זלמן בלומשטיין

22/11/1907 - 21/10/1936

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז כסלו התרס"ח

תאריך פטירה: ה' חשון התרצ"ז

שם האב: דוד יצחק בלומשטיין

שם האם: אסתר בלומשטיין

ארץ לידה: ליטא

שנת עליה: 1930

מחזור / חברות נוער: קבוצת הצפון גניגר

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

זלמן בלומשטיין – אחותו פסיה
עשרים וחמש שנים חלפו מאז התבשרנו בבשורה האיומה- זלמן איננו!
בדמי ימיו נקטף והוא רק בן 28. צעיר ומלא תכניות לעתיד. על סף החיים החדשים במולדת ובקיבוץ – אך גם עם ניסיון חיים כה עשיר.
את חייו חי באינטנסיביות רבה, במלוא התנופה ותוך אמונה מלאה בחזונו. בפרק זמן קצר שבילה בקבוצת הצפון (בגינגר) ועם העלייה על הקרקע ברמת יוחנן, לא היתה שהות מספקת בידו להתגלות במלוא יכולתו. להעניק לקבוצה ולחברה את כל מה שמסוגל היה לתרום ואף לא לחוות ולספוג לתוכו את כל מה שחיי הקבוצה הכילו בתוכם. אבל גם מה שהספיק לעשות בפרק זמן קצר זה, היה בו מן המעט המחזיק מרובה. מאבקו העצמי להתערות בעבודה ובחברה – כל אלה דירבנו אותו לפעול ולתרום תרומה גדולה לחיי התרבות, החברה וערכי החיים של הקבוצה.
נולד בליטא ב-1907 . היה ילד בעל דמיון עשיר ותפיסה נפלאה התחיל לימודיו בגיל צעיר ב"חדר מתוקן". בד בבד עם לימודים אלה, ביקר בבי"ס
עברי-רוסי. הצטיין בכל לימודיו. בגיל 8 גורש יחד עם כל משפחתו וכל יהודי הפלך, לפנים רוסיה. הגיע לעיר מריופול על שפת הים האיבזי, כפליט בין פליטים.
המשיך לימודיו ברוסית ועברית וטווה, יחד עם משפחתו, את חלום המולדת ליהודים. כנער ייסד עם כמה מחבריו אגודה בשם "פרחי-ציון"
והיה בין הפעילים ביותר. מאז התחילה עבודתו הציונית שלא פסקה עד יומו האחרון.
והימים ימי המהפכה הרוסית. העיר מוקפת קלגסים מכל מיני כנופיות, העורכות פרעות ורציחות בעיקר ביהודים. אחרי תקופה ארוכה של התפרעויות קמה סוף, סוף ממשלה סובייטית המנסה להשליט סדר בתוך החיים האזרחיים ומגייסת את תלמידי הגימנסיות למשימות אלה. זלמן נמצא בין הראשונים שנרתם להשליט את הסדר ומקבל תפקיד שבעקיפין גם מפרנס את המשפחה כולה. בתקופה זו הופך הנער החולם והאהוב שמשום מה רואה בו כל את האציל בר-המזל להיות "האדם". לפניו פתוחה הדרך להתקדמות ולהתמזגות בתוך החיים הסובייטים החדשים כבעל עמדה וקשרים עם המשטר החדש.
למרות כל הקשרים והאפשרויות האלה, לא עזבה אותו וכן את כל המשפחה – האמונה בציונות כפתרון לשאלת היהודים. רוח זו פיעמה בין רבים מיהודי ופליטי רוסיה. על כן בהזדמנות הראשונה שנתגלתה, מכריע הוא לצאת יחד עם המשפחה לבלתי נודע ולחפש דרך לעליה לא"י.
בחזרה, בליטא, אחרי טלטול דרך רבים, מנסה המשפחה לשקם את עצמה בבית הרוס למחצה ובעיר הרוסה. זלמן חוזר ללימודים בקובנה ומסיים את לימודיו בגימנסיה העברית. באותה תקופה הוא מצטרף למפלגת "צעירי ציון" ומתמסר לה בלב ונפש.
החלטת המשפחה לצאת לקנדה – מעמידה את זלמן בפני דילמה, מה לעשות? לבסוף מחליט הוא לא להתחמק מהחובה לעזור למשפחה במקום החדש, תוך תקווה, שזו תהיה רק תחנת מעבר. עם בואו למקום החדש לומד באופן אקסטרני ומתקבל לשנה השנייה באוניברסיטה. אך במהרה עוזב הוא את הלימודים משום שלא רואה בהן תכלית למטרתו ושאיפותיו. יחד עם קבוצת חברים מייסד הוא את  "צעירי-ציון" במונטריאול, שבה משקיע את כל מרצו וכספו וזמנו. עובד למען חינוך הדור ומגביות. כל שליחי ההסתדרות הם אורחיו הפרטיים ובין אלה שהתארחו בביתו גם חיים ארלוזורוב, המנוח שבא אז לביקורו המפורסם לאמריקה. בימי שהותו התקשרו השניים מאוד והמשיכו בקשריהם במשך שנים. זלמן התמסר למען איחוד צעירי ציון ופרחי ציון באמריקה. נבחר לציר לועידת האיחוד. הוא הפך להיות כוח מדרבן ויוזם. לא שקט על שמריו. כל הבאים במגע אתו – העריכוהו וכבדוהו. הוא עצמו נשאר צנוע ועניו.

