אלישע שלם מספר על יובל לוי
ביום הולדת השמונים ליובל שנערך עם בני משפחתו וחברים. 10.2012
רוביק אומר כי לספר את האמת בזמננו זוהי מגבלה גדולה מאוד, כי האמת היא הרבה פחות מאשר הסיפור, והרבה פחות מכושר ההמצאה. לכן רוצה אני להתרכז יותר ביובל באותה התקופה, ופחות על סיפורי ר"י מאותה עת שהיתה בעצם תקופת נערותנו. ולכן אספר במילים מספר על יובל הנער. דרכינו נפרדו כשהלכנו לצבא ובטוח נשמע גם הלאה שנשארו אותן תכונות אצל יובל הבוגר. חיי הילדים בקבוץ באותה עת היו חיי ילדי בר. "ילדי בר", אומר שהמציאות שלנו מאז שקמנו בבית הילדים ועד שהלכנו לישון באותו בית ילדים היו במידה רבה עצמאיים, והיינו תלויים במידה רבה אחד בשני.
מבחינת הסתכלותי, יובל היה שונה, ראשית לכל, היה בעל מחשבה מאוד מקורית. אני מודה שאני כילד לא תמיד הבנתי את צורת מחשבתו, אבל יובל דבק בה מאוד וכמבוגר נוכחתי לדעת שפעמים רבות הוא היה הצודק ואנחנו טעינו. יובל דבק בדעותיו ולכן חייו לא היו קלים בקרב הילדים. היינו ילדים בעלי רוח מצ'ואיסטית ויובל היה שונה. ואולי מצא שפה משותפת יותר עם הבנות. נושאי ההתענינות שלו היו יותר אינטלקטואליים. שיחק הרבה משחק שח, משחקי בית ומשחקי חברה. לא תמיד ידע לקרוא את הסיטואציה החברתית, דבר שבין ילדים היה מאוד חשוב. הוא הלך בדרכו וככזה שילם לא פעם מחירים יקרים.
עם התקרב מלחמת השחרור, סבבו כל עניננו סביב מחנה הפלמ"ח שהיה במשק ושימש מוקד עליה לרגל של הילדים. שהינו שם ארוכות, שומעים את הסיפורים, וכנערים היינו מתכננים לברוח ולהצטרף לפלמ"ח. ביובל היתה תמימות רבה מאוד. הוא היה איש מפותח אבל תמים ולהזכיר את הנושא ואת התקופה אספר איזה סיפור:
מסביב לבתי הזקוק היו כדורים פורחים קשורים לכבלי פלדה- אולי להרתיע מטוסי אויב מלהתקרב לבתי הזקוק. והנה יום אחד, כדור כזה ניתק עלה לגובה וכדרכם של כדורים הוא גם התפקע ברגע שהגיע לגובה מסויים והתחיל לאט לאט לרדת. אנחנו ישובים בבית הספר ומסתכלים לא אל המורה אלא אל החלון, והנה כדור פורח ענק מתקרב לכיוון הקבוץ. כמובן שלא לקח זמן רב וכל הילדים יצאו בריצה מכל בית הספר והתחילו לעקוב אחר הכדור שמתחיל לעוף לכיוון היער ולאטו מתדרדר לכיוון דרום. והילדים רצים בין העצים ומצדו השני של היער שני כפרים ערביים סאסא וכסאייר, מהם רצים הילדים הערביים ונפגשנו באמצע הדרך אנחנו מושכים לצד שלנו והם לצד שלהם ויובל צועק את ה"היי-הופ". עד שמגיע שומר השדות שלנו מגרש את הילדים הערביים ואנחנו מגיעים לרמת יוחנן עם הכדור הפורח, וכמו אסקימוסים שצדים לויתן, אנחנו מתחילים לחתוך ולחלק אותו, פלמחניקים לקחו את המעטפת כדי לבנות לאוהלים שלהם מרפסות, אנחנו בתור ילדים לקחנו את האבזמים והגומיות ועשינו מטמון כי הרי עוד מעט יבואו האנגלים ויהיה אוי ואבוי. הילדים הגדולים שלא היו שותפים החליטו לעבוד עלינו ואמרו כי מחר בערב יגיע חיפוש של האנגלים וכל הילדים צריכים להביא את כל מה שלקחו לחדר האוכל של חברת ילדים. אנחנו שמרנו על קור רוח, יובל הלך אל המטמון והביא את כל התפסים והגומיות לחדר האוכל. כמובן שהילדים הגדולים לקחו את זהו – וזהו סיפור אחד.
בהתקרב מלחמת השחרור, חודש אפריל, הגיעה הידיעה שגדוד של דרוזים הגיע לשפרעם (הסיפור בטח ידוע ולא אחזור על סיפורי ההסטוריה) ואמרו שלילדים אסור לצאת מהחצר. עבדו אז בתוך החצר, והתחילה ההתקפה שנמשכה מספר ימים. את הילדים הקטנים פינו למוסד "אהבה" בקריות, הילדים היותר גדולים מאיתנו שמשו קשרים בין העמדות. להזכירכם – לא היו טלפונים ובני ה- 15-16 היו רצים עם פתקאות בין העמדות ומעבירים את הידיעות. אנחנו שהיינו קטנים יותר, ישבנו במקלטים וחיכינו לראות איך יפול דבר וזה מה שאני זוכר, וזה מה שנשאר בזיכרון כולם.
אחת הבעיות היתה קטיף השסק. היה קצת שסק בחצר שהילדים קטפו בטרם הבשיל והיות והילדים היו ב"אהבה" יובל ואני יצאנו לקטוף שסק מהמקלט, ופה בחלקו הצפוני של המשק, טיפסנו על העץ ואנו שומעים יריות מהצפון. התחילה ריצה של חברים. זו היתה התקפת הנגד הראשונה שלא צלחה ונגמרה בנסיגה של מחלקה שלנו, נהרג שם זוריק דיין. – ואנו היינו עדים. לאחר שלושה ימים התגברו על אותו גדוד ונכבשו שני כפרים מסביב.
וזהו מסיפורי מלחמת השחרור.
