אידה כתר

ילדות  – כתבה דבורה לוין

אידה ז"ל, נולדה לטאובה שרה וישראל לוין, ב – 14.11.1911, בעיר טמבוב שברוסיה הלבנה. הוריה צאצאי דורות של לומדי תורה ומסורת, ובניהם רבנים ומגידים בבתי הכנסת. מעטים היו היהודים בטמבוב, עיר "גויית" ידועה. לאב, ישראל, היה במשותף עם עוד יהודי אחד, בית חרושת לציוד צבאי. במיוחד עסקו באספקת מדי קצינים על קישוטיהם השונים והמגוונים. במלאכת המחשבת עסק האב.

והזמנים ליהודים קשים מנשוא. הגויים מתאכזרים ומנשלים את היהודים מעסקיהם ומפרנסתם. האב עוזב את טמבוב ונוסע לחפש את מזלו, כרבים באותה תקופה, בארה"ב. את הרעיה השאיר עם ארבעת ילדיהם (בן ושלוש בנות) הקטנים לחכות עד בוא היום המיוחל בו יעביר אותם אליו לאמריקה. זו היתה התחלה של תקופה ספוגת סבל מלווה בצפייה וערגה להתאחד.

עברו לגור בעיירה פוחוביץ שרבים מיושביה היו יהודים. שם גרו הסבים והסבתות עם משפחותיהם וזה הקל מאוד על האם והילדים. אבל נטל הקיום וחינוך הילדים נפל על האם הצעירה חסרת הניסיון- –

שם, בטמבוב היתה משפחת לוין אמידה; היו עוזרת בית ומטפלת לקטנים. עול נכבד זה של גידול ילדיה חבקה ואמצה האם באהבה ובמסירות אין קץ. למחייה היתה לסוחרת נוסעת בין העיר מינסק, בה קנתה את סחורותיה, לבין הכפרים שסביבות פוחוביץ. דבר אחד, שבעיניה היה קדוש, ולאורו התחנכו, היה הלימוד – – – הן בבית הספר הכללי, והן בתלמוד תורה, "בחדר".

בלימוד דגלה כעיקרון בל יעבור. דבקנו בסיסמתה החוזרת ונשנית: "קינדערלאך, מען דארף לערנען" (ילדי,חמודי, צריך ללמוד").

האם היתה אישה נאורה, אוטודידאקטית. ובכוחות עצמה למדה שפות, ספרות וחנוך. בביתנו הדל, דירת חצר בת שני חדרים וחצי( מחוברים לדירתם של שכנים עשירים מופלגים – – – איזה שילוב אירוני!) אפשר היה למצוא את כל ספרי הקלאסיקאים הרוסיים. אמנו ז"ל ידעה אותם על בוריים והיתה מספרת לנו, מצטטת או מקריאה מהשירה, מזמרת לנו, ומרצה לפנינו דברי חינוך ומוסר. היא הטביעה בנו את האהבה לספר, לטוב והיפה בטבע ובאדם. העוני היה קשה. לעיתים רעבנו עד כדי דמעות. אבל לבית- הספר הלכנו. למדנו בהצטיינות. קראו לנו " ילדי טאובה –שרה ", כשם שהולך לפניו. המשפחות העשירות חפשו את חברתם של ילדי טאובה-שרה להיות חברים ולעזר בלימודים לילדיהם. הבכור שבינינו שאול ז"ל, היה תלמיד חכם. קראו לו "שאול'קה הגאון" כי ידע את כל ספרי התורה  "בעל פה". הוא חלה במחלה קשה ונפטר ביום בו מלאו לו 13 שנה, יום בר המצווה. היתה זו מכה קשה לאם ולכולנו. זכרו נחרת עמוק בנפשנו, בתודעתנו. לא יישכח.

כבר בגיל 11 שלחה האם את אידה'לה לבית של יהודים אמידים בכפר במרחק מה מפוחוביץ כדי ללמד את ילדיהם, כוונתה של האם היתה טובה וטהורה שם בכפר, במשפחה  הזאת, יהיה לה לאידה'לה טוב. לא יחסר לה. תבריא. אבל הגעגועים לאם ולבית גברו על כל מחושי החולשה והרעב, והילדה הקטנה אזרה עוז, נטשה את "סיר הבשר" וברחה לבדה, דרך השדות אל האם. הספור כתוב, ושמו "מול רבים". בבית היתה לנו עזה קטנה לבנה יפהפייה אותה אהבנו מאוד. היא היתה חיית הבית שלנו. היינו לוקחות אותה למרעה בשעות הפנאי. החלב המועט שזכינו לו היה מתנובתה האדיבה. אלא שביום בהיר אחד, לצערנו העמוק, שבקה חיים המסכנה, וכל האהבה והליטופים שחלקנו לה לא הועילו להקימה.

