איני יכול אחרת – איציק לקח

ביום השלושים למשה זמיר 12.9.1990

אתה שומע, אבנר:

נכשלתי:

כבר איני יכול ללכת עם אמא להביא לך פרחים.

אני מחכה ומחכה לאיזה טיפול…

עכשיו אני מת.

רק עוד זאת:

שאלת כבר מזמן:

כיצד קמנו אמא ואני אחרי שאתה נפלת?

אגיד לך את האמת שלי:

הרי שאי אפשר היה להשאיר את כל המפעל הזה!

צריך היה להשגיח: שהערכים יישמרו,

שהעקרונות יוגשמו,

שהעינינים יטופלו,

שחבר לא ישחק,

שההחלטות תהיינה נבונות, אמיתיות, צודקות, שהנאמנות תהיה מוחלטת, שהקיבוץ יהיה הכי יפה. לא הנחתי להם, לחברים.

הייתי  מתריע ומתריע בשיחה או על המדרכה.

ראו בי לעיתים טורד שלווה- אבל דע לך, שהעניין היה חשוב מכל, ולא היה איכפת לי מה יאמרו, כי אסור להרפות…

כי אסור לעזוב את משמרת…

בינינו ובין עצמנו: אולי הדור השני עושה יותר ברמה: אני יושב על החומה ושומר עליה בדריכות, באמונה, באחריות, והנה אתם עובדים למטה, בונים ביסוד, ברוחב, שיהיה חזק…

אבל החשוב מכל אבנר:

לא לשוא נטרתי את החומה הזו

יש לנו המשך:

שלומית – שם; יוסי פה;

הנכדים בדרך –

והרי לנו שורשים של אדם.

הרעיון לברוא אדם חדש וחברה חדשה הביא אותי הנה

אבל בשורשים של האנשים גנוז ההמשך – ובו הסיכוי!

ועוד רק אחת:

האדמה שוב הפוכה, מפולחה, חומה

מצפה לזרע, לגשם, לצמיחה חדשה של חורף.

כשיבואו לפקוד אותנו

יהיה הכל ירוק ובשום סביבנו. ואמשיך להיות נוכח להזין ולפרנס – מתוך חרדה ותקווה לקיום המפעל הזה, כי איני יכול אחרת….

מלחמת ששת הימים-ימי ההמתנה

כתב: עזי זבולון בספרו "בדרכי עפר"

מלחמת ששת הימים, לא באה בהפתעה. למעשה כל מערך המילואים גויס כשלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה. המהלכים והאיומים שבאו מצד מצרים בעיקר,בהנהגתו של גמל עבד אל נאצר, (סגירת מיצרי טירן לכלי שייט לעבר אילת והזזת כוחות צבא לתוך סיני) ובמקביל ההתלהמות האיסלמית בירדן בסוריה ובסעודיה, יצרו מצב מדיני שהביא להקמתה של ממשלת אחדות לאומית בראשותו של לוי אשכול. הקואליציה הרחבה כללה גם את מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין.

תקופת ההמתנה לפני פרוץ הקרבות (5.6.67) זכורה לי כתקופה של חוסר וודאות מוחלט, לא ידענו מה ילד יום? .הנאומים שנישאו ע"י מקבלי ההחלטות באותם הימים, לא נסכו ביטחון בקרב אזרחי המדינה. בנוסף גם כל אותם טיעונים וויכוחים לגבי יכולתו של לוי אשכול לתפקד גם כראש ממשלה וגם כשר ביטחון, לא תרמו להרגשה טובה, (בלשון המעטה), כשההתלהמות הערבית מעבר לגבולות גואה ותופחת מיום ליום.

בתקופת ההמתנה שרתתי בפלוגת סיור שהיתה תחת פיקודו של עזרא זוסמן (אוריון). היתה זו יחידת סיור חטיבתית שאת עיקר פעילותה ביצעה בגליל העליון. הסיורים נעשו באמצעות  ג'יפים או סיורים רגליים לאורכו של הירדן ההררי באזור גבעת האם, הקיבוצים גדות ודן, ויותר צפונה באזור הכפר ראג'ר ומטולה. בנוסף לפעולות הסיור, בעיקר בימים שלפני פרוץ  הקרבות, הייתה הפעילות העיקרית – הצבת מארבי לילה לאורך דרך הפטרולים בצידו המערבי של הירדן, בגיזרה שבין כפר הנשיא ודרומית לו לכיוון שפך הירדן לכנרת.

