ישראל דוידוביץ

05/03/1893 - 30/03/1961

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז אדר התרנ"ג

תאריך פטירה: י"ג ניסן התשכ"א

שם האב: אשר

שם האם: לאה

ארץ לידה: ליטא

שנת עליה: 1921

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוידוביץ שושנה

נכדים ונכדות: גלינקא ורד

ישראל דוידוביץ
נולד בשנת 1893 בליטא. למד ב"חדר" ובבית ספר יהודי. כחייל בצבא הרוסי השתתף במלחמת העולם הראשונה והיה בשבי הגרמנים.
היה בהכשרה בקבוצת "משמר הוולגה" ברוסיה והיה פעיל בתנועת ה"חלוץ" שם. עלה ארצה ב- 1921, הצטרף ל"גדוד העבודה" והיה בין מייסדי קיבוץ רמת רחל על יד ירושלים. חי את חיי הקיבוץ ועבד בעבודות שונות: ייבוש ביצות, חציבה במחצבות, סלילת כבישים ובניין.
איש עבודה היה ואנשי עבודה גם בני משפחתו, שושנה רעייתו וילדיו שרהל'ה ויורם, אנשי משק ואנשי קיבוץ מושרשים.
בסוף שנת 1933 התחיל לעבוד בסניף ירושלים של תנובה, שם עבד עד צאתו לפנסיה ומילא בה כל תפקיד.
מיום שנפל חתנו, סא"ל שמואל גלינקא, היה אב לנכדיו ומסירותו אליהם היתה ללא גבולות.
ב- 1959 עבר עם שושנה אשתו, שרה'לה בתו ונכדיו לרמת יוחנן, והיה מרוצה מאוד מחייו במקום החדש. איש מחשבה היה ואיש מעשה. אוהב ספר וגם מושך בעט סופרים. אדם תקיף בדעותיו ובעקרונותיו. דיבורו מתון וחברי, שומע דברי חברו בנחת ובסבלנות, אזנו כרויה לאימרה טובה ולהלצה מפולפלת שיש בה טעם.
קרוב ל-10 שנים היה חולה אך התגבר על מחלתו בכח רצונו ומשמעת חמורה שהטיל על עצמו באורח חייו. הוא אימץ אורח חיים טבעוני, המטהר את הגוף ואת הנפש ומבטיח אריכות ימים ללא סבל ומכאובים. עבד עד יומו האחרון.
יהי זכרו ברוך

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ישראל דוידוביץ  ז"ל

    בן לאה ואשר

    נולד בליטא

    י"ז באדר תרנ"ג  05.03.1893

    נשוי לשושנה

    אבא של שרה'לה גלינקא ויורם דודאי

    עלה לארץ בשנת 1921

    ממייסדי קבוץ רמת רחל

    הצטרף לבתו ברמת יוחנן בשנת 1959

    נפטר י"ג בניסן  תשכ"א  30.03.1961

    בן 68 במותו

     

  • איש התנועה-עמנואל בר חיים

    איש התנועה

    בשנת 1921 נפגשתי עם ישראל דוידוביץ ז"ל בבית החלוץ בקובנה. התקבצנו שם אחדים מחברי החלוץ הרוסי ובחורים מגלילות וולגה, גרודנה וביאליסטוק, שהגיעו לליטא כשהחילות גנרל זליגובסקי הפולני כבשו את וילנה ואת רוסיה הלבנה המערבית.