לרב היתה  האם חוזרת הביתה בלילה (כך לוח זמני הרכבות). אותו לילה היה בשביל ילדיה הלילה המאושר ביותר. היא היתה דופקת בחלון וקוראת לנו לפתוח. ואז בצהלות שמחה רצנו לפתוח לה את הדלת, והיא היתה נכנסת עמוסת "דברים טובים" בשביל ילדיה. ובו בלילה עשינו את משתה המלכים של משפחת לוין הקטנה, הצנועה, המאושרת והעשירה בחום האהבה, הממלאה ומאחדת- – אהבת נצח. וכאשר המאכל היה לחם שעורה, היינו מדמיינים (התברכנו בדמיון עשיר) שיד אחת אוחזת בלחם. ואילו השניה – – זו אוחזת במאכל שבטוב טעם כלשהו שחשק בו לבנו באותה ארוחה. וכך היינו נוגסים לסירוגין מהיד האחת והשניה ומכריזים על  "המטעמים".

ברוח זו גברנו.

בזמנם של מאורעות דמים, של פוגרומים ביהודים, והאם במסעותיה, היו  השכנים הטובים דואגים לנו ואוספים אותנו תחת כנפי השגחתם להצילנו מידי הרוצחים. פעם, באחת מתקופות זוועה הללו, החלטנו אידה'לה ואני, לצאת לחפש את אמא אשר היתה אז במינסק לרגל עסקיה. גם האחות הגדולה, גוטה'לה, היתה אז במינסק , שם למדה. אחזנו ידיים, אחותי אידה'לה "הגדולה", ואני, ויצאנו ברגל, בדרך אט דרך מפוחוביץ למינסק הגדולה לחפש את האם. שתי ילדות קטנות ותמימות, צמודות אחת לשנייה, בלא פחד, רק בכמיהה אל האם. בדרך מצאו אותנו יהודים טובים, קנו לנו כרטיסים והושיבו אותנו ברכבת הנוסעת למינסק. הודיעו לאם והיא פגשה אותנו בתחנת הרכבת. הידע בן אנוש שמחה מהי? אושר. אהבה?

האם היתה אישה יראת שמים, מאוד אדוקה, שומרת מצוות. בימי שבת וחגים היתה הולכת לבית הכנסת; ואנו אחריה. אווירה מיוחדת אפפה את בית הכנסת. אווירת קודש. ואמא, בלבוש חג ומטפחת לבנה צחורה לראשה האציל היפהפה, קוראת בסידור, כולה שקועה בלהט התפילה. אנו מתקרבות אליה. היא מרכינה את ראשה אלינו בחיוך מלבב, שמחה על שאנו איתה בבית קודש זה, ואנו מתחבקות תוך כדי תפילה. ויש שלווה בלב, וניחומים. האם ידעה את הדינים והנוהגים של כל החגים אותם שמרה לקיים ללא דופי. למשל, לפסח הבית ממורק ומוכשר מכל חמץ. מצוחצח כל כלי בו ומתכוננים לסדרים ( שניים, כנהוג בחו"ל). את היין הכינה האם מצימוקים ושזיפים מיובשים, כי יין ממש לא היה לאל ידינו להשיג. היין, טעם מיוחד לו, "טעם גן עדן". כוס הכסף הגדולה, המיוחדת לאליהו הנביא, עומדת לה מלאה עד קצות דפנותיה- ביין הזה. האם מנהלת את הסדר כהלכתו, ובוא הרגע של לפני "שפוך חמתך", היא נגשת לדלת לפתחה לכניסתו של אליהו הנביא. הדלת נפתחת לרווחה, ואנו, מבטינו צמודים בה, וממנה לכוס. בחדר הס. הנשימה עצורה. והנה הכוס רועדת, וכן היין שבתוכו! אליהו הנביא אתנו, וממלא בטובו ובחסדו את ביתנו הדל. ונפשנו כרוכות בו, באמונה טהורה, בתפילה ובשמחת הודיה.

הגיע היום וקבלנו את הכרטיסים ואשרות הכניסה לאמריקה. האב שלח. נפרדנו בעצב מהול בשמחה מקרובינו ויצאנו לדרך- – למינסק ומוסקבה להיפרד מקרובים, ומשם לריגה, לאנטוורפן ובאוניה באטלנטיק לניו- יורק.

אני זוכרת את חוש ההתמצאות הבלתי רגיל של אידה'לה. בכל תחנת רכבת בה עצרנו להנפש היתה זו היא אשר מיד מצאה ברזי השתייה. חוש התמצאות זה לא מש ממנה, ובטיולים עם יצחק היתה היא המורה את הדרך, וזאת בהסתמך על הידע העשיר שינקה וספגה מקריאותיה בסיפורי המקרא. ידעה היא ואהבה את שבילי הארץ בהם דרכו רגלי אבות אבותינו.

את הבית החדש, בתקווה לחיים חדשים ומאושרים הכין האב בעיר הגדולה וההומה, זו עיר תעשיית מכוניות פורד, דטרויט.

כאן האב סוחר. יש לו סמיכות לרבנות מישיבת בוברויסק (רוסיה) בעלת המוניטין. בבוא היום עסק ברבנות וחזנות. הקליטה היתה מהירה וקלה. ראשית דבר, לימוד השפה האנגלית. ושוב הלמידה תופסת מקום ראשון בסדר היום של המשפחה. בבוקר הולכים לבית הספר כללי ממשלתי, ובשעות המאוחרות של אחר הצהרים הולכים "לחדר" ללמוד עברית ותנ"ך. גם הספרות הרוסית היתה בבית. האם דאגה להעביר את כל אותם כרכים עבי הכרס ותרומות התרבות החדשה. כאן עוסקת היא במסירות נפש ועד יומה האחרון, בצדקה, בגמילת חסדים ובמגביות ותרומות לארץ ישראל. על כך זכתה היא להיות רשומה ב"ספר הזהב של קק"ל" בשנת 3.5.1953 .