במשך היום היינו מתכנסים בחורשת אקליפטוסים ליד מושב אליפלט ונערכים לקראת ביצוע המשימה. הכניסה לשטח המארבים נעשתה עם רדת החשכה כדי שמקומות המארב לא יתגלו לעינו של האויב הסורי בצידו השני של הירדן. המארב היה נעשה ע"י ארבעה אנשים שהיו ישובים על הקרקע, נשענים גב אל גב, מעין שושנה אנושית שצופה לכל הכיוונים. הקושי העיקרי במשך הלילה, היה קשור לשני דברים: ראשית לא להירדם  ושנית –אם נרדמת, לא לנחור… לגבי אנשים מסוימים, עצם המגע עם הקרקע כשהם נשענים על גבו של חברם, היה האות לעצום את עיניהם ולפצוח בנחרות מחרישות אוזניים. הניסיונות להעירם משנתם המתוקה היו ללא הועיל. הדרך היחידה ,שגם היא לא פעלה ברוב המקרים- ,הייתה דחיפת מרפק אל בין צלעותיהם, פעולה שברב המקרים השפיעה למשך 2-3 דקות. למעשה לגבי מספר אנשים לא היתה ברירה, אלא להשלים עם העובדה שבפועל שלושה אנשים ערים במארב ולא ארבעה.

אני ניזכר שביום השלישי ליוני -1967-בשעות אחה"צ ישבתי עם שאר אנשי היחידה כשאנו מכינים את הציוד לקראת לילה נוסף של מארבים. לידי ישב אבנר זמיר, שרק לפני זמן קצר הצטרף ליחידה. כמו האחרים גם הוא מרוכז בהכנת ציודו האישי לקראת היציאה. את הקטע הראשון בכניסה לשטח עשינו על גבי זחל"מים או קומנדקרים, עד נקודה מסוימת, שבה היינו ממתינים כמעט עד רדת החשכה ואזי בהליכה רגלית הגענו למקום המארב. באותו הלילה הצבנו שני מארבים דרומית מזרחית לקיבוץ כפר-הנשיא, במרחק מה מדרך הפטרולים שהתמשכה במקביל לירדן. אני ישבתי במארב הדרומי יותר, אבנר ישב כשני ק"מ צפונה לנו. בערך בשעה שתיים לאחר חצות ,נשמע מטח יריות קצר מצפון. מטח קצר ביותר. ושוב הכל נדם. השתרר שקט רווי במתח כשהלב מלא בדאגה ובתחושה מבשרת רעות. רק למחרת בשעות הצהרים כשבאו לפנותינו מהשטח, נודע לנו פישרן של מטחי היריות בלילה. חוליה של מחבלים שחדרה לשטח ישראל חזרה באותו לילה לעבר סוריה, בדרכה לחצות את הירדן מזרחה, עלתה בחשכה על המארב שלנו- המארב שבו היה גם אבנר. היה קשה לקלוט את העובדה המעציבה ששני אנשים נפלו ואחד פצוע קשה, הרביעי שבנס לא ניפגע, הצליח להגיע לכפר-הנשיא כשהוא המום ונרעש, הזעיק את כוח החילוץ שיצא למקום ההיתקלות כדי לפנות את הנפגעים.

רק לאחר ההיתקלות הטראגית הזו ,הוסקו מסקנות לגבי מספר האנשים שיאיישו את המארבים והתישמועים שהיחידה ביצעה. המארבים הוגדלו לכדי 6-8 אנשים ואף ניתנה הוראה מפורשת ,שחייב להתקיים סבב של שינה בין אנשי המארב במשך הלילה .

