משה קרוא

משה קרוא  / כתב יוחנן קרוא

בליל חורפי בשלהי 1904, נולד משה' – כך קראתי לו תמיד – צאצא עשירי מתוך תריסר שנולדו לפרומה ולשמעון יששכר דב הכהן קרוגלק. משפחה יהודית חמה ומלוכדת, החיה ברווחה תרבותית וחומרית בקייב – הבירה של אז ושל היום. סביב לשולחן המשפחה הסבו תדיר כמעט עשרים איש, סופגים חום, מסורת ואהבת ישראל, כיאה לבית דתי המשתייך לחסידות חב"ד בנוסחהּ המתון והמקיף של אותם ימים. בלילות הקור, מצטופפים על התנור וסביבו, קולטים חום, סיפורים ואגדות מהאב ומהאחים הבוגרים. יוצרים קרבה, לומדים להקשיב ובעיקר לאהוב.

מחוץ לחצר ביתו, זכה משה כיתר אחיו ואחיותיו גם לחינוך ולהשכלה כללית, מנסה לגבש מכל אלו תפיסת עולם משלו. אבל בחוץ כבר סערו הרוחות. דרך משקפיו העבים, יכול היה משה להבחין במורכבותה של סביבתו. בצד המשפחה המקרינה יציבות ולכידות, החלו לפעום רוחות ההשכלה, מנשבות ומתפרצות לבתים וללבבות, משנות סדרי עולם. באותה עת התפתח גם מעגל נוסף – חיצוני ורחב יותר, מורכב וקשה לכולם ובמיוחד לאחינו בני-ישראל. בתוכו שלא כמו במשפחה נעו המצב והתחושות של חוסר ודאות והפחד הקיומי מהמחר הלא נודע ההופך בהדרגה לדומיננטי בהוויה היום-יומית. במרכזו בקיעים במשטר שהגיעו לשיאם במהפכת אוקטובר וכן המשכן של הפרעות ביהודים שניזונו מאנטישמיות מסורתית. בהקשרים אלו, התגבשה באותן השנים התנועה הציונית כפתרון לאומי, מדיני ודתי למצב חברתי קשה המשתלב בכיסופי דורות.

על רקע זה נולד משה ובו גדל ובגר עוד טרם עמד על מלוא משמעותה האישית והלאומית של הוויה זאת עליו ועל עתידו.

כך יכול היה עוד טרם היותו בר-מצווה להחל בטווית דרכו לחיים. מסלול אותו מימש וממנו לא מש עד סופו. הוא החל בלימודי עברית, הכרת קורות חייהם ומעשיהם של החלוצים מבני העלייה הראשונה והשנייה והתקרבות לחוגים ציוניים בעירו ובהם צעירים אשר כמוהו תיכננו את עליתם החזויה ארצה. לאחר שנפרד מאמו שנפטרה, ומצוייד בברכת הדרך של אביו, אשר ניתנה בחשש, אהבה וגם דמעה גדולה נכון היה משה להגשים את משאת נפשו.

באביב של שנת 1921 והוא כבן שש-עשרה, יצא משה לדרך עם מרדכי אחיו. מאווירה רווית הנפץ של תום המלחמה והמהפכה, למהומות קשות גם בארץ – כאן אצלנו. חוסר שקט זה הקרין על מסעם לארץ בחינת מסע מיוחד של התרוממות רוח – אבל גם חרדה גדולה מסכנות הדרך. הם חצו את הגבול הטורקי ברגל ומשם ברכבת ובספינות קלות לקושטא – היא איסטנבול – שם גם חוו מעצר במשטרה המקומית. קשיים והרפתקאות אלו דחו במקצת אך לבטח לא מנעו את המשך המסע עד להשלמתו עת הורדו מהספינות באמצעות סירות וסווארים ערבים בנמלה העתיק של יפו. בנמל חיכה להם אח נוסף – פסח, אשר יחד עם אחיותיו אדיה ואמה כבר גרו בתל אביב הקטנה. שותפות הדם והגורל שבין האחים, הקלו בתהליך קליטתם. גם אז לא קל היה, כנראה, להיקלט בארץ אחרת אפילו אם רבו הכיסופים. העדרם של ההורים, קשיי השפה, הבדלי התרבות והשוני בנופים ועוצמת אור השמש דרשו זמן של הסתגלות למציאות החדשה. קושי נוסף היה למשה משהחליט מראש כי בארץ יחדל לדבר ברוסית – שפת אמו. הוא, שעבורו היתה המילה הכתובה והמדוברת הרבה מעבר לאמצעי תקשורת ידבר רק עברית. על הקשיים, הבדידות והזרות, הקל גם אביו אשר ממקום מגוריו באותם ימים בברדיצ'ב, הקפיד לשמור על קשר עם כל הבנים בארץ ולחזקם מרחוק. קרא עוד

בסגנונו המסורתי והנמלץ כתב למשה:

"…לבני הנחמד והנעים משוש לבי,משה נחום נ"י

נא לקיים מצוות כיבוד אב ולהחייני מנופת צוף עטך מדי חודש בחודשו. בשכר זה יברך אותך, חי רוחי, בחיים ארוכים, באושר ועושר ברכה והצלחה, ותזכה לראות בנחמת ציון וירושלים שתשוב עטרה ליושנה.

