אלישע ליפין

22/04/1909 - 25/07/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' אייר התרס"ט

תאריך פטירה: י' אב התשכ"ט

שם האב: מרדכי

שם האם: שושנה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אלישע ליפין

אלישע נולד במושבה הצעירה רחובות באביב תרס"ט, ילד עליז ושוקק חיים. מאז, כל הוויתו מעוגנת היתה בנופה של הארץ המתחדשת ובחובה של חברה המשנה סדרי בראשית. כילדותם של בני דורו, בני הארץ, היתה ילדותו למודת פשטות, הסתפקות במועט והעדר מותרות, ובה בעת משופעת בחופש, טבע ושמים כחולים. הוא למד בגן הילדים במושבה ובבית הספר היסודי, שהעניק לתלמידיו, בשל מיעוט ילדים ומורים, לימודי תורה, הרבה מעבר ליכולת השגתם בגילם הצעיר. כמו כן היה חבר בתנועת "הנוער העובד".
משבגר, נשלח אלישע ללמוד את תורת החקלאות בבית ספר החקלאי, "מקווה-ישראל". שלוש שנים למד שם, בחריצות ובשקידה ועם סיום הלימודים חבר לקבוצת נערים בעלי