלך בשבילים שהלכת בהם ושנשמח על האיחוד שיצרת ולא על החלל שהשארת.

היו לך כמה סודות שהפכו אותך למי שאתה.

אבל בעיני –

הסוד שלך היה לקחת קרשים מהזבל ולהפוך אותם לשולחן, לקחת חתיכת בד ולהפוך אותה לשק שינה,

הסוד שלך היה לקחת בשר עורלות טחון וקפוא

ולעשות ממנו את הקבב שכולם מדברים עליו.

יש מאין!

לחייך אחי!

ביום השלושים לערן – גילי

31 יום עברו. 32 יום מהרגע שהתראינו פעם אחרונה. זו תמיד הייתה הדאגה הכי גדולה שלי, שלא נתראה הרבה זמן. הציפייה לזמן שלנו ביחד היה משהו שליווה אותנו במהלך כל הזוגיות שלנו. התחושה שהייתה לי בבטן כל פעם מחדש לפני שהיית מגיע הביתה, זאת התחושה הכי טובה בעולם. אני מחכה להתקשר אלייך כשאתה בדרך הביתה שנתכנן מה נאכל לארוחת ערב. אני מחכה גם שהסופ״ש יגמר ונדבר כבר על מה נעשה בפעם הבאה שנתראה כי כל כך אהבנו לצפות לזמן ביחד. אני גם מחכה לסתם ערב רגוע בסלון באמצע שבוע וְשֶׁנֵּרָדֵם מול הטלוויזיה. אני מחכה לחיבוק שלך לפני השינה ולבוקר שאני פותחת את העיניים ורואה שאתה לידי. מפחיד לחשוב שכל זה לא יקרה יותר, שכל זה הפך ברגע אחד לזכרונות וגעגוע אחד גדול שמרגישים בכל חלק בגוף. מפחיד לחשוב שאני לא אספור יותר את הימים עד שנתראה. וגם מפחיד שהספירה כרגע היא בדיוק הפוכה, כמה ימים עברו מהרגע שראיתי אותך בפעם האחרונה.

מעולם לא תכננתי את החיים שלי בלעדיך. לא הייתה סיבה, עשינו אחד את השנייה מאושרים. החיים שבנינו לנו ביחד היו השילוב המושלם בין העולמות שלנו והבית שלנו, הרגיש תמיד כמו המקום הכי בטוח בעולם.

ביום רביעי בלילה, כשדיברנו לפני השינה סיימת את השיחה בזה שאמרת לי שאתה תמיד איתי בכל דבר שלא אהיה. אני רוצה שתדע שאני מרגישה אותך איתי בכל דקה, בכל נשימה, בכל בוקר בשנייה הראשונה שאני פותחת את העיניים וגם בחלומות כשאני הולכת לישון. כל חיוך שאני מחייכת אני יודעת שהוא בזכותך, כי אני יודעת שהכי חשוב לך שאהיה שמחה.

אסיים בלהגיד שוב תודה על מה שכן הספקנו, על הרגעים שישארו רק שלנו ועל הבן אדם שאתה עבורי לכל החיים. הפכת אותי למי שאני היום. תודה שבחרת בי כל יום מחדש, כי אני כל יום מודה על זה שבחרתי בך, אתה הבחירה הכי טובה  שעשיתי בחיים. זכיתי להיות הבת זוג שלך ולנצח אתגאה בך ואספר עליך לכל בן אדם שאפגוש בדרך.

גילי

רונצ'י, בונצ' י

לחדול ולהיות.. .

חדלת ולא תחזור. ההכרה בכך מחלחלת באכזריות לתוך התודעה.

צריך להתרגל למציאות חדשה, בה אתה מפוזר כרסיסים של אור,

זיכרונות, וגעגוע.

וכך, צריך ללקט אותך מחדש מתוכי, מהמשפחה, מחברים, ומתמונות.

רסיסים, רסיסים.. .

ובדרך של פלא, הרסיסים שלך מדביקים אותנו אחד אל השני; בתוך

המשפחה ועם החברים.

פתאום אני מרגיש קרוב מאוד לאנשים שלא הכרתי;

אנשים שאני חולק אותך איתם, ושדמותך משתקפת בהם, מזוויות

אחרות.

זוויות שמאפשרות לי, ולו לרג ע, לבנות הולוגרמה חיה שלך.

מה שהיה לא יחזור.

עכשיו, האתגר הוא לבנות את ההווה והעתיד בדרך אחרת, שגם בה

תהיה שותף.. .

אוהב,

אבא

ללא זמן

היום בצהריים סחבנו אותך רונצ׳ו, הארון לא היה כבד כי מיכאל וברוך היו שם מאחורי ומאחורי איתה,

רוב המשקל היה עליהם.