אביך המשתוקק בכיליון עיניים לראותך בהרמת קרנך וקרן ישראל שיב"ה.

שמעון יששכר דוב הכהן."

את השנים הראשונות שלאחר עלייתו, הקדיש משה ללימודי החקלאות בבית הספר "מקוה ישראל". מחזור רביעי בו הייתה שפת ההוראה עברית. קודם לכן בבעלות כי"ח (כל ישראל חברים) ולאחר מכן בניהולו הסמכותי של אליהו קראוזה.

הכשרה זאת גם אם לא תאמה, אולי את כושרו הפיזי ונטיותיו האינטלקטואליות, הייתה מובנת. היא נגזרה מייעודו ועתידו המוצהר "כחלוץ ושותף בבנין הארץ והפרחתה". גם המסגרת האידיאולוגית והארגונית היתה ברורה – קבוץ אשר יוקם בצוותא עם חבריו לאמונה, לרעיון וללימודים, אלה יהפכו בכך גם לשותפים לדרך.

בית הספר שילב בין לימודים עיוניים שבמרכזם החקלאות, לבין התנסות פעילה בעבודה פיזית האמורה להטמיע את החומר הנלמד. משה, תלמיד רציני, משלב בו גם פעילות חברתית ניכרת עם המרכיב העיוני. כדוגמא לתפיסתו זאת אפשר להתרשם מהשיעורים של גידול עצי פרי, אותם לימד המורה חומסקי. בכתב יד יפה ורהוט הוא כותב :

"…העתיד של גידול פירות בארץ ישראל

הודות למצב הגיאוגרפי ולאקלים של הארץ, נשקף עתיד מזהיר בשביל גידול הפירות. ע"י שיטות נכונות של עבודה, ע"י התאמת המינים של הפירות לאקלים השונה ולקרקעות השונים של הארץ, ע"י מלחמה שיטתית במחלות העצים ובמזיקיהם, ע"י התארגנות החקלאים לאגודות לשם עבודה משותפת".

בהדרגה ומתוך חברות ושיחות נפש אל תוך הליל, התגבשה קבוצה קטנה של שמונה צעירים מלוכדים סביב אותו החזון, רקע אחיד, וגעגועים למשפחות שנותרו הרחק. מאותה עת התערבבו הביוגרפיות של מרביתם, מתמזגות ונמהלות עם תולדות רמת-יוחנן בנפתולי דרכה. חוויותיהם האישיות – חיי היום-יום, השמחה והצער נשזרו יחדיו. קשה לתאר בנפרד כל אחד מהם שלא בהקשר ובזיקה זאת. כך גם ראה משה – ובגאווה- את קורותיו הוא.

מאותו מועד בו סיים משה וסיימו חבריו – שותפיו לדרך – את לימודיהם ראה עצמו עד יומו האחרון כחלק מקבוצה זאת. היה שותף ללבטים ולנדודים, לכישלונות ולהצלחות, ותמיד, תמיד, מעורב פיסית ורגשית בכל המתרחש בה ומסביבה. משפיע על תרגומם של החלומות לשפה של עשייה יום-יומית קשה, מורכבת ותובענית (גם טובענית לפעמים..) – יצירה ייחודית של יש מאין. משה ראה זאת כזכות גדולה אשר בבסיסה עומדת "צדקת הדרך " אמונה שלא כהתה וטעמה וקסמה לא דהו מאז.

בשנת 1924 לעת סתיו החלו את דרכם המשותפת. ליד מפל התנור שבמטולה הכריזו על זהותם ועל עתידם המשותף. במסגרת רעיונית-ארגונית של קבוץ בחבלי לידה. הם קראו לו רמת הצפון – רמז למקום היסוד. אך הדרך ארוכה הייתה עדיין ורצופה נדודים, עליות ומורדות שנפרשו בה על-פני שבע שנים, עד אשר יזכו לקבל את אישורם הנכסף של המוסדות המיישבים לעלות להתיישבות של קבע ברמת-יוחנן.