המשך לקרוא
בשנת 1931 עלתה מקנדה לארה"ב הקבוצה של  ה"שומר הצעיר" אחיו ואחותו. זו היתה  החוליה הראשונה של מגע מחודש עם הארץ.
דבר זה השפיע עליו השפעה עצומה. תוך מספר חדשים החליט הוא עצמו על הגשמה עצמית. לא היה זה קל לשפוט. רק עתה, עתה החלה המשפחה להתבסס – לצאת לדרך המלך. הנה שנים עלו ארצה וזה  החיש במשנה תוקף את התחלת התפוררותה של המשפחה על אדמת  קנדה.
אך היה זה מורכב מאוד. לא נרתע וביצע את המשימה.
חייו בארץ לא היו סוגים בשושנים. הופיע ביום בהיר אחד בחודש ספטמבר, במשה"ע להיפגש עם אחיו ואחותו. הודיע להם על עלייתו ועל רצונו להיאחז בארץ. בני המשפחה עודדוהו, עם כל הקשיים של השתרשותו בחיי העבודה ובחברה הישראלית. והוא – לא היו לו אשליות. ידע את הקשיים שבדרכו. נפגש עם הקבוצה האמריקנית שנמצאה בקבוצת הצפון (גניגר). כבר אז ראה בחזונו אפשרות של עלייה
חלוצית מאמריקה לדבר על כך, איך להפכה לפעילה ועוזרת לתנועה הקיבוצית בארץ. החליט להצטרף לקבוצת "הצפון" כחבר. חיפש ומצא לו שדה פעולה בשטח החברתי. המעבר לחיי עבודה ולחיי שיתוף לא היה קל. אך לאחר הסתגלותו לחיים חדשים אלה ולאחר שהרגיש את הקרקע תחת רגליו היטה שכם לפתרון הבעיות השונות של הקבוצה. בעיקר התמסר לחיפוש תורן מתאים לחגים תוך התאמה לחיי החברה. הוא החשיב בחיי החברה את ביטויי החג – כי יש בהם להטביע אותם על כל החברה וללכדה לימי החול האפורים.
ער ופעיל היה למתרחש בציבור. רצה לראות את הקבוצה משתתפת באופן פעיל בחיי ציבור אלה. התנגד תמיד לצמצום הקבוצה בשטחיה הפנימיים בלבד.
רבות היו תכניותיו לגבי הקבוצה, המשפחה וההורים.
ביום בהיר של חודש חשוון נקפדו חיים צעירים אלה, לדאבון לב המשפחה, הורים והחברים.
יהי זכרו ברוך
פסיה בלומשטיין, עין השופט