הורדנו אותך, כיסינו אותך, הברחנו את יובלה, נעמונת, גורה ואמא החוצה, והזמן הפך ליריב.

ראינו את החצבים פורחים בשיאם בגבעת החצבים בנחל ציפורי.

ראינו שקיעות שוברות לב במדבר.

פסענו בשבילים ואפילו רצנו.

עמדנו נוטפי מים תחת גשמו הראשון של הסתיו.

כל זה קרה מהצהריים.

אמנם הזמן מנסה לעשות את שלו ולהמשיך, אבל בינתיים הוא מפסיד לי.

אני מותח אותו ומותח אותו ומוכיח לו שאם הוא לא מוכן לעצור אז אמרר את חייו ואאט אותו כך עד

שהוא יתייאש.

עם תקווה שהוא ישבר לפני כן ויעצור.

וכך אוכל להחזיק את הרגע הזה ולא לעזוב אותו, כי אני לא רוצה לעזוב אותו.

כי אני מפחד שאם אעזוב אותו אז אעזוב אותך, ואני לא רוצה לעזוב אותך.

אהבתי אותך רונצ׳ו.

התברכתי ביובלה וזכיתי להכיר אותך מגיל צעיר.

היית לי האח הקטן שמעולם לא היה לי. שנינו היינו האחרונים בתור.

זכיתי לראות אותך גדל והוקרתי כל רגע שבילינו יחד.

אם זה טיפוס בתמנע ב 5:00- בבוקר, סווינג בנחל קינה, הייליין, התערבות טיפשית בבריכה העונתית,

ישראל-סלובניה בסמי עופר ועוד המון חוויות.

היית דוד ענקי, לולה ופפה שבורות וכואבות, כמה הן אהבו אותך. סלה קצת פחות מתרגשת ממך בשלב

הזה של חייה, והיא גם קצת קולית מדי כדי להיות אבלה:)

כנראה הזמן ינצח.

מבטיח להכיר בנצחון שלו ולהמשיך איתו, כי זה מה שדיברנו שנינו שנכון לעשות.

פשוט מבאס אותי ממש שהדבר הנכון לעשות הוא תמיד הכי כואב.

ל-30 לערן – ניצן אמא של גילי

אני פה מהצד של היד שמונחת על כתפך בתמונה.. היד שהונחה לפני שש שנים.. שש שנים של חברות ואהבה מיוחדת במינה.. חייבת להודות שבפעם הראשונה שנכנסת אלינו הביתה, ילד מובך ויחף כמובן.. חלפת במהירות על פנינו ולא הבנתי מה הקשר.. מהר מאד הבנו כולנו שהקשר שנוצר פה הוא משהו אחר.. קשר מיוחד במינו.. כל כך שמחנו שיש לגילי מישהו כזה..

שני הפכים שהפכו לאחד ושמחנו כל כך על מה שיש לכם.. היה מובן שזה לעולמים.. תחביבים שלך הפכו לשלה ולהיפך.. השווצת לי בתמונות שלה וכתבת לי .. ניץ..תראי למה הפכתי אותה.. עם השנים נדמה היה שחלק מהגנים שלך נטמעו בה ואפשר לומר שהשבחת.. ידעת להרגיע כשצריך, לעצבן עם חצי חיוך חמוד ולהיות הסו שף הכי טוב בעולם.

שומעת אותך אומר לי: ניץ, הכל טוב .. יהיה בסדר

זה המשפט שמחזיק אותי בימים אלו… נראה שכולם סמכו על מה שאמרת.. ואני נאחזת במילותיך.. אהבנו אותך, אוהבים אותך ונאהב לעולמים

נוכחותך חסרה לנו עד כאב.

רונה –

איזה ילד מיוחד אתה,

אין הרבה בני אדם שיכולים לסחוב מקרר שדה על הגב ולחצות את כל היחידה ב2 דקות.

או לעשות סחיבת פצוע לאוהל 12 ולרוץ אתו 500 מטר אחרי לילה בלי שינה.

אין הרבה אנשים שיש להם חוש כל כך חזק לטבע,

תשוקה אמיתית של למידה, של רצון להשתפר בכל תחום שנגדע לעיניו.

אין הרבה אנשים עם קישורי בנייה ואלתור כמו שלך, קסם בידיים, קסם בראש, הכל עובד, ומהר.

לפעמיים נראה שאתה לא אנושי..

כל רעיון בפינצטה, כל הערה במקום, כל צחוק מדבק.

אני מתגעגע לאיך שהיית מרים אותי.