השנים עוברות. אידה מסיימת בהצלחה את התיכון, ומתחילה באוניברסיטה. ואז נדלקת היא בלהט המיוחד לה בתנועה החלוצית – ציונית, לעלות לפלשתינה, לארץ ישראל.

יש קבוצת צעירים, כולם משכילים ומבתים אמידים, בתי – אב של יהודים טובים. ל"קבוצה" זו (כך כבר נקראה על ידי הקהילה היהודית הרחבה בעיר) יש שם מועדון שם נפגשים החברה, שרים,מתפלספים, מדברים ציונות וסוציאליזם ורוקמים תוכניות להכשרה ולעליה לארץ ישראל.

אידה מצטרפת, ואש התקוות לתקומת ישראל יוקדת בתוכה. כולה אהבה לעם, למקורותיו, לארץ הקודש, לחיים של קבוצה שם. אישיותה חזקה, אמיצה. אני איתה שותפה ללהט. ההחלטה נפלה. יש להיפרד מההורים, מהמשפחה והרי המקור ללהיטות זו לארץ ישראל, לספרי התורה, הנו החינוך של הבית אותו הקנתה האם עוד משחר ילדותנו, וזה אשר מלא את ביתנו החדש בניכר השני. אמריקה. הפרידה קשה. העצב עמוק, אבל ההחלטה נחושה. "שם בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות. שם נחיה ושם ניצור חיי זוהר, חיי דרור. שם תהי השכינה שורה, שם תפרח גם שפת התורה ".  זו היתה השירה שבלב, והתקווה. וזו עד סוף ימיה.

בשנת 1931 מגיעים לקבוצת הצפון שליד גניגר בעמק יזרעאל…. ומשם תולדות חייה מוכרים. בסיפורת "זה המקום" מעלה היא בפיוט מופלא, וכדאגה, את קשריה למקום, לנוף ארצה הטוב למקורות. וספור חייה, נשמתה האצילה, סיפור אבותיה, יגונה, וכיסופיה, הוא הסיפור שעובר כחוט השני דרך כל שיריה, שירי נשמה של אדם אציל רוח, נפש אשר חובקת עולם ומלואו באהבת קודש. הוא הספור אשר יישמר לעד בליבות כל אלה אשר ידעוה, ונפשם נקשרה בנפשה.

אידה נפטרה לאחר מחלה ממושכת בערב שבת, ט' ניסן, תשל"ט, 6.4.11979 .

יהי זכרה ברוך, ונשמתה צרורה בצרור החיים.  אמן

שנה לפטירתה

ערב פסח תשל"מ 30.3.1980

חלפה שנה מאז הלכת מאיתנו. אני מעיינת  ונזכרת בכתביך בהם נתת ביטוי רגיש, עדין, ועם זאת עז לאהבותיך הרבות – למולדת, זו ארץ אבותינו, ולמורשת ישראל; לבית רמת –  יוחנן על נופיה האנושיים והטבעיים; ליצחק אהוב לבך איתו חיית חיי רעות, אהבה ויצירה כארבעים שנה, לבית המיוחד מאוד שלכם עם הגינה היפהפיה שמסביבו; למשפחה.

רשמת את אהבתך לכל המסובב אותך: העץ, הפרח ועשב הבר; הצפור, הפרפר והנמלה. וכרכת בכל אלה את אהבתך הגדולה לאדם. אהבת את ספר הספרים, את התנ"ך, אותו שננת חזור ושנן, אותו ידעת עד תומו ולעומקו, ממנו שאבת חכמה, כח חיות, רוח גבורה וגאווה. את אשר בו אמצת לקרבך וחבקת ללבך באהבה יוקדת עד עצם נשמתך האחרונה.

מי ייתן וכתביך אלה יראו אור ויעניקו מעט מעושר אהבותיך לדורות הבאים.

צדיקה היית, אידה'לה, אוהבת הבריות, היית מוכנה להושיט יד עוזרת ונדיבה, בלב פתוח ובענווה  לכל המבקש. כל ילד היה גם ילדך. כמה חיבה, רוך ואהבה הענקת להם, כמה גאה היית בהם. עקבת אחר התפתחותם, נשמת את נשמתם. ראית בהם את דור הממשיכים והמגשימים, את דור השומרים על מורשת ישראל. וכך כתבת:" לילדכם מורשת בת 4000 שנה, שמרו עליה. היא שהגויים יונקים ממנה – תנו להם את המקור".

דבורה לוין

הביקורים אצלך היו חוויה,

מעולם לא התאוננת, לא הטרדת בבקשות,

תמיד קיבלת במאור פנים.

ואני בבואי אליך כאשר נפשי עטופה במעטפת

שעווה – חתומה, הייתי נפרדת ממך,

נשכרת, עשירה. היינו נוגעות בכל נושא.