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אחרי קבורת יואל לויתין – זלמן

                       

    אחרי הקבורה  – רשמים  /זלמן בלומשטיין

    זה זמן רב שלא רקדו בקבוצה. גם השירה בערבים נהייתה נוגה ונדומה כליל. יגון האבל מרחף באוויר.  בראשית הדרך הסוגה קשיים, אך המבטיחה, נפצענו פצע כה אנוש.  יואל הוא אחד הותיקים, מי לא יחייך לראש – כושי זה? מה מתאים שער קשה זה המקורזל בתלתליו השחורים כזפת לשפתיים התפוחות והאף השרוע…..

    וכשתשמע בליל הסתיו המעורפל שריקה נוקבת – חודרת המשרה רוח אימים תדע – יואל  אינו יכול לישון. וכבר מזמן לא ישן יואל בלילות . קיבתו הדואבת תענהו; מוצצת את לשד מרצו הצעיר; הפכה אותו לאינווליד . ויואל כה רוצה לחיות, צמא הוא לחיים בריאים, חיי עבודה ויצירה.  הוא הספיק אך מעט מאוד בשנותיו שחלפו כה מהר.וכעת כשהקבוצה עשתה את ההתחלה על אדמת עמק זבולון העזובה והשוממה, הוכרח הוא לעמוד מן הצד. לא, הוא לא יעבד קרקע בתולה זו, לא יחרוש אותה ולא יזרע בה. ובשעת סידור העבודה נדמה לו כי אות קין במצחו ומדלגים עליו, משפיל הוא את עיני;  שמו לא נזכר בחלוקת העבודה . לאט לאט התרגל יואל. הסתגל לקושי מצבו, והבליג. אך הנה התעוררה התקווה הנותנת כוח ורצון לחיים. הרופא החדש ינתחהו  והוא ישוב לאיתנו, הוא יחזור לעבודה .לבו נוקפו … הוא יחכה רק לתוצאותיו של הניתוח הראשון של הרופא החדש  ואז, לקראת החיים החדשים, המחודשים !

    והשנה הקדים החורף לבוא, גשם ובוץ, בוץ עד אין סוף. הבוץ אינו נותן לעזוב את הבית. אין הולכים ליער לעבודה המרובה אצלנו למעלה ראש. קרובים אנו לים ולכן שפע גשמים, נפתחו ארובות השמים . ובשעת גשם מה עגום מראה מחננו על צריפיו אוהליו ואנשיו. כאילו עורק חי הפסיק לפעום. כל אחד קומתו מצטמצמת ושחה. הקור הרטוב והלח חודר עד לעצמות והנך מתעטף בכל מיני בגדים חמים שתמצא תחת ידך. הרגליים נעות לאיטן, הנעלים סוחבות איתן קילוגרמים חומר דביק… והלב דואב, דואב… חשרת עננים מאפילים, גשם חודר.. ורפש עמוק…..

    וביום עגום כזה הובלנו לקבורה, שחוחים ואבלים, את יואל שלנו .

    שבק אותנו באופן כה בלתי צפוי, באמצע עבודת הבניין הקדחתנית שלנו. אחרי כל אותן השנים הארוכות של טלטולים ונדודים; עת הקבוצה סוף סוף הציבה את רגליה בפסיעות בטוחות על קרקע עמק זבולון – העזובה והפוריה, בראשית הצעידה למטרה עזב אותנו.  הנה עגנה הקבוצה והתחילה בונה את ביתה למשפחה העתידה. והוא מראשוני  בניה בוניה – מצא ראשון את מנוחתו הנצחית באדמה המנוצחה, במקום העיגון הקבוע .