    מגמת כולנו הייתה ארץ ישראל ואע"פ שמליטא יצאו כבר קבוצות חלוצים אחדות לא"י – ביניהן קב' "אחווה" וקב' "היעד" – היוותה קבוצתנו את הקבוצה המאורגנת הראשונה והגדולה של החלוץ הליטאי, שגרעינה היסודי הוא קב' "כיבוש", פאר ההכשרה של החלוץ הליטאי. בלט בין הבחורים הצעירים ישראל דוידוביץ ז"ל. לא גבוה, אך  רחב כתפיים, מוצק, שקט, שתקן וכל מילה שנאמרה מפיו נשמעה בכבוד ובהקשבה. הוא היה הזקן שבחבורה. מרוסיה הגיע עם רפרטריאציה של פליטי מלחמה העולם. חבר "משמר הוולגה", קבוצת הכשרה הראשונה של החלוץ הרוסי. רבות שמעתי על הקבוצה הזאת בהיותי עוד ברוסיה. חבריה נדדו מגבול לגבול, מסרטוב לקווקז ומשם  חזרה למרכז רוסיה, עד שהחלו להסתנן בקבוצות קטנות אל מעבר לגבולות. וכך הגיע גם ישראל ז"ל ואתו עוד שלושה חברים לבית החלוץ בקובנה. אדם מבוגר, קרוב לשלושים,מיושב בדעתו, חייל משוחרר ממלחמת הראשונה, שבילה כמה שנים בשבי הגרמנים וטעם את טעם עבודת כפיים אצלם. הכתרנו אותו בתואר "בטקו" (אבא), כראוי לו, בהתאם למעמדו וגילו.

    בבואנו ארצה הופענו בפני מזכיר ההסתדרות בחיפה והצהרנו בפניו ואע"פ ובכתב, "אנו מעמידים את עצמנו לרשות ההסתדרות בכל ענייני עבודה והגנה". ישראל היה הדובר שלנו. נכנסנו ל"גדוד העבודה" בעין טבעון, כפר יחזקאל כיום, סללנו את הכביש הראשון מתחנת הרכבת למושב, אחרי זה עבדנו בייבוש הביצות בנוריס. עם גמר העבודה התחלקה קבוצתנו, חלק נשאר בעין חרוד ותל יוסף, אחרים עברו לאילת השחר. דוידוביץ ז"ל נסע לכפר גלעדי. (חברים אחדים, ואני בתוכם, עברנו לפלוגת ירושלים).

    כעבור שניים נפגשנו  שוב עם דוידוביץ בפלוגת ירושלים וכשנוסדה פלוגת תל אביב, עבר גם ישראל לשם ונשאר עד הפילוג בגדוד ופיזור הפלוגה.

    שנים אחדות חי ישראל בתל אביב, ניהל את מסעדת הפועלים ואח"כ חזר והצטרף לרמת רחל והמשיך אתנו כ- 20 שנה. קודם בעבודת בנייה וחציבה ואח"כ  בעבודת חוץ ב"תנובה".

    איש מחשבה היה ישראל דוידוביץ ואיש מעשה. אוהב ספר מושך בעט סופרים. אדם תקיף בדעותיו ובעקרונותיו. איש תנועה ולא השתייך לאלה האומרים "הן" בנקל. קרוב לעשר שנים היה חולה וידע את מחלתו, אך התגבר עליה בכוח רצונו ובמשמעת חמורה שהטיל על עצמו באורח חייו.איש עבודה היה ואנשי עבודה גם בני משפחתו – שושנה רעייתו, שרה ויורם. אנשי משק ואנשי קיבוץ מושרשים.

    ישראל שבע נחת בטיפול בנכדיו וכשקרה אסון מותו של גלינקא ז"ל,חתנו, היה ישראל ממש אב לנכדיו. מתוך חרדה ודאגה לעתיד הקטנים, עברה המשפחה לרמת יוחנן ופה הגיע הקץ לפרשת חייו של ישראל דוידוביץ.

    יהי זכרו ברוך.

    עמנואל בר חיים- רמת רחל

     

  • דרכו של חלוץ- בצלאל

    דרכו של החלוץ

    שנת 1919 טרומפלדור קרא לוועידה כל רוסית של "החלוץ" בפטרוגרד (כיום לנינגרד). היינו קומץ אנשים בעיר סרטוב על גדול הוולגה, שאמנם ראו את עצמם בתור חלוצים, אלא שמתוך דקדוקי קפדנות מצאנו שאין לנו עדיין במה לבוא לועידת החלוץ.