משהו מוזר, שם את היד מעט מעל הישבן ומרים את כל הגוף שלי לצידך,

איך אהבתי את זה, אני זוכר שאמרתי לך שאני מת על החיבוק הזה.

ואתה התרגשת, צחקת, ועשית את זה שוב.

רונה,

אתה הדמות שהייתה הדבק בצוות,

נכון שאתה זה שאהב להעיר ולהתווכח אבל זה מה שייחד אותנו,

זה מה שגרם לנו להיות החבורה שאנחנו,

זה מה שגרם לנו להשתפר בכל שבוע,

זה מה שגרם לנו כל כך לאהוב אותך.

איש אמיתי של אמת,

זה מיוחד, זה בוגר, זה ראוי להערצה,

זה אתה כל כך.

במסלול אין הרבה רגעי תיעוד,

אך ברגעים שהיו אני נהגתי לצלם אותך באופן חשאי בלי שאתה רואה,

אתה היית שקוע בלפוצץ חצ'קונים

ואני הייתי עסוק בלתפוס את הרגע האייקוני הזה,

הייתי מצלם עד שאתה קולט אותי,

ואז מחייך ופוזל למצלמה,

הכי אופייני שלך,

0 קלאס

100 שמחת חיים.

כזה אתה, חבר חיובי, חושב על הטוב, רואה את הטוב, עושה טוב.

אני אחזור לרגע הראשון שפגשת אותי,

אי שם בטירונות 2021 במפרשית,

אתה ואמוץ על משאית,

פורקים ציוד בטירוף מוחלט,

אני רץ בדרך לח’ של המחלקה שלי

אתם עוצרים וצועקים לי

׳היי אתה מלך בטוח, כי אתה נמוך כמונו׳

חייכת אליי, דפקת קריצה קטנה ומטופשת,

לא השתנת,

אותו ערן גם בזמן המסע כומתה ב06:00 בבוקר אחרי 70 קילומטר,

אני ואתה בסוף התור, שקט מוחלט, ורק רעשי הליכה ברקע.

ואתה, אתה מחייך אליי, דופק קריצה קטנה, נראה שקל לך, נו ברור.

אותו ערן גם 4 שנים אחרי,  כיסא לידי בחדר אוכל,

הכי פשוט, הכי רגיל,

מחייך ואז קורץ, מבסוט על החיים שלו.

זה נשמע על הדרך, אבל זה הכי מהלב שיש.

רונה

׳דמיון חופשי׳

בעליה לקברך בסיום השבעה, היה גשם מטורף

היינו פורום מצומצם,

משפחה, צוות, חברים קרובים.

עידו פתח ודיבר מילים מרגשות,

לאחר מכן התנגן השיר ״דמיון חופשי״ בביצוע של אביתר בנאי,

אז באותם רגעים, לא הצלחתי לגעת למשמעות העמוקה של המילים ואיך זה מתקשר אליך.

לאחר מכן ברגע לבד, ישבתי לשמוע שוב את השיר,

וכמה זה אתה

הרשית לעצמך לדמיין,

לדמיין חופשי.

ברוב המקרים גם הצלחת להוציא את זה לפועל,

אלוף הפרקטיקה,

מיליון אחוז אקטיביות,

בן אדם של שאיפות וחלומות גדולים.

אני מרשה לעצמי,

קצת דמיון חופשי

שנינו ביחד את ואני,

השורה הזאת מקפיצה אותי ישר לשיחה שהייתה לי איתך באחד השבועות במסלול,

אחרי סופ״ש קצר,

שאיך לא, העברת את כולו עם גילי.

אני זוכר את העיניים שנצצו לך,

סיפרת לי בהתרגשות על מה הכנתם לאכול ושטיילתם וכמה כיף היה,

רק אתה והיא,

הראית לי מה זה להתרגש מאהבה כל כך טהורה,

כמה שיחה שגרתית השפיעה עלי כל כך הרבה.

רונה

אני מתגעגע אליך, חושב עליך,

גאה בך על כל מה שלימדת אותי

על כל פעם שעזרת לי,

על כל קפה,

על כל תה קר,

על כל ארוחה מטריפה בעזה,

על כל וויכוח סוער,

על כל בלת"ם שתמיד היינו צמד יחד באלונקה,

על כל מוצר מהפנט שהכנת,

על כל סלפי באיכות נוראית שברובם אתה פוזל,

על כל שיחה שיצאתי לפחות עם לקח או רק עם  אגרוף לכתף.

תודה על כל רגע שזכיתי להיות לצידך.

משפחת שלם היקרה ,גילי וכל החברים

אנחנו לצידכם בכל צעד,

אוהבים אתכם

ומחבקים אתכם חיבוק "רונה מן".