    ימים מספר אחרי הניתוח הוציא יואל, בהכרה מלאה, את נשמתו על ידיהם של חבריו הקרובים לו .וקיימנו את מבוקשו זה האחרון:  תנוח גוויתי במקום מנוחת נשמתי …

    גל עפר טרי ורענן לרגלי עצי הזיתים עתיקי היומין אשר על יד המחנה. כשבאתי  לקבורה ממקום עבודתי ועטוף מרה שחורה, נסחבתי בבוץ ובגשם אחרי הארון – התקומם משהו בקרבי – אסור לנו ,אסור להמעך תחת לחץ דכאון האבל; להתקומם  להתגבר תשובתנו:  חיים, חיים ! בנין ועבודה, יצירה..! כן, החיים מתגברים על המוות. החיים סואנים אצל החי, העבודה בכוחה הדוחף גורפת את הכל, את הכל .ביום הכל נשכח. השמש מייבשת את השלוליות ואת הבוץ ומשיבה אותנו לעבודה ,וקווי זיווה מתגנבים וחודרים לנבכי הנשמה והעצב נמס וכלא היה…

    רק ביום גשם, בשבת ,במנוחה, יורגש הבכי העצור, הבכי המרעיד של מבוגרים,  באוויר;  תֵרָאֵה הדמעה הלא שפוכה שנקוותה בעין חבר…

    וסמלי: ביום הקבורה, כמעט באותה שעה – הפיכו חיים חדשים  בקבוצה:    נולד ילד לקבוצה .  תינוק חווה את העולם השופע עצבות ואורה .

    אנו צועדים קדימה !!!                

    *התינוק שנולד הוא יובל לוי – בנם של עדה ואברהם.

  • אין למלא את החלל – משה זמיר

    אין למלא את החלל – משה זמיר

    הנה מלאה שנה למותו ועדיין המחשבה איננה רוצה להשלים  עם העובדה, הן זה היה כה פתאומי, כה בלתי צפוי וכה נורא. רוצה אתה  עוד להאמין כי אך חלום רע הוא זה, שעוד מעט ויחלוף. ולפעמים נדמה כי לא שנה אחת, כי אם הרבה שנים חלפו מאז, כי חסרונו כה מורגש וכה בולט לנו לחבריו הקרובים ולחברה בה פעל, עד כי נתארכה לנו השנה הזו בלעדיו והייתה לשנים רבות.

    הוא היה איש היסוד – ספוג תורת ישראל והשכלה כללית. בכל דבר חתר לעיקר ולשורשי. כן ידע הוא לעבור על התפל ועל הלא חשוב שבדברים, ולהעמידם בנקודת השקפה יותר כללית, יותר רחבה. דבריו תמיד היו מרוכזים ומסודרים יפה. לשון חדה הייתה לו , היטב ידע להשתמש בה, בתבעו מהחברה, את הנדמה לו לנכון ולצודק.

    לפני כשש שנים בא אלינו. בחוזקה עקר את עצמו מתוך הסביבה של עסקנות ופעילות ציונית וסוציאליסטית שהוא היה הרוח החיה בה, במונטריאול שבקנדה. הוא בא  אלינו "לקבוצת הצפון" לחיות ולהגשים את זה שהוא חשב לעיקר. מיד בבואו הרגשנו שהתווסף לנו אדם שיוכל  הרבה לתת ולהעניק לחברה שבה יימצא. עברה רק תקופת הסתגלותו הראשונה לעבודה, והוא התחיל לתפוס לו מקומו הראוי בחיים החברתיים – התרבותיים של הקבוצה. בתור חבר וועדת תרבות, וועדת חינוך, עמד תמיד על משמר ההווי התרבותי של הקבוצה. בייחוד התמסר להכנסת תוכן ועניין לחגים המסורתיים, כמו לכל מיני נשפים ומסיבות חברים שונות שנערכו בקרבנו מרוכז וחרד היה מתהלך במשך כל זמן ביצוע התוכנית, שברוב המקרים היה היוזם והאחראי.

    חבר מסור למפלגה, למפלגת פועלי א"י, אך היה לו להשלים לחוסר הקו הברור שלה, או יותר נכון לחוסר המפלגתיות. תמיד צפה בקוצר רוח לעמדת מפלגתו, משאלות שונות שנתעוררו בחיים הציבוריים בציונות וביישוב. אך כשנתברר כי אין העמדה מזדהה עם עמדתו, לא היה כמוהו לוחם על נקודת השקפתו הוא המיוחדת.