    הפעולה בסניפי החלוץ אז, נשארה את אותו  האופי שהיה לה בהסתדרות "צעירי ציון". חברים היו מתאספים, לומדים ידיעת הארץ, דנים ומתווכחים בכל מיני שאלות עיוניות. לא כך הבינונו אנחנו את דרך "החלוץ" וכל זמן שלא היה עמנו "יש" של ניסיון, לא ראינו את עצמנו ראויים להכריז על הכמת סניף "החלוץ" במקום. סומנו על ידינו קווים לפעולה, ובתפקיד ראשון, יצאנו להכשרה.

    לאחר הכשרה של חצי שנה באחד המשקים הממשלתיים בכפר, ייסדנו את סניף "החלוץ" והכרזנו לקראת העונה השנייה בחקלאות, שכל מי שרוצה לעלות ארצה, יבוא וייצא להכשרה. מגמתנו הייתה לבחור מתוך כל האנשים שיבואו את אלה הראויים להיות חלוצים – ואמנם יצאו 50 איש להכשרה, ביניהם בא אלינו ישראל ז"ל, שהתבלט באופיו העמלני. ספוג היה תרבות יהודית מקורית, שינק מבית הוריו ומבית הספר  היהודי שבליטא.

    קסם מיוחד היה בשבילי משפתו האידיש העסיסית, המבורכת בחן מקורי ייחודי. יומנו נכתב בשפה זו, ספוגת הומור דק ואהבה להווי החלוצי.

    לצערנו אבד יומנו בטלטולי הדרכים. כאיש מן העם, שידע עבודה בידיו האמונות, היה לנו – הצעירים החלוצים הירוקים – כסמל של פועל. במסירות וברצון מילא את תפקידו כאפסנאי (אקונום). באותה תקופה של חוסר-כל ברוסיה, זה לא היה תפקיד פשוט, לכלכל 50 איש, צעירים עובדים  עבודה קשה, ורעבים ללחם. יותר מאוחר הצטרף גם אחיו לקומונה בהכשרה. בסוף הקיץ השני מנה סניף "החלוץ" 30 איש ומהם קבענו את הגרעין הראשון לעליה ארצה וישראל ז"ל היה ביניהם. החברים האלה היוו את הגרעין לקב' "משמר הוולגה". לא הייתה כל תוכנית ברורה לעלייה. ה"יבטקציה", בסיוע של השלטון, הלכה והשתלטה על החיים היהודיים. הציונות נדחקה למחרת. בתי ספר עבריים נסגרו במצב כללי זה נמצאנו כשהתחלנו לצאת לדרך.

    באותו זמן הופיע אצלנו יהודי קווקזי, גרשון מורדוב, מנהיג היהודים ההרריים מ"צעירי ציון" ובידו תכנית להעברת מורים לעברית בשביל ישובים היהודים בקווקז. גרשון מורדוב היה יהודי נלהב וציוני עד שרשי נשמתו, מתלמידי הקורס מורים בגרודנה וכל חיצוניותו בלבוש המיוחד של הצ'רקסים עם החגור הצבאי, נסכו על פניו גאווה לאומית, אשר אפשרה לו באמת לעמוד בדרישותיו אצל פקידי השלטון ולהשיג את הסכמתם לחינוך עברי בין יהודי קווקז, בזמן שברוסיה הגדולה נסגרו בתי הספר שלנו. יותר מאוחר, נשלח לגירוש לסיביר ומת שם.

    על סמך הרישיון להעברת המורים, גם אנו הצלחנו לעבור, בתור כאלה, לקווקז. שם עבדנו בחקלאות במקומות שונים, בתנאים קשים – וישראל ז"ל גם פה התבלט בתכונותיו הנפשיות, מוכן תמיד לעזרה לזולת.