מפעם לפעם היתה נקטעת השיחה בשיעול האכזרי…

ואת קמת תשושה. אבל בהרחבת הדעת ואמרת – "נשתה קפה"

וכשעלו הזכרונות על אנשים מאורעות ומעשים

הייתי אומרת לך:"אידה הכל שכחתי, הכל נעלם

אולי לא היו דברים מעולם? את בכוח והלהט

אהבתך לארץ, לרמה , לחברים, היית ממשיכה

לדלות את הזכרונות היפים והמרים.

היו לך כל כך הרבה תוכניות: לאסוף את כתביך, לטפל בציורים, ולא עמד לך הכוח למשימות אלו. הגוף החלש לא שיתף פעולה עם התוכניות.

בבוקר היום השישי כאשר נלקחת לבית החולים עברה בי ההרגשה, שאידה כבר לא תחזור לבית, לשבעת המינים של העצים בגינה, לפרחים הנדירים, לשיחותיה עם עץ ופרח – לשבת על ספסל ביום שמש רך ומלטף.

בבואי לראשונה לבית החולים היית שלווה ושקטה כאילו קיבלת את הדין.

וכל הצוות התפעל ממך.

ספרת לי במילים קטועות בקול חלש:"כשהביאו אותי לכאן בכיתי, לא צעקתי ולא נאנחתי, אבל פרצתי בבכי של אושר כאשר הרופא אמר: את מזכירה באומץ רוחך את הבחורים השרופים בטנקים. היתה זו מחמאה עבורי, להדמות לבחורים שלנו".

עדה לרנר.

הבנין הראשון ברמת יוחנן – אידה כתר

היום, כאשר לפי הכתוב, הנשמע והנראה, הנוסטלגיה הייתה למצרך מבוקש, ובאופנה, קל יותר לבוא ולהגן על אותו בנין עלוב המט ליפול, התלוי על בלי- מה. זה שכותבים עליו ב"ברמה" וב"קיצורמה", ולא יודעים מה יעשה בו בבנין הראשון ברמת יוחנן הרפת הראשונה. כבכל מקום אחר בהתיישבות החקלאית, באותם הימים, הבניין הראשון היה הרפת, כמובן. ראשית הבניה למשק.

המתעניין בתולדות המקום ימצא באלבומים של חברים, צילום קטן ובו כמה בחורים יושבים על סולם שנשען על קיר אבנים ההולך ונבנה. קיר מתרומם במקום סתמי, באמצע שום-מקום, בשדה זרוע קוצים סלעים ואבנים לבנות. ורק שיחי אלונים כסופים מעידים על העובדה, שאכן, גם אדמה ישנה תחת מעטה הלובן הזרוע.

רמת יוחנן, ככל קיבוץ אחר בארץ, אותה חזות חיצונית, אותן בעיות פנים, ולפתרונן מתאסף הגוון המיוחד לו. אחת הבעיות השוות לכל מקום היא, מה עושים עם הבניינים הישנים המתפוררים לעין כל. וכמו להכעיס הוקמו בדיוק במרכז החצר.

עַם עַם והתייחסותו שלו לעברו. רומא למשל, כידוע גמרה לומר אתה- SIC TRANSIT GLORIA MUNDI שלה, והתחילה מיד לשמר את התהילה שהייתה רומא, וכך עושים עמים אחרים. עם עם וציוויו הפנימיים, ודרכו בהגשמתם, והדברים ידועים.

אנו, היהודים, מצווים לזכור בין היתר, ותמיד, כי עבדים היינו, והשתחררנו מעבדותינו כעם. (אז, בימים ההם!.) כל שנה מחדש. כל שנה על יד שולחנות ערוכים בכל טוב עלינו לזכור שהיינו עניים מאד. "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא  דמצרים", אנו אומרים ומצווים על ילדינו לומר, ולזכור, ולומר, פן חלילה נשכח, פן חלילה "ישמן ישורון ויבעט".

אני קוראת על לבטי חברים ביחס לרפת הראשונה, ועל כך שלא יודעים מה יעשה בה, ואני רוצה לקום ולומר, ולו בקול ענות חלושה: חברים! מכאן התחלנו, כאן היתה הראשית. היינו עניים מאוד ולא ידענו כי עניים אנו. הכל נכלל באותה עיסקת חבילה ששמה "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה." הייתה הארץ אז ענייה, וכן כולנו. לא היינו מודעים לעוני כפי שהיום אין אנו, וילדינו בודאי שלא, מודעים לעובדה כי עשירים אנו מאוד. באה רפת זו להזכיר לנו, ולהעמיד את הממשיכים בפני המודעות. הרבה אנשים במשך הרבה שנים עבדו קשה ולחמו קשה במקום הזה עד אשר הגענו למה שהגענו. המקום הזה נהיה מה שהינו כיום: רמת יוחנן. יש למצוא דרך לשמור ולשמר בנין ראשון זה. מכאן התחלנו.