    לא רבים הכירהו בתור חבר וידיד קרוב, כי מתרחק היה באופיו, אך לא מעטים היו אלה שמצאו בו סעד לפתרון שאלותיהם הפרטיות. כי מוכן תמיד היה להקשיב לאלה הקרובים לו, ולהלן בהצעתו הנבונה עצת אח גדול, ותמיד היה הוא המעורר לשיחה ולגילוי לב.

    לפני כשנה, כשהחיים הפנימיים אצלנו בקבוצה, הלכו והסתבכו היה הוא האדם שאליו סמכו חבריו ביותר, שיוכל להוציא את הדברים למרחב, לפתרון הרצוי, ודווקא אז, בזמן שהיינו כה זקוקים לו, נקרע פתיל חייו, והוא אז במלוא מרץ לפעולה.

    מאוד ניכר חסרונו בשנה האחרונה, ועוד הרבה יחסר לנו בעתיד, כי אין למלא את החלל שנוצר בהילקחו מאתנו.

    משה ז.

     

  • זלמן – מרים נוסדורף

    זלמן/ מרים נוסדורף בלנק

    רחוק אתה כבר. שנה מפרידה בינינו, שנה של חיים, חלומות, אהבה. אתה רחוק מכל זה שקוע בלא כלום אין סופי, בלא כלום זה שפעם כולנו נהיה בו. אנחנו כולנו.

    קשה לחיים לתאר את המוות. ואתה עדיין חי אצלנו, חי בזיכרוננו. לא נשכח שערך השחור, העיניים הפקחיות כל כך ובייחוד החיוך שלך. עד היום אני רואה אותך מחייך, חיוך לועג קצת, לכל, לכולנו. חיוך של אדם שרואה ללב ומבין בלי מילים ודברים. כזה אני זוכרת אותך בעיקר.

    והרבה פגישות בינינו עולות בזכרוני.

    הפעם הראשונה עוד בתל אביב – עוד לפני בואי לקבוצה. נדמה לי שאצל מרימינסקי נפגשנו – ואחר כך יצאנו משם יחד ולווית אותי לביתי. אז וגם אחר כך בכל פעם שנפגשנו שם בתל אביב דברת על רצונך ללכת לקבוצה וחיפשת מקום. עבדת בהרבה קבוצות על יד תל אביב ועוד, ואחר כך ספרת לי את רשמיך. אף רושם אחד לא היה חיובי – חוץ מהביקור ב"צפון", בקבוצת "היידסטון". יחד דיברנו עליהם, ועל "קבוצת צפון" שמה על מדרון ההר בגניגר הצופה אל העמק, והזכרנו יחד את החברים ויחד התגעגענו לבוא לשם. וכשפקפקת וחשבת וחיפשת – תמיד אמרתי לך – רק לשם לצפון עליך ללכת. ובאמת הלכת עוד לפני ולא ידעת ולא ידעתי כי כה מוקדם זלמן ייגמרו שנותיך שם.

    ועוד אני זוכרת אותך כאן במג'דל – ביום בואי הנה. היה ערב שהגענו מיגור בעגלה. במג'דל ירדנו, מפני שקשה היה לבהמות לסחוב עגלה כבדה למעלה על הגבעה. ירדנו – בהתקרבנו לחורבות. פתאום דמות שחורה עם רובה על הכתף מתקרבת אלינו. אתה היית זה. שמרת למטה במג'דל והיית הראשון לקדמני בבואי הנה. כל כך אמיץ היית אז בעיני – שומר יחידי, בלילה ע"י החורבות ומסביב שדות שחורים ארוכים בלי סוף.

    ואחר כך תמונות רודפות תמונות, זיכרון רודף זיכרון. אתה עובד בבאר, ביציקת הבניין. עובד בבניין בבית, בחוץ בכל מיני מקומות. בחורף עטוף מעיל ישן, הולך בבוץ מחוץ לכל זה. מדבר בשיחה, מרצה, יושב בוועד החינוך, רציני מרוכז.