רציתי לכתוב על אבנר וכתבתי על עצמי. אולי בגלל מרחק השנים, אולי בגלל גילו הצעיר כשנהרג ולא השאיר אחריו…. או אולי משום שבמשפחה, כשאחד מחלקיה נקטע היא מתכנסת פנימה ומתהדק הקשר בתוכה. חווית האובדן נרשמת על כל אחד מחלקיה ואת החוויה הזו יצא לי להעביר.את הידיעה קיבלתי מהרדיו:…"שמות ההרוגים בהתקלות…." אז, הייתה זכות לאומה לדעת לפני המשפחה. הימים ימי כוננות שלפני המלחמה, כולם היו טרודים, למרות זאת המ"פ שיחרר אותי וסידר לי אפילו הסעה לכביש.

הגעתי משבטה הביתה, בטרמפים, איחרתי, לא ראיתי שמתמלא הבור. ולא נפרדתי. לכן אולי, זמן רב אחר כך עוד חשבתי שיחזור.

הכל נפסק פתאום, ומסתדר מחדש, הכל אחר, למראית עין נמשכת השגרה, במשפחה, עצר הזמן מלכת.

"שומר אחיו" נהרג…. מי ישמור עלי.

את המלחמה ההיא "הפסדתי" ושמחת הנצחון הכללית הייתה לזעקת שבר אילמת, משובללת.

קו רצוף במוניטור הפרטי שציפצופו ממאן להיפסק.

על אבנר, מאז, שנים שלא דיברנו, לא הוזכר השם, אפילו לא בינינו, האחים, בהתחלה בתירוץ שלא להעציב את אימא, אח"כ ראינו את הרגישות של אבא ואח"כ כבר מתוך הרגל. גם בית הקברות זה "שַם" ( "הייתי שם ושמתי פרחים", "נלך לשמה"), נכות נפשית שחשבתי שהיא רק אצל אחרים. הרבה שנים יעברו עד שנרפא, ההורים כבר אינם וההחלמה עדיין לא מלאה, לא תהיה.

שלא כדרך הטבע, באחת, מוקדם מדי, התחלפו התפקידים, הילדים מטפלים בהורים. לאחים שכולים אין מקום באבל, הם תמיד תחת צל ההורים ובהגדרה הכללית של "משפחת השכול".

…אני הייתי הקטן, פער גילים מספיק כדי להעריץ ולא לריב. והפער הזה נשאר. מזמן עברתי אותו אבל הוא נשאר הגדול, אח גדול בן 23. הזכרונות שלי הם זכרונות של ילד המתבונן בגדולים, חרד תמיד למעמדו של אבנר והצלחותיו בין בני כתתו, גאה בנגינתו בקלרינט, בתזמורת העומר. זוכר אפילו באיזה דיוק היה סתם כך, שורק לעצמו שירים, כשניסיתי לחקות אותו זה יצא לי תמיד פגום לעומתו.

היום, לאחר כל השנים שעברו, יש זיכרון עם רסיסי צורה. יש כאב על מה שהוא היה יכול להיות.

המשפטים האלו עם הנקודות…. בכל שלב חדש, המחשבה איפה הוא… השמחה, ההתרגשות אתו, שלו… שלא תהיה…. כל אירוע משפחתי, אתו היה יכול להיות יותר… אין בעומק אין-סופי, גֶדם נפשי, רֶיק רב משקל, שחופר בבטן, כל "אבנר" שיוצא לי להגיד, או לשמוע, מצמרר אותי.

והשריטות המיותרות של ימי הזיכרון הממלכתיים, אלבומי הכרומו ממשרד הבטחון, "משפחה יקרה"….. חגיגת אבל. אחרי שנפטרו ההורים הקשר איתם נפסק.

מלחמות חדשות פותחות קברים חדשים והם עומדים בטריותם עד למלחמה הבאה. למשפחות, האבל הוא לתמיד, אבל-עד.

באזכרות הדברים שנאמרים הם כלליים לא על אבנר אבל כל הספד נוגע וכאילו יוצר ברית, ברית "השכולים".

…… צפירה….. עומדים…., שוב ושוב מישהוא מקריא שמות, שם אחד בין שמות רבים הוא שלי.

הסדר קבוע, ידוע, מתקרב….. עבר.

עכשיו האחרים…..