אלישע ליפין
אלישע נולד במושבה הצעירה רחובות באביב תרס"ט, ילד עליז ושוקק חיים. מאז, כל הוויתו מעוגנת היתה בנופה של הארץ המתחדשת ובחובה של חברה המשנה סדרי בראשית. כילדותם של בני דורו, בני הארץ, היתה ילדותו למודת פשטות, הסתפקות במועט והעדר מותרות, ובה בעת משופעת בחופש, טבע ושמים כחולים. הוא למד בגן הילדים במושבה ובבית הספר היסודי, שהעניק לתלמידיו, בשל מיעוט ילדים ומורים, לימודי תורה, הרבה מעבר ליכולת השגתם בגילם הצעיר. כמו כן היה חבר בתנועת "הנוער העובד".
משבגר, נשלח אלישע ללמוד את תורת החקלאות בבית ספר החקלאי, "מקווה-ישראל". שלוש שנים למד שם, בחריצות ובשקידה ועם סיום הלימודים חבר לקבוצת נערים בעלי שאיפות להגשמה והתיישבות חקלאית במסגרת קיבוץ. הם יצאו למושבה חדרה, גרו באוהלים ועבדו בפרדסים. לאחר תקופה קצרה הם הצטרפו לקבוצת "הכרמל" ששכנה בבית-שאן ושהיתה גם היא מורכבת מבוגרי "מקווה-ישראל", שם עבדו במשתלה של משרד החקלאות המנדטורי. לאחר גלגולים נוספים הם הצטרפו ל"קבוצת-הצפון", בימי שבתה בגניגר ועסקו עם חבריה בנטיעת יער בלפור במורדות הרי נצרת.
כשעברה הקבוצה להתיישבות קבע ברמת-יוחנן, היה אלישע מפותחי התלם הראשון באדמות מג'דל. עם זוג בהמות הלך אחרי המחרשה בעונת הזריעה הראשונה על אדמתנו. מאז, כל ימי חייו, הלך אלישע בתלם החקלאי והתמסר לביסוסם של חברה ומשק שיתופיים. הוא התמחה בענף המטעים, שהיה עבורו לא רק ענף כלכלי שיש להתפרנס ממנו, אלא גם דרך חיים והשקפת עולם. הוא שפע ידיעות בסוגי העצים השונים, היה רגיש לצרכיהם ונפעם מיופים. כאיש אדמה היה מאמין גדול בהיענותה למאמצים המושקעים בה, בבחינת "אם גרעין זרעת, בטח". חרוץ היה ובעל מוסר עבודה קפדני. יום-יום, במשך כארבעים שנה, היה משכים לעבודתו בפרדס ובמטע ובה בעת נטע וטיפח נטעים רבים בחצר המשק. הוא ראה בעמלו משום החזרת החקלאות העברית הקדומה לתפארתה ומתוך כך שאף להנהיג בחיינו את חגי החקלאות המסורתיים ולמזג בהם מסורת עם חדש. לא ייפלא, אפוא, כי בשנותיו האחרונות קיבל על עצמו בהתנדבות את הדאגה לטקס ט"ו בשבט, מתוך יחס אישי של איש המטע לחג הנטיעה.
עם השנים נודע שמו של אלישע בקהילת הנוטעים בארץ, אך הוא, כדרכו, נותר צנוע ונחבא אל הכלים. הוא היה מסוללי הדרך באזור זה לאקלום הדרים למיניהם, גרעיניים, גלעיניים וסובטרופיים. עמיתיו למקצוע מעידים כי אם יש באזורנו כיום מטעים נרחבים, הרי זה לא מעט הודות לניסיונותיו. על כל אלו, כמו גם על היותו מופת לחריצות ומסירות לדורות רבים בקיבוצו זכה שנים לאחר מותו בתעודת הוקרה מטעם משרד החקלאות ומועצת הפירות ונכלל ברשימת הנוטעים הותיקים שעל שמם חולקו מלגות לימודים.
אלישע היה איש שיחה ואיש חברה ומעורב בין החברים. קשוב היה להלמות לב זולתו וער לצרכיו. אך בעיקר בא חום לבבו לכלל ביטוי בפגישותיו עם הילדים. יחסו אל הילדים היה נטול קפדנות ובקורת ומלא רגש והבנה, הוא קשר עמם קשרים ומצא עמם שפה משותפת ואילו הם אהבו אותו והיו באים לשחק עמו. סגולה זו עמדה לו גם בטיפוחם של בני נוער להיות דור הנוטעים הבא ברמה: בכדי לעבוד אתם, היה אומר, צריך קודם כל לאהוב אותם.
משפחה מפוארת הקים אלישע, משפחה ששורשיה נטועים עמוק באדמת הארץ: מנישואיו הראשונים לבלומקה, נישואים שלא האריכו ימים, נולד אמנון, בכורו, שעבר עם אמו לבית אלפא. מנישואיו השניים לבת קבוצתו, יהודית, לבית שיפריס, אף היא ממייסדי הרמה, נולדו: יואל, רבקהל'ה ורותה. אלישע ויהודית, שניהם בני הארץ, הקדישו את כל מרצם לטיפוח המקום שבהקמתו היו שותפים. כל ילדיהם הינם חברי קיבוצים וקשורים בעבותות לאדמה. זכה אלישע לראות בהולדתם של נכדיו הראשונים, ואלו הסבו לו אושר רב.
בן ששים חלה במחלה קשה ואחרי סבל ממושך הלך לעולמו.
חצר המשק מתהדרת בעצים שנטע, ונוף המקום הארוג חלקות חלקות של עצי פרי אשר טיפח וגידל והעביר כמורשה לדורות הנוטעים שבאו אחריו.
זכרו מהלך בשבילינו…
נותרה משפחתו האוהבת הנושאת בתוכה את דמותו ותכונותיו הטרומיות, נותרה החצר מלאה בנטיעות שנטע, ונותר הנוף המכיל חלקות חלקות של עצי פרי אשר טיפח וגידל והעביר כמורשת לנוטעים שבאו אחריו.
זכרו מהלך בשבילינו…