    זוכרת אני את היום שבאת מעפולה, "בן נולד לי". כל כך מאושר היית. מעטים כמוך ראיתי ברגעים כאלה. הרגשה שאתה  מתחיל תקופה חדשה בחייך, תקופה אחראית, רצינית. כן, צוחק לנו הגורל, לנו ולחלומותינו.

    ואחר כך בא ערב ההוא, ישיבה קצרה – מי ייסע לתל אביב? זלמן, זלמן – פה אחד הצענו אותך, התביעה הייתה חזקה. אני זוכרת יושב אותך בכסא נוח, שחור כולך, פנים, עיניים, הכל שחור, מתוח, כאילו עטוף צעיף שחור, מעונה. האם מרגיש אדם את מותו מקודם? וה"לא" שלך היה מוצק, בלי פקפוקים – "לא אסע לשם".

    למחרת עייף ורצוץ יצאת לעבודה, מדוכא עד היסוד ולא חזרת אלינו יותר – זלמן.

     

  • אבא הכותב בדמע

    זלמן בלומשטיין

    כ' חשון ה'תרס"ו – ה' חשון ה'תרצ"ז

    עברה שנה מיום המר שבו שוכלנו מבננו היקר, החביב זלמן, שקופדו חייו באופן כה טרגי. פצענו לא הספיק עדיין להגליד במשהו, דמו עודנו שותת עמוק בלבנו הפצוע בלי הרף והחיטוט בפצע חי זה גורם לנו מכאובים וייסורי-נפש נוראים, ממש כאיזמל בבשר החי. מכל מקום הסכמתי לבקשת חבר וותיק, אחד מידידי בני, שביקשני לכתוב ביוגרפיה קצרה מחייו ליום הזיכרון הראשון שלו – הסכמתי מפני כבוד המבקש ומשום כבודו של הנפטר.