וכאן, באה לעזרתי, הטלוויזיה, שתהיה בריאה ושלמה, היא מעבירה בפני כל תושבי הארץ סרט דוקומנטרי בהמשכים ששמו: "היעד אמריקה". כפי שזוכרים אלו אשר עקבו אחר סרט זה, אנו רואים את המהגרים שבמשך מאה ויותר שנים היגרו לאמריקה, בנו אותה והפכו אותה למה שהיא כיום. מהגרים, עזבו את ארצותיהם, עזבו רעב ועוני ומצוקה בתקווה למצוא מקום תחת צמרת העושר והאושר הנכסף בארץ של האפשרויות הבלתי מוגבלות.

הפרק שאני רוצה להדגישו הוא הפרק שמספר על המהגרים הנורווגיים. אלה באו מעוני ומבדידות, מקור שמבין הררי קרח ופיורדים, מצב חברתי שגובל בעבדות. אריסים מדורי דורות. מעוני ובדידות יצאו ולעוני גדול מזה שידעו באו. הם התושבים משפחות שבמדינות המערב התיכון של ארה"ב. יערות- עד אין סופיים ונהרות מפרידים בין משפחות המתיישבים. ובכן, הנורווגים, אלה, התיישבו בשטחים במדינות המערב התיכון של ארצות הברית כאשר מאות על מאות קילומטרים  מפרידים בין המשפחות. וכאן מתחיל הפרק ההרואי שלהם. הם בראו שטחי יערות-עד והפכום לשדות חיטה, הוא אסם של תבואה לארצות הברית ולחלק לא מבוטל של העולם.

כל האנשים שראינו באותו משדר, סיפרו את אותו סיפור עצמו. מאב לבנו, במשך כל הדורות הם מצווים להעביר את תולדות הנורווגים בארץ הזאת. עליהם לזכור, זכור היטב, כי עניים מאוד היו, ואודות לעבודה קשה מאוד הגיעו למה שהגיעו. אין הם נחשבים על המיליונרים של ארצות הברית, אבל יש להם כל הנחוץ, וכל הנחוץ בארצות הברית זה לא מעט. כך יושבים הנורווגים האלה ומספרים ומהללים את ה- ה א  ל ח מ א  ע נ י א  שלהם.

וכאן באה ההפתעה בכדי להמחיש את אשר סופר, הם מובילים את המצלמה לבנין שנראה כיתר הבתים מהזמנים ההם, מעט יותר מקושט, מעט יותר "משוחזר" והם מסבירים, זה המוזיאון שלנו. אנו משמרים בו את ראשית התיישבותנו במקום הזה. אתה תמצא בו כל אשר היה לנו אז. נכנסים פנימה. פינות פינות על אביזוריו. כלי בית, כלי עבודה, פינות בית וחצר. הכל ערוך בטוב טעם, באהבה גדולה, למען הדורות הבאים, הם שוב חוזרים על שלהם. עליהם לדעת את הראשית. והבניין עצמו? שואל השואל. הבנין עצמו הוא הרפת. כן, בנינו רפת לפני הכל.

לומר שקנאתי, זה לומר מעט. ראיתי מיד לפני את הרפת שלנו רחמנא לצלן, משוחזרת ובה פינות פינות המכילים אביזרים ומקומות חיינו בימים ההם. פינת אוהל, חדר אוכל, מקלחת וכיו"ב. בקיצור "הראשית". ואם באחת הפינות על אצטבה תמצא צנצנת ובה 3/4 ליטר שמנת, והשואל ישאל מה לה לצנצנת לכאן, ואם במקרה אהיה  גם אני בין שומעי השאלה, אאזור עוז ואספר, כי הייתי הרפתנית הראשונה ברמת יוחנן, ובשבתות הייתי רותמת את זריזה ליחידה, ונוסעת למשק אברהמסקי להעביר את חלב השבת לאחר שחילקתי את הדרוש למטבחים. למשפחת אברהמסקי כבר אז היה ספרטור. כדים עם חלב רזה ושמנת עמדו על ידו, ולנו, אחרי ההעברה נתקבל זה. 3/4 ליטר שמנת.

אבל הכל היה כדאי, כי עיניה המאירות ופניה המאושרות של המטפלת בילדים כאשר העברתי לידיה את האוצר הזה זכורים עימי עד עצם היום הזה.

ואולי?

דברים לזכרה של אידה,

מאז ילדותי, גרו הורי בשכנות עם אידה ויצחק, וכך לאורך שנים רבות, היה קשר בינינו. הייתי בת- בית אצלם. בימות הקיץ החמים, היינו עולים על גג ביתם, אוכלים אבטיח קר, או שותים משקה קל ומרענן. אהבתי את שניהם. כהורים שניים היו לי, והחזירו לי מאהבתם. ביתם נשאר פתוח עבורי, גם כשגדלתי ובגרתי הקשר הלך והתהדק.

לאחר פטירתו של יצחק, האזנתי לסיפוריה האוהבים של אידה, על אודות יצחק.

כשנולד בני, המעטתי בביקורי ,אך דעי לך אידה, כי לא שכחתי אותך ואת יצחק. המשכתי להתעניין בשלומך. כאשר שמעתי שנפלת על תנור בוער, לא רציתי שכך תשובי אלינו – שנצטרך לעמוד מעל קברך.