    יחד עם זה התענינו איך להמשיך את דרכנו ארצה, אך הגבולות היו סגורים, כי הרוסים השתלטו על כל הדרכים והגיעו שמועות על יציאת פליטים לבתיהם דרך מוסקבה. ראינו כאן פתח צר ליציאה. היו בינינו כמה חברים מליטא והצלחנו לסדר תעודות של פליטים ליטאיים לכל החברים וכך חזרנו למוסקבה…התחלנו לערוך את חיינו הארעיים מחדש, ומצאנו עבודה בתיקון בניין של שמונה קומות, עבדנו שם בכל מיני עבודות בנייה שחורות וישראל ז"ל היה אחד העובדים. עבודתו נעשתה תמיד מתוך שמחה ובקלות. היה זה כבר מזמן, שהליטאיים הרגישו בנחשול היהודים שהגיעו לארצם ונתנו הוראות חמורות  לקונסולט שלהם במוסקבה בדבר קביעת זהותם של פליטים. כשהתייצבנו שם, כבר בדקו את ניירותינו ביסודיות. לאנשי ליטא נתנו לעבור ואילו לאחרים, שיוו את חלקה הגדול של קבוצתנו, לא נתנו אישור. כאן נפרדנו מישראל ז"ל ומעוד מספר חברים. בעלותו ארצה, הצטרף לגדוד העבודה ודרכינו נפרדו, כי נשארנו קבוצה עצמאית.

    במשך כל השנים בארץ (עלינו בשנת 1922) לא נפגשנו תכופות, אך רגשי האחווה העמוקה ורטט התרגשות פעמו בליבותינו. כל מכתב, כל ידיעה, שהחלפנו איש עם רעהו, נשאו אותנו על גלי הזיכרונות לימי "משמר הוולגה" הרחוקים, מלאי קסם חלוציות ושאיפות נעלות. ולאור הזיכרונות אלה אפרד מחבר, מחלוץ, איש העם, ששאף ויצר והגשים.

    יהי זכרו ברוך.

    בצלאל , (גניגר)

     

  • על ישראל ז

    ישראל ז"ל

    ברצוני להעלות בכמה משפטים את דמותו של ישראל ז"ל, אשר התהלך בינינו שקט וצנוע, עניו בהליכותיו וכולו מידות נאות.

    לא הכרתיו זמן רב, לא ידעתי את עברו הרחוק העשיר, אך ידעתי שהיה מראשוני בוניה של רמת רחל ועזב אותה בגלל משבר חברתי אשר פקד את הקבוצה ולא מעט הטביע הצעד הזה את אותותיו על מחלתו, אשר בסופו של דבר גם הכריעה אותו.

    לא בתקופה אחת הגענו לרמת יוחנן – כאן הכרנו לראשונה – ואם כי בגילו היה מבוגר יותר ממני, מצאתי בו חבר במלוא מובן המלה, הרביתי לטייל בחברתו ולהקשיב לשיחותיו המעניינות, אותן שח בתבונה כה רבה.

    כן, נעים שיחה היה, גדוש חכמה ותורה, התמצא בהרבה שטחים, אבל בעיקר בתורת החיים אשר ידע את סודותיה. נדמה לי, שאנו כאן לא הכרנו אותו מספיק, לא יענו לנצל את ידיעותיו, לא ידענו שבמשך תקופה ארוכה בהיותו תושב ירושלים, היה מבקר באוניברסיטה ומאזין להרצאות בתורת הרפואה. שם היה בין התלמידים ולא פעם הפליא את המרצה בשאלה מעמיקה וגם בתשובה נבונה.

    הוא היה מסור מאוד למשפחתו, דאג וטיפל בנכדיו במסירות אבהית, השתדל שלא יחסר להם כלום… הבין לרוחם – והנה שיכלו הקטנים אב בפעם השנייה…

    עליו אפשר להגיד, שהיה שריד של אותם חלוצים, אשר כה מעטים מהם עדיין נשארו בחיים.

    חבל על דאבדין ולא משתכחין ויהי זכרו ברוך.

    מ.ז.

    רמת יוחנן

     

  • לדמותו- משה כ

    לדמותו

    זה היה בשנת 1933, צעדי  הראשונים בקיבוץ בארץ וברמת רחל. משום מה נדדה שנתי והתעוררתי עם קריאת השכווי ובדרכי מהמדרגות לכיוון חדר האכילה המפואר בימים ההם, פגשתי בדמות עטופה בכתונת לילה ארוכה (האופנה של הימים ההם) צועדת לאיטה לאורך הפרוזדור שבקומה התחתונה. בדמדומי השחר פגישה בלתי צפויה זו, הרתיעה אותי קמעה, מכיוון שפליאה הייתה בעיני הליכה דמוית "לץ", שלא הייתי נכון לה. זה היה דוידוביץ בדרכו לחדר האכילה לראות מה השעה… בראותו אותי "נתן לי שלום" ושאל מניין יהודי? וכששמע ש"ליטואק" ניצב לקראתי, שמח שמחה גדולה, כאילו איזו "מציאה" גדולה נפלה לידו.