התחנה האחרונה שלפני העליה לקרקע, היתה בקבוץ גניגר בה עבדו כמעט ארבע שנים. היתה בה חשיבות מיוחדת לכולם. במהלך תקופת גניגר, עסקו החברים בין השאר גם בנטיעת יער בלפור הסמוך, ובקליטת קבוצות ויחידים לשם הרחבתה של התשתית האנושית כך שתתאים לצרכיהם העתידיים בהמשך ולגיבוש אורחות חייהם.

עבור משה היה לפרק של גניגר בחייו גם פן נוסף – אישי, אשר טלטל ושינה את כל מסלול חייו לעתיד. שם הכיר משה את חנה קרבצוב שלמדה באותם ימים בבית הספר של חנה מייזל בנהלל. שם נישאו ושם גם נולדה נטע – בתם האהובה ומקור של נחת וגאווה לזוג הצעיר. כעבור פחות משנה באוקטובר 1931 עברה הקבוצה ובה גם חנה, משה ונטע הפעוטה לרמת-יוחנן. דומה היה כי בכך תמו תלאותיהם ותקופת הנדודים וכי העתיד צופן מעתה את מימושם של התקוות החלומות והאהבות. אך האושר לא האריך. בעת ערב אביבי בין הגינות שזה אך נשתלו, שמה חנה קץ לחייה הקצרים, מותירה את נטע בתה ואת משה חבולים וכואבים, נושאים בנפשם פצע ממנו לא נרפאו שניהם עד יומם האחרון. כאן הצטרפו לקשיים, לספקות ולכאבו של משה "מצוקות" בלשונו – גם אבל, רגשי אשם ותחושת חורבן סוחף. בצידו מחויבות עתידית מוחלטת להמשך גידולה וחינוכה של נטע.

בין דפי יומנו הקטן בו נהג לרשום תכניות עבודה ונתונים כלכליים, נוספו באותם ימים שחורים גם שירים נוגים. שירים של כאב אותו לא יכול היה להכיל לבו של צעיר בן עשרים ותשע.

"מה שמוות לקח לא ישוב לעד.

מה שקבר בלע,לכליה נידון.

אין גם שמץ תקווה

את האור שכבה

להצית מחדש בעיניים ההן…"

את זכרונותיו, תקוותיו וחלומותיו מאותם ימים עצובים – חתם אחריו בקופסת עץ, קטנה ופשוטה. נדודיו של משה אמנם תמו עם המעבר למג'דל שבעמק זבולון, אך עדיין זקוק היה לכל משאביו כדי להתחיל ולקומם מחדש את מסלול חייו שקרס. כאן ומכאן חזר בהדרגה לעצמו. יחד עם יונה, דואג לנטע. מוותר בכך במודע ולתמיד על ציפיות ותכניות קונקרטיות לתפקידים מרכזיים במוסדות המדינה שבדרך. שאיפות קודמות ומאוויים קודמים אשר הזמן שינה בהם לתמיד דגשים, פרופורציות ואת סדר הקדימויות. הוא לא תפס זאת מעולם כקרבן או ויתור, אלא כחובה וכזכות גדולה.

את מרצו ויכולתו מיקד מאז ביתר שאת בביסוס הבית הצעיר ובסיוע לגיבושו בתחומי חברה ומשק. נושא תוך כך בתפקידים שונים בהם שילב את העשייה עם ראיה ארוכת טווח ומפוקחת, שזורה בחזון אמונתו. בעת שהותו הזמנית במג'דל, תרו החברים ונציגי המוסדות המיישבים אחר נקודת הקבע. עבור משה הייתה הנקודה שנבחרה גבעת טרשים שוממה. אך מיקומה וגודלה, הפכו אותה (לפחות מבחינתו) למקום הנכון. שם מול עינו – ראה כיצד הם נוטים יחד את האוהלים הראשונים ואיך הצריפים בוקעים מהאדמה ומדרכות נמתחות וצהלות הילדים הבודדים וקולות הבוגרים החל להישמע ברמה.

הרמה לבשה ירוק והנטיעות צמחו אל על. עבור משה "היה זה פלא המתרחש מול עיניו, חלום המתגשם ויוצר יש מאין וחג שאין נפלא ממנו. היינו כשיכורים עם כל בית, צריף ועץ שצמח"

בין שאר התפקידים שמלא באותן שנים,היו ריכוז המשק, ארגון מגדלי ירקות, הקמת בית החינוך האזורי הגושי, וכהונה כיו"ר המועצה האזורית "זבולון", ניהול רשות הניקוז הארצית והקמת מדרשת שדה בוקר מטעם קרן הנגב ועוד עבודות, ועדות ותפקידים רבים.