    נולד בעיר קיידן פלך קובנה במדינת ליטא בשנת 1907 כ' חשון התרס"ז. עוד בגילו הרך ניכר היה שחונן בכישרונות מצוינים. תפיסתו הייתה נפלאה. עוד בשנתו הראשונה היה מדבר כבן אדם ובהיותו בן ארבע השתעשע בספר "אלף-בית" ולמד את הטכניקה של הקריאה. בן חמש התחיל לבקר ב"חדר מתוקן" שבו הייתה שיטת עברית בעברית. "חדרים" כאלה צצו בימים ההם בכל עיר על פי יוזמת הציונים להחייאת הלשון העברית בפי התלמידים. החדר היה חביב עליו מאוד והלימודים משכו את לבו מאוד. בן שבע התחיל לבקר בשעות הבוקר בבית הספר עממי רוסי-עברי, כל הלימודים היו שם על טהרת  השפה הרוסית, העבודה לשתי רשויות אלה בבת אחת הייתה עליו לא נעימה ורצה להשתחרר ממנה. אולם כעבור זמן מה התחבבו עליו גם הלימודים אלה והתקדם בהם בהצטיינות. השנים היו כתיקונם והחיים שטפו במסלולם הרגיל עד פרוץ מלחמת העולם בשנת 1914. בשנה הראשונה למלחמה לא סבלה עירנו כלום ואדרבה הפרנסה  הייתה מצויה בשפע. אבל כשהתחיל הצבא הרוסי לסגת לאחור ממזרח פרוסיה אחרי מפלתם הנוראה בשנת 1915, האשימו את היהודים בריגול לטובת גרמניה ויצא הגזר לגרש את כל היהודים מפלך קובנה ווקורלנדיה במשך 24 שעות. בעירום ובחוסר כל עזבנו את העיר, התינוקות על הידיים וצרורות קטנים על שכמנו ופנינו לתחנת הרכבת. שם הושיבו אותנו בקרונות משא בצפיפות נוראה וכך נסענו שבע יממות מבלי לעמוד בשום תחנה. שבורים ורצוצים בגוף וברוח ובילדים חולים הגענו לעיר מריופול היושבת על שפת הים האזופי. יושביה היהודים קיבלו אותנו בידיים פתוחות ואחרי יגיעות רבות עלה בידיהם לסדר את הפליטים איך שהוא. בעזרת ציוני העיר התקבלתי כמורה בבית ספר עברי. הילדים שבו לאיתנם והתחילו להמשיך את לימודיהם, וגם זלמן המשיך ללמוד בעברית וברוסית. אחרי שנתיים לגלותנו נפתחה במריופול גימנסיה עברית וזלמן התקבל למחלקה הרביעית, הצטיין בלימודיו והיה חביב המורים והחברים גם יחד. הוא וחבריו ייסדו אגודה בשם "פרחי ציון" והיה מן הפעילים ביותר. מאז התחילה עבודתו הציונית שלא פסקה כל ימי חייו. כך חיינו בשלווה ולא ידענו כל מחסור, כי רחוקים היינו מחזית המלחמה. עד שפרצה המהפכה הבולשביקית ושפעת קלגסים מכל מיני כנופיות הציפו את העיר. וכל כנופיה שתפסה את העיר, ערכה פרעות ורציחות לפי דרכה היא. אחרי הרבה ירחים של אימת – מוות קמה סוף סוף ממשלה סובייטית שהשתדלה לסדר את החיים. זלמן קיבל משרה סביבתית בצרכניה ועל ידו התפרנסנו    בדוחק גדול. אולם המצב הלך ורע מיום ליום וצפויים היינו לגווע ברעב. בשנת 1922 קיבל בני הבכור משרה סובייטית ברכבת והשיג עבורנו רישיון לחזור לליטא.  קיבלנו על שמנו קרון משא, אספנו את שארית הפליטה ועזבנו את העיר מריופול. כשישה חודשים טולטלנו בדרך זו ואחרי הרפתקאות  קשות זכינו לדרוך על סף ביתנו שמצאנו אותו ריק וחרב ברובו. אחרי שנתקבלתי כמורה בבית ספר "תרבות", שבו החיים להיות כתיקונם. זלמן חזר ללימודיו, שקד הרבה על לימודיו ונתקבל למחלקה השביעית בריאל- גימנסיה בקובנה. באותו זמן נכנס למפלגת "צעירי ציון" בקובנה והיה מסור לה בכל לבו ונפשו. בינתיים הגרתי לקנדה ואחרי גמרו את מחלקה השמינית – נסע יחד עם המשפחה למונטריאול בקנדה. בבואו למונטריאול למד באופן אכסטרני כשנה. אחרי כן התקבל למחלקה השנייה באוניברסיטה. אך במהרה עזב את הלימודים משום שלא ראה בהם כל תכלית במטרתו ולשאיפותיו. התמסר כולו לעבודה ציונית. ייסד מפלגת "צעירי ציון" שבה השקיע את כל מרצו וחלק גדול מכספו שהרוויח בתור מורה בבית ספר עברי עממי. עבודה קשה ומיגעת עבד מדי שנה לטובת המגבית של ההסתדרות בארץ. כל שליחי ההסתדרות שבאו למונטריאול היו אורחיו הפרטיים, היו חביבים עליו ביותר. היה גורם חשוב בדבר האיחוד עם פועלי-ציון. נבחר לציר לארצות הברית לוועידת האיחוד. בשנת 1931 הודיעני שהחליט לעלות ארצה – ישראל, להיות אחד מבוניה בפועל ממש, נתתי לו את ברכתי הלבבית ואמרתי לו:  עלה והצלח! ובספטמבר שנה זו עלה ארצה.

    על דבר חייו בארץ לא אכתוב כלום, מסתמך אני על חבריו שחיו אתו יחד השנים המעטות האלה ובטוח יידעו הם להעריך יותר ממני.

    נסתלק ה' מרחשון תרצ'ז שנת 21,1936 לאוקטובר.