    גם אנוכי מהרגע הראשון, טוב במחיצתו בשמעי את ה"שין" הליטאית מודגשת בפיו. דמותו נחרתה בלבי מפני שמהיום הראשון יצא לי להיות במחיצתו. את השיעור הראשון בעבודה, בבניין, קיבלתי ממנו. הוא היה מבוגר ממני ב- 20 שנה והתקנאתי בכוחו וסבילותו בעבודה ולא יכולתי להאמין שגם אני אגיע פעם לדרגה כזו, שלא להתעייף מסחיבת מריצות ודליי בטון לקומה שנייה ושלישית. הוא עבד ליד מכונת הבטון במרץ בלתי רגיל וברצינות ובמסירות, שקשה למצוא  דוגמתן.

    אחרי העבודה, אנחנו החלוצים הצעירים שקשה היה לנו לעלות בהר, בדרכנו הביתה, ראינו אותו עושה את העלייה כמעט בריצה. בחג או במסיבה כמה טוב היה לראות את דוידוביץ במעגל ההורה או בכל ריקוד אחר, שכולנו היינו נדבקים בדביקותו החסידית כשהיה נכנס לאקסטרה של התלהבות בתנועות רגליו וידיו וכל אברי גופו, לא יכולנו זמן רב להיפרד ולהינתק מהמעגל מפני שבאמת לא היה יפה – הוא ה"זקן" ממשיך ואנו כושלים?

    דיבורו מתון וחברי, שומע דברי חברו בנחת ובסבלנות, אזנו כרויה לאמרה טובה והלצה מפולפלת, שיש בה טעם. הוא עצמו היה נהנה להזדמנות שניתנה לו לשיחת רעים, שיש בה הומור טוב וטוב לב. היה מאושר, שחברים נענו להזמנתו לבוא אליו "לקחת קפיצ'קה", כלומר להקיש כוסית ולברך עליה "לחיים". ביום הולדת או כל יום אחר, שיש בו לשמוח. ואת ה"לחיים" היה מכין במו ידיו בטוב לב ובהנאה גדולה והיה מתמוגג כשהחברים לגמו מתוצרתו המשובחת.

    ישראל היה בשבילי דמות מחנכת אפילו כשאני "התותקתיי" כבר ברמת רחל. בשנים האחרונות עם הזעזועים שעברו על רמת רחל, הושפע מאוד והתחיל להביע דאגה לעתיד נכדיו המיותמים מאביהם הגיבור. בשיחה אתו, כמה צער הורגש בדברו על ההכרח שלא יגונה. ואכן, מתוך הבנה מלאה, אם כי לא מתוך רצון, הסכמתי למסקנתו בהחליטו לעבור לרמת יוחנן.

    דמותו של דוידוביץ תישאר חרותה בזיכרוני עד סוף ימי.

    יהיה זכרו ברוך.

    משה כ"ץ- רמת רחל

    צדקת תמים תיישר דרכו (משלי י"א, ה')

     

  • ישראל אחי- דוידוביץ בינימן

    ישראל אחי

    תקופה קצרה חלפה מאז פטירתו של אחי, ישראל, ואין מוצא אלא להשלים עם מציאות האכזרית. אך הלב אינו רוצה להאמין: האם לא נראה אותו יותר? האם לא נשמע אותו שוב? הנה, אך אתמול ביקר בביתנו וסיפר… וסיפר על רמת יוחנן, על הערכתו הרבה למקום, ליופיו, ובמיוחד – מה רב הטוב בו לילדים.

    הילדים …

    מיום שנפל חתנו, סגן אלוף שמואל גלינקא, במלחמת השחרור – היה נוס לילדיו הוא, לאב לנכדיו. מסירותו אליהם הייתה ללא גבולות וכאשר אמר אחד הנכדים: "סבא נכון שאתה גם אבא שלנו?" היה זה רק אישור לעובדה קיימת. הוא כאב את כאב המשפחה כולה, ולא רק "משפחה במובן מצומצם: באיזה כאב דיבר על רמת רחל, ועל צערו שהמשק לא יכול להמשיך להתקיים כמשק חקלאי קיבוצי, כפי שהיה בשנים הקודמות! והיה זה רק סמל לכאבו את כאב הזולת.

    … נזכר אוי, לפני שנם רבות, בצעירותנו בעיירתנו – איך היה תמיד נכון לעזור – ולא רק במלה טובה, אלא במעשים של ממש. כל הפונה אליו לעזרה – ובייחוד מאנשי עבודה ועמל – לא הושב ריקם.

    לא אשכח, איך היה אוסף ילדים עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד, ומרביץ בהם תורה, בע"פ ובכתב. לא הרתיעו גם כעסם של ראשי הקהל, אשר לא היו מעוניינים ביותר, שילדי עניים יידעו מעט אידיש או רוסית.

    בכל ערב פסח ארגן קבוצות מבין הנוער ה"בעל הביתי", כדי לאסוף כסף ולעזור באפיית מצות לאנשי עמל, וחרד היה מאוד להשגיח שלא תישאר חלילה משפחה בלי מצות ויין לחג.

    כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, התחילו לעבור בעיירתנו רכבות מלאות פצועים. גם פה נעור בו חוש ההומאני והוא התחיל לארגן קבוצות, ע"מ לאסוף כסף ולספק לכל פצוע, יהודי כנוצרי, כוס חלב חם ופירות. כולם יהודים כנוצרים – התפעלו מארגון המהיר והמוצלח של כל מבצע, אך לאחר כחצי שנה כאשר ישראל עצמו גויס, נהרס המפעל כולו.

    לאחר שגויס שלחוהו לעיר פנזו שברוסיה. במלאות 3 חודשים להיותו בצבא, העליבו קצין רוסי, בקראו לו "ז'יד". תגובתו של ישראל הייתה סטירת לחי מידית וכתוצאה מכך נשלח מיד לחזית, כעבור שנה וחצי נפל בשבי הגרמנים. שם עברו עליו מחלות שונות, אשר רק בכוח רצונו התגבר עליהן.

    בסוף שנת 1918 חזר מהשבי ושב לעיירתנו, שהייתה הרוסה מהמלחמה.

    המקום היה כבית קברות והאנשים – המומים ונבוכים ואינם יודעים כיצד להתחיל לחיות מחדש. ישראל התחיל מיד לארגן קבוצות, לקרוא בפניהם ולהרצות על נושאים ספרותיים – וכך, קמעה, קמעה, החייאה את החיים התרבותיים בעיירה.

    והנה, בשנת 1919 פרצה מלחמת פולין-רוסיה סובייטית. הרוסים כבשו את עיירתנו, נבחר שלטון מקומי וישראל היה מזכירו. ארגון החיים מחדש, לפי השיטה הסובייטית, הווה עבודה רבה, וישראל – עייף מהעבודה ומהמלחמה, ובייחוד מתקופת השבי על כל מחלותיה. אז ניעורו בו געגועים למשפחה, שנשארה עוד ברוסיה, בעיר סרטוב. לאחר מאמצים רבים קיבל חופשה ונסע למשפחתו, בהגיעו שמה, חלה בטיפוס אך גם על מחלה זו התגבר ומיד בהחלימו, החל לעקוב אחר החיים התרבותיים.

    אותו זמן, התארגן בסרטוב "החלוץ". ישראל הצטרף למארגנים, שהקימו קבוצת חברים, שקבלה מהשלטון הסובייטי חלקת אדמה בחווה בובקובה, ליד סרטוב. ככל שאזכור, היו בחווה 30-40 חברים וביניהם תימני אחד…

    החברים התחילו לעבוד בחקלאות, כהכנה לחיי עבודה בא"י. בגמר עונת עבודה, קיבל חלק מהקבוצה אישור לעלייה וישראל היה ביניהם. דרכם צריכה הייתה לעבור בקווקז, לאחר שנה של גלגולים רבים ועבודה מפרכת בקווקז, הוכרחו לשוב למוסקבה. ממוסקבה נסעו לקובנה, ליטא ורק שם עשרו המוסדות לעלייתם ארצה.

    ברצונו להתראות עם משפחתו, עבר את הגבול ליטא-פולין והגיע לעיירתנו, שם הייתה המשפחה בשובה מרוסיה. במשך שבועיים שהיה בבית, הספיק להרצות פעמים בפני הנוער על תפקידו של "החלוץ" בגולה ובא'י. לאחר הצהרת בלפור, טען שמקומו של הנוער בא"י ובדרך קובנה-ברלין הגיע, לאחר מספר חודשים, ארצה.בעזרתו עלה חלקה הגדול של משפחתנו ארצה והורינו מצאו את מנוחתם באדמת ישראל ונחסכה מהם הפגישה עם מרצחיו של היטלר.

    40 שנה חי ישראל בארץ ומרוצה היה מחייו. הוא חי חיי קיבוץ ועבד בעבודות שונות: בייבוש ביצות, במחצבות, בסלילת כבישים ובבניין. בסוף שנת 1933 התחיל לעבוד ב"תנובה" בירושלים וגם שם עסק בכל העבודות, החל ברחיצת כדי חלב וגמור בניהול מחלקת החלב, עד צאתו לפנסיה.

    ב- 1950 קיבל בראשונה התקפת לב ורותק למיטתו לחצי שנה, כאשר קם מחוליו קבע לעצמו דיאטה ע"י לימוד וקריאה בספרי רפואה ותזונה. בעזרת האמונה בחיים והרצון לחיים התגבר על התקפות הלב שפקדוהו במשך 11 שנה.

    לפני כשנתיים עבר עם משפחתו לרמת יוחנן. הוא היה מרוצה מאוד מחייו במקום החדש ותמיד הרבה לדבר על המשק המפותח, מה פורח הוא, מה רבים בו העצים והפרחים … גם הוא שתל עצי פרי ליד חדרו, אך לאכול מפירותיהם לא זכה.

    בי"ב בניסן תשכ"א, 30.3.61, לאחר חצות – נפטר.

    יהי זכרו ברוך.

    דוידוביץ בנימין

     

     

     

     

  • לזכר דודי- לאה

    לזכר דודי

    כזה הוא עומד לפני – פניו עדינות, עיניו מחייכות: שלא לאה'לה, מה שלומך? והחיוך אינו מש מהן. תמיד, תמיד אותה הפגישה. אותו חיוך.

    אך אבוי! הפתיל נקרע ולא נראה אותו עוד. הלב ממאן להאמין … הוא ידע לספר סיפורים כה יפים על "הזמנים ההם" אז, אז כשהחיים היו אחרים, ימי רוסיה, קבוצת חלוצים עובדת לקיומה בחקלאות. ואחר כך מסע ברגל בדרך לא דרך, גניבת גבולות בגשם, בשלג ובקור, רעבים וצמאים, אך תמיד עליזים. תמיד שמחים, עד הגיעם ארצה – והימים קשים, עובדים קשה בהכשרת קרקע, בסיקול אבנים, בשדות. עובדים במרץ. העבודה מאומצת, אך מספקת ומרוממת את הנפש. בשער-העמק תקעו יתד. אחר כך לירושלים ושוב אותה עבודה מאומצת ייסוד רמת רחל.

    צעד אחר צעד, תמונה אחר תמונה נפרשת יריעת חייו. הזמן חולף, עובר מהר, עוברים ימים ושנים, ולפני יושב דוד זקן בשנים, אך צעיר במחשבה ובמעשה.

    והנה יום אחד בהיר נפסק ונסתיים המסע. מביאים את הבשורה המרה הזאת הביתה … איננו… הייתכן, לא נראה אותו כי הכל תם ונשלם?

    אך זכרונו לא ימוש מקרבנו!

    יהי זכרו ברוך.

    לאה

     

  • לזכר ידיד- מ.פ

    לזכר ידיד

    איך יתכן, כי אינך אתנו – תמיד עומדים אנו בפני חידת החיים והמוות באותה תמיהה של אי הבנה ואי השלמה.

    אם כי שנות חייך היו רבות – הן לא היו  רבות מדי – לא רבות עד כדי עייפות ורצון לשקוע, לשכוח ולהירדם. להיפך – רק יומיים לפני מותך הפתאומי דברת אתי על החיים וערכם – כי כל אדם מצווה לשמור עליהם, כי החיים כדאיים וראויים שישמרו עליהם. כי אדם חייב זאת למשפחתו – לקבוצה ולעצמו.

    "הביטי עלי" – הוא אמר – "ראי אותי, אני מאמין בחיים. אני רוצה לחיות למען משחתי ולמען הקיבוץ ולמען החיים עצמם. והחיים טובים". עיניך נצצו באמונה.

    … שפתך הדוברות זאת הביעו תום לב של איש ההולך ישרות  ושל איש הרואה את הזולת. דברת אלי כך, כי ראית כי אני נפלתי ברוחי. לא דברת ולא הטפת לאמונתך, אלא למי ששאל אותך תחילה – רק אז נענית. לא כפית את תורתך על אחרים – כי הייתה בך עדינות הנפש  והמגע.

    לא יכולתי להאמין באותו בוקר, כי אינך אתנו יותר. נבהלתי. "האם כוח אמונה וכוח רצון אינם יכולים לגבור על חולשת הגוף?" האם הגוף ידו על העליונה? אתה ישראל , שהיית על אף הזמן הקצר שהכרנו אותך, לסמל של התגברות והכוח הנפשי, אתה נכנעת לפתע והלכת מאתנו?

    עזבת את משפחתך. עזבת את הקיבוץ, שקיבל אותך בהערכה ואהבה. עזבת את החיים – וגם אנו נעזבנו.

    יהי זכרך ברוך ויישמר אתנו לתמיד!

    מ.פ.

    הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך?

    כי אם עשות משפט ואהבה חסד

    והצנע לכת עם אלוהיך.

    (מיכה ו, ח')

     

  • על מורי ורבי- יוסף ירון

    על מורי ורבי

    במשך השנים המעטות, שישראל דוידוביץ ז"ל שהה אצלנו, התקשרנו ברגשי ידידות אמיתיים. רבי ומורי היה בתורת הטבעונות והיה לי לדוגמא חיה לנכונות הדרך הזאת. אחרי שנים של סבל בל ישוער הגיע בכוחות עצמו אל מנוחה והשלווה. עד לרגע האחרון היה  מלא אופטימיות, אמונה בחיים ושקט נפשי. אך יחד עם זה לא היה קנאי לאורח חייו, להיפך, לי יעץ הוא לעבור לטבעונות בהדרגה, כי השינוי הפתאומי יכול להביא נזק לגוף. דרכו לא הייתה לנהל תעמולה – ואם לא נשאל, לא היה מביע דעתו. בכל מקרה אסון, כשמת חבר מחוליו היה מצטער צער רב – בטוח היה, שאפשר היה למנוע את האסון ע"י תזונה נכונה. סיפוק רב גרמה לו פנייתם של כמה מחבריו לשעבר מ"תנובה" ירושלים, לשמוע עצה מפיו בדבר הטבעונות. הוא הרצה בפניהם על אורח חייו החדש, המטהר את הגוף ואת הנפש ומבטיח אריכות ימים ללא מכאובים וסבל.

    פטירתו הפתאומית הדהימתני, שכן בבוקר אותו יום ישבנו יחדיו בארוחת בוקר והוא שפע חיים ורעננות. הוא סיפר לי על תוכניתו לחוג את יום הולדתו ה- 69 וכיצד? בדעתו לערוך טיול של 69 ק"מ באותו יום ובערב לערוך סעודה טבעונית אמיתית לכל ידידיו.

    אמנם תכניתו לא הוגשמה, אולם עד לרגעו האחרון חי את חייו תוך סיפוק רב ובהרגשה טובה. הוא מת מיתת נשיקה.

    יהיה זכרו ברוך.

    יוסף ירון