דעי, שאני זוכרת את כל סיפוריך היפים,  אודות הימים שעבדת ברפת. נזכרתי בספור על אותה פרה חכמה שמכרתם למושבניק, וזו סירבה להשאר אצלו וחזרה לרמת יוחנן. כיצד חבקת אותה ונשקת אותה, כאילו היתה חלק ממך.

יכולתי לספר ולספר על שני אנשים נפלאים, על תקופה נהדרת, בה בילינו שלושתנו לא אגזים, אם אומר, שזו התקופה היפה בחיי..

תהיה נשמתכם צרורה בצרור החיים, נוחו בשלום.

יהודית שושני

בשנות השלושים

הקבוצה מכינה הצגה

לרפאל צבי בהוקרה,

כיתר הקבוצות שעלו להתיישבות בשנות השלושים המוקדמות רמת יוחנן. גם לה בית בן קומותיים שנבנה על-פי-צו ה"הגנה", כמה צריפים, אהלים, מבנה-פח בחצר המשק, ורפת. הרפת, כמובן, בנויה אבנים ועומדת בחצר לתפארת.

לולא אלה, הנראים כאילו זרו אותם על פני גבעה בכדי לכוון את ההולך אליה, דומה היא בכל ליתר הגבעות אשר מסביב לה, אף היא מלבינה בלובן סלעים, אבנים ואבק דורות.

עלית על גבעה, והים פרוש לפניך, והוא כחול כביום בריאתו, ורעש גליו קרוב כאילו ליחכו אלה את קרשי הצריפים, אי שם מערבה, ודרומה לרגלי הכרמל עובר כביש שמקשר את נצרת וחיפה עם עכו.

בקיץ, מגיעים בקלות לרמת יוחנן, אם בדרך עפר ואם על ידי חציית השדות, אבל בחורף, עם רדת הגשמים, כאשר שדות המפרץ הופכים לשטחי בוץ דביק, עמוק וטובעני; כאשר הקישון משתפך ובואדיות מים רבים, הגישה אליה כמעט בלתי אפשרית. מעטים, מעטים מגיעים אז.

ידענו, הוא, צבי, יגיע. הוא יבוא לחזרה בזמן ועוד יחכה לנו.

הקבוצה מכינה הצגה. צבי הוא הבמאי, המורה, המחנך והאב הטוב. צבי, הוא ידיד הקבוצה. הוא מחכה לנו במאפיה, מקום החזרות. במאפיה נשארה חמימות מה, וחשוב מכל, אפשר לחלוץ נעלים, ועד גמר החזרה יספיקו להתייבש מעט. הרי לכולנו, גם לצבי, רק זוג נעלים אחד, נעלי עבודה גבוהים.

תוך רעש והמולה שובבנית מתאספים. חולצים נעלים, משעינים אותן על גב התנור ומתהלכים בגרבי הצמר העבה. לאט משתתקים קולותינו אנו, ומתחיל קולו של צבי. צבי יושב מרוכז מאוד ובסבלנות אין קץ מחכה עד אשר נרגע.

הוא מסביר, טווה חוטים בינינו ולבין אותו עולם שעלינו להעלותו.

ההזדהות חייבת להיות אידיאית, אנושית כללית, ואישית פרטית של כל אחד מאתנו עם הדמות שעליו לגלם.

אין סיפור של איחורים והחסרות. צבי מחפש דרך עבודה, מחפש מהות הדמות ומהות הטקסט, המשפט, והמילה, הוא מחפש ומשנה, ויוצר תוך עבודה. אנחנו לא תמיד נבונים, והוא, בסבלנות של מורה גדול ומסביר, מתעכב ומעמיק, כאשר האמת הפנימית היא נר לרגליו.

עובדים על "האורגים" של גרהרדט האופטמן. (האופטמן של שנות השלושים בטרם עבר למחנה הנאצים) עלינו לחיות את חייהם של האורגים המנוצלים על ידי מעבידיהם, בבית חרושת של עיירה כל שהיא בשלזיה. עלינו להתקומם, למרוד בעוול החברתי, המכאיב, המדכא והמשפיל.

צבי הוא מצבור של להט ואמונה באדם ובזכותו ללחום ולהאבק על הטוב המגיע לו. בסבלנות אין קץ הוא מוליך אותנו אל המחשבה שבלב, אל הכן, הנאמן, למען "ייעוד ישגב אדם".

ואשר לנו, מה קל יותר בשבילינו מלהזדהות עם עולם המהפכה, עם מעמד הפועלים המורד. הרי מרדנו בכל, עזבנו את הכל והננו כאן, "מחדשים ימינו כקדם". – הננו כאן, מאוהבים בגבעה השוממה החשופה שלנו, מאוהבים בחיי קבוצה ועובדים לה נאמנה. וכאשר בזמן ה"הורה", הרגליים מתרוממות מעליהן, ואנו מכריזים קבל עם ועולם ש"באנו ארצה לבנות ולהבנות בה", מרגישים אנו את טעם החלום המהול במציאות בדומה לטעם הלחם אשר בידי מזי- רעב.