    זכרונו לברכה מבלי נשכחנו נצח !

    אבא הכותב בדמע ובדם לבו

    ד.י.בלומשטיין

     

  • ציון לחבר – יעקב יניב

    ציון לחבר – על זלמן בלומשטיין / יעקב יניב

    רק בשעה שיד המוות מגיעה לאדם קרוב, לחבר העומד במחיצתה – הנך מזועזע ומלא הרהורים על בעיה זו ששמה מוות.

    עמד חבר על הפגום, חושב ומהרהר על יום אתמול ועל העתיד. נתון בתוך עבודה יחד עם דפיקות פטיש ומהלומות המקבת – תעבורנה כסרט מחשבות שונות: משפחה, ילד, הורים, חברים, חיי חברה וכו' ופתאום – באמצע מחשבה, בתוך תנועת הסרט המחשבתי – נקפדו חיים, פסק הלב לדפוק. הכל, הכל נשאר זכר לעבר… אין עתיד, אין…

    בשנה האחרונה בהיותנו בגניגר בא זלמן לבקרנו, זה היה ביקור אצל החברים מאמריקה. בשיחה של חוג מצומצם דבר על הצורך לרכז את כל האמריקאים במקום אחד, את כל אלה, אשר  אין לבם נוטה אחרי הקיבוץ המאוחד. צריך לטפל באופן מיוחד בחומר אנושי זה, אשר חבלי הסתגלות לארץ קשים עליו ולא לתת לחומר זה להתנוון מחוסר מעשה ותקווה.

    מורגש היה מתוך דבריו, כי אחריות רבה מוטלת עליו כלפי הטיפול בעליה האמריקאית. הוא אשר התמסר בשנים האחרונות לפעולה הציונית באמריקה, רצה לראות את החלוץ האמריקאי כפעיל ועוזר נאמן לתנועה הקיבוצית בארץ.

    גם אחר כך בהיכנסו כחבר לקבוצה חפש לו שדה פעולה בשטח חברתי. המעבר לחיי עבודה ולחיי שיתוף לא היה קל. אבל אחרי שהסתגל לחיים חדשים אלה ואחרי שמצא קרקע תחת רגליו – היטה שכמו לפתרון הבעיות השונות של הקבוצה. בעיקר התמסר לחיפוש תוכן מתאים לחגים בהתאם לחיי החברה. הוא החשיב בחיי חברה את בטויי החג, את פיתוח ההרגשות בימי מועד – כי יש בהם להטביע חותם על כל החברה וללכד את כולם לימי החול הקשים.

    ער ופעיל היה למתרחש בציבור. גם רצה לראות את הקבוצה משתתפת בחיי הציבור. התנגד תמיד לצמצום הקבוצה בשטחיה הפנימיים – אלא רצה לראות כל חבר פעיל ומתעניין בשאלות כלליות.

    בחודשים האחרונים חשב על כניסה למקצוע להתמיד בענף אחד. רבות מחשבות היו בלבו על העתיד ומה רחוק היה מלעלות על הדעת, כי שיחותיו האחרונות עם חברים על בעיות הקבוצה, שנתעוררו אשתקד – לא יהיה להן המשך!

    ביום בהיר של חשוון, ביום זריעה, נקפדו החיים הצעירים לדאבון לב המשפחה, ההורים והחברים. עברה שנה ושוב לפנינו זריעה, בניין ומעשה. יהיו מעשינו יום-יום ובנין העתיד – הנצחת שם חבר יקר אשר לא זכה לראות את התגשמות רעיונותיו.

  • תעודת זהות

    זלמן בלומשטיין ז"ל

    בן אסתר ודוד

    אחיה של עדה שקולניק

    נולד בליטא

    כ' חשוון תרס"ג  22.11.1907

    עלה לארץ בשנת 1930

    הצטרף לקבוצת הצפון בגניגר

    ממייסדי רמת יוחנן

    התחשמל בעבודת בניין

    ה' חשון תרצ"ז  21.10.1936

    בן 29 במותו