זכה משה בתוך כל זאת, גם לבנות לעצמו משפחה חדשה עם אסתר (אסתרקה) וייסבלום שהצטרפה לרמת-יוחנן עם חבריה בעת הפילוג המר של בית-אלפא בשנת 1940. להם נולדו יוחנן ועמוס. לא היה מאושר כמותו מהקן החדש ולראות את נטע שלו-שלנו הופכת לחלק בלתי נפרד ממנו, מתבגרת טובת לב ויפה, בונה לה קן משלה עם אלי (אלכסנדר) רייזנר. בזכותם ראה נכדים ואפילו נינה. פסגת האושר עבורו, פסגה שמעל לטרדות הרגע הנותנת טעם חדש וטוב ומשנה פרופורציות.

משה היה גאה בחברה לה היה שותף עוד טרם לידתה, אהב אותה, את חבריה ואת בניה. מאמין בה ובעתידה. מעולם לא כרסמו בו ספקות באשר למהות הדרך ולא חש כל החמצה אישית על המסלול בו פסע. למרות תקלות וליקויים אשר להם היה מודע, נהג לומר כוולתר "כי עולם זה הוא הטוב בעולמות האפשריים". אהב שיחות רעים עם חברים וקרובים, לקרוא ספר טוב או להתענג על ספרי שירה, כמו אלו של לאה גולדברג נתן אלתרמן. היתה בכך חוויה אישית מרתקת עבורו של הזדככות הנפש. מסע רגשי סוער המגשר בין תהומות, ומעלה עמו לפסגות את הטוב והיפה שסביב עד כי יציפו אותו.

את הגיגיו בנושאי המקום והשעה ואת מחשבותיו על המהפכה הציונית, העלה על הכתב. לרוב נשארו אלו חסויים במגירה. זווית אישית פרטית שכולה רק שלו. עיתים בחר לפרסמם בבטאון הקבוץ או בעתונות הכללית. כתיבה וחשיבה זאת, היו בצד משפחתו המתרחבת למקור של זיכרונות וסיפוק רב..

בגיל צעיר יחסית, בגדה בו בריאותו. פוגעת בהדרגה במערכות גופו הקורסות. מותירה אותו בביתו, שבוי בגופו, צלול, מתייסר, מודע לתהליכים המתחוללים בו ולהשלכותיהם – הבלתי הפיכות. מתנתק לדאבון לבו מהחברה ומהחברים שהיו כל כך משמעותיים עבורו. אבל יחד עם זאת וחרף הכאבים, לא משו מפניו החיוך, הסקרנות והכמיהה לשיחה טובה ולרעיון מעניין.

כך כדרך הבלתי נמנע, הסתיים גם מסעו של משה. תם סבלו, תמו כאביו. נסגר המעגל שתחילתו בקור של אוקראינה וסופו בליל שרב של קיץ 1974 .

בפתק שמצאנו במגירתו לאחר שהוכרע היה כתוב:

"הלכתי עד סוף את דרכי

והסוף משתהה, אינו בא.

כך נשאתיו – אני לבדי

ומסביב תנועה רבה".

סיפורו של משה תם, אבל מעשי חבריו ומעשיו נותרו גדולים מהחיים, יוצרים מצע ותשתית להרחבה, העמקה ושיפור ע"י הדורות הבאים שאמנם באו. כמו חבריו – שותפיו לחלום ולדרך – זכה גם משה למשש ולממש את חלומותיו, תקוותיו וצפיותיו, הרבה, הרבה יותר מאשר יכול היה נער מאוקראינה לייחל ולאחל לעצמו. באחרית ימיו זכה לחזות בהתגשמות משאת נפשו לפתיחת שערי רוסיה מכורתו ותחילת עלייתם של יהודיה. להתגשמות חלום זה ציפה למעלה משנות יובל.

שלשלת דורות של חבר וחברה, של פרט וקהילה בה שלובים מעשים ודמויות ולשון היחיד והכלל שזורים בה כמו החיים עצמם. מעצימים כחלוף הזמן ומזדככים בפרספקטיבות אמיתיות.

בהלוויה לא נשאו הספדים. לא נאמרו דברי שיר של פרידה. אך כעבור שנה רשמתי מספר שורות ובסיומן :

"…וכמו בשעות הסתיו, נטשו עליו ברוח

וטעמם המר טבול בכאבי

רק מבטך עוד ילווני כה סלוח

אותו לעד אחסר, לעד אחסר אבי"

כתב באהבה וגעגוע

יוחנן קרוא