היכן שהוא שמורה עמנו אש- התמיד, שמורה היטב. היכן שהוא מילות משוררנו הקדמון "ואני קרבת אלוהים לי טוב"  הן לגבינו ממשות, אם כי נסתרת. יש צורך להתחלק עם הטוב הזה, יש צורך בהודיה על הצורך על הזכות והחסד כאחד, ואנו מושיטים יד לנדכאי העולם וקוראים, ושרים:

"עולם חדש נבנה, הקשיבו".

ו – "תן לי חבר את ידך המובלת."

ו – " בעז ידים של מיליונים

יקום אזי מפעל ענק

שילטון ישן לעד רוסק

לא עוד יגווע אדם מעוני."

ולמילים כח מגי. הן נישאות למרחקים, ותוך כדי שילוח הן צומחות מתרחבות ומגיעות ליעדן. הן משפיעות. לנו, לבני הנביאים בשורה, והיא עוברת ע"י אמונה שבמילה מקצה העולם ועד קצהו. וצבי מכהן בקודש.

ובהפסקות… יש ויספר לנו על עבודתו של ווכטנגוב עם הסטודיו "הבימה" שם, במוסקבה הרחוקה,  הקרה, והרעבה של שנות העשרים המוקדמות. יש ויקרא קטע מספרו של סטניסלבסקי, "חיי באומנות" יסביר, יעורר שאלות, יקרב אותנו אל עולם האומנות, אל היפה אל הטוב.

נהיה נעים לחזור לעבודה על "האורגים". אבל, הנה מאוחר, צריך כבר "לקום" לחלוב את הפרות.

למחרת הוא יגיע למקום אחר. בכיסיו או תרמילו, טקסט של הצגה, ספר שקשור בעבודתו, ועמוק עמוק בין הדפים היכן שהוא, ספרון עם שירים נפלאים. עובר הוא ממקום למקום, בדרך כלל ברגל, שופע חיוכים ואהבת האדם.

צבי הטרובדור של ההתיישבות העובדת באותם הימים.

אידה כתר

רמת יוחנן

חנוכה תשל"ב.

לאידה, אחותי                                                    פסח תשל"ט

אידה,לה שלי, נשמתי שלי, אחותי האהובה, הנה אני מתקרבת אליך. עוד דקות ספורות ואהיה בסיבוב הכביש המוביל פנימה אל הדרך המרכזית למשק, ומשם אך כמה צעדים נוספים… ורגלי כבר  מאיצות את הקצב- ואהיה בפתח שביל הברושים התמירים המוליך אל ביתך, זה קן האוהבים אותו יצרתם יחד, את ויצחק, ז"ל, יקירך. הנה הגינה הנהדרת המקיפה את ביתכם. כל שתיל  בה, כל פרח בגווניו הרבים  וסוגיו הרבים, וביניהם פרחי בר מנוף ארצנו, נוף אהוב זה אשר בקש לקרב אליך באין כוחותיך עומדים לך לבוא אליו, כל אלה זיכרון לידיו הברוכות של יצחק ז"ל, אשר באהבה שתל וטפח להנאתכם ולהנאת כל עובר ושב. בגן פורח זה קננו הציפורים ללא מפריע בהתחלף העונות, ואתם יושבים ועוקבים בשמחת הילדים אחרי תנועותיהם —  מתי יגיעו, מתי יעופו מכאן, איך יפגשו, מי אוהב, מי בוגד…

צעדי מהירים עכשיו ובטוחים. הלב פועם בצפייה, מהר להיכנס, לראותך , לחבקך, לחזות במאור פניך האהובים.  ואמנם. את ישנה – יושבת שם על יד השולחן בסמוך לחלון, וזה פתוח קמעא כדי שיהיה לך אוויר לנשימה אשר כה נאבקת את עמה. והכתיבה לפניך. הנה כתבת שיר, ואת מחכה להראותו לי. הימצא חן בעיני? פני שתינו זוהרות משמחה בפגישה השבועית המאושרת הזאת. פניך העדינות ועיניך החומות הנפלאות מלטפות אותי בחום אהבתך.

"דבורה'לה- – דבורה'לה"! המילים יוצאות בנשימה אחת. אני נגשת מהר לחבקך, קל, קל, פן אפגע בנשימה הקצרה, בגוף העדין ואת מחבקת אותי. נשמה שלי, כמה אושר טמון היה בחיבוק הזה, בנשיקה הזאת. חיים ומלואם בנגיעה הקלה, במילת הקשר. כמה דקות אנו יושבות זו מול זו ומסתכלות אחת בשנייה בלי אומר ודברים, ונפשותינו קשורות זו בזו וכאילו לב אחד פועם בתוכנו. דרך ארוכה עשינו יחד, אידה'לה שלי, לו אך יכולתי, כך במבט, במגע קל, להעביר אליך מעט כח לחזק את גופך החלוש. וכאשר הרווינו את צימאון געגועינו מתחילה קולחת השיחה. הנושאים שונים: משפחה, ספרות, תיאטרון, אמנות, עניני היום. דבריך טבולים בהומור הדק והמעמיק המיוחד לך והרבה חן עמו. פה משל מאגדה כלשהי, ובאופן בלתי אמצעי משתלב גם פסוק מהתנ"ך, זה ספר הספרים אותו ספגת לקרבך עוד משחר ילדותך ולו שמרת כבוד ואימונים עד יומך האחרון שם על יד מיטת חולייך. היית מעורה בכל הסובב אותך מקרוב ומרחוק על אף ישיבתך המסוגרת, כביכול מן העולם החיצון. הביקור הקצר, כדי לא לעייף, אבל מושלם. עד לביקור בעוד שבוע.

באו אליך רבים על מנת לפרוק בפניך את עול סבלם הנפשי. כעוגן הצלה היית לנפש המטלטלת בים הסוער של החיים. ואת ספגת לתוכך, לפנים לבך הפתוח, לנשמתך הנאצלת את כאבם וסבלם, כאב עולמים. הקשבת השתתפת, הזדהית, נענית לקריאתם. ויצאו הם ממך כמזוקקים, עם רוח מחודשת ורעננה, כאילו נסכת בהם חיים חדשים, ותקווה. עודדת לטוב, לחסד. בל נביט אחורה בזעם, לחשת. לא תמיד חשו אלו את עייפותך הפיסית, אבל את לא חסת על בריאותך ונשאת אותם ואת סבלם על כנפי רוחך האיתנה. בבית שלך שם תמיד מצאו אהבה, חום, חברות, לב קשוב, יש מושטת. בשקט, בחכמה ובתבונה עמוקה נהגת. נזהרת מלפגוע, להעליב. ואם גילו לך תשומת לב כלשהי, איך ידעת להשיב תודה! כה ידעת. נזהרת מלהטריד. לא דרשת, לא התלוננת, ואפילו לא ברגעים הקשים שלך על ערש דווי. ואנו, דו – שיח אינסופי עוד יכולנו לנהל בינינו מלב אל לב. עוד לשמוע, עוד להשמיע. עולם ומלואו.

כצדיקה הלכת מאיתנו תוך סבל פיסי מענה למצוא את מנוחתך עדן. והשארת מאחוריך רוח נשגבה לזיכרון עד, וכתיבתך, אוצר בלום המבטא את יפיה של נפשך ואצילותה. בשקט ובענווה ישבת בפינתך ורקמת את שיר חייך. את ושירייך. מחברותיך גדושות שירי נשמה מופלאים. עד הרגע האחרון כתבת, שם בפנקס שעל יד מיטתך, העדינה והנחלשת גם היא. נאבקת עם כל אות, כל מילה, כל שורה.

הנה שיריך האחרונים אותם קראת "שירי ערב"  כאילו ידעת שערב יומך. כך כתבת:

שירים

1. שירים
2. כמה

מילים

ביום

בקצה

העט

טיפין

טיפין

נוטפים

חיים.

שירים.

ועל אהבתך:

   אהבתי

כיהודי

רדוף פרעות

מצמיד לגופו

ספר תורה,

נושק לה

בעדנה

מטרפת,

בורח עמה

הלאה מזה

הלאה מזה

להצילה

2.

כך

מחבקת אני בזרועותי

את אהבתי

3.

לא אברח

4.

אני בתוך עמי

אני יושבת

בדד.

5.

ובשעות של בין – ערביים

שעת על סף ההוויה

שעת ויהי ערב

ובשעת ויהי

אצמידה לגופי

אשק לה

בעדנה מטרפת

ולה אומר

6.

על כי

לא עזבתני

מודה אני

מודה אני.

7.

נספור אז יחד

אותות הלילה

הבאים אלינו,

ואבודים בין כוכבים

נעלה

בשביל הכיסופים

לבקש אחר

העושה שלום

במרומים.

ב"אי הבודד" שלך התנגנו מנגינות ערבות על האהבה, על הצער והיגון, על הגעגועים, על התפילה. כמה אהבה נסוכה בכתיבתך לאישך, יצחק ז"ל,

לארץ ישראל, לרמת יוחנן, לידידים, למשפחה, למקורות. איך ידעת לאהוב כל פרח ועץ, כל ציפור, כל חלקת אדמה, את האדם. על האם חשבת רבות, ולשבת זיכרונות ילדות בנוף הבית הקרוב.

1.

נסיגה שמש

מאורנים מחוממים

קצה הענפים

זהובים.

2.

כידי אמא

הושיטו ענפי האורנים

זהבם,

לברך על ברושים

העומדים לפניהם

כפמוטים

3.

כוכבים יורדים

לתוך הפמוטים.

4.

נדלקים

אט

5.

אמא מברכת

על נרות

שבת.

מי ייתן ויבוא היום בו יראו שירייך אור, ותתמלא הארץ.

לעד אזכור את דברי החכמה שלך, את דוק ההומור השובב המתגנב, אשמע את קולך המרגיע, האיתן, אראה את עיניך מהן ניבטות התבונה והרגישות, אראה את חיוכך הטוב. אזכור את עמידתך לצידי הנדכאים, הסבריך לחולשות אנוש. אחוש את ברכותיך, את אהבתך . את חיה בי. לא נשכח אותך, אידה,לה. נחשוב תמיד על הטוב והיפה אשר ניסית להשפיע על כל שזכו ובאו במגע אתך.

יהיה זכרך ברוך, ונשמתך צרורה בצרור החיים. אמן

דבורה. (אחותה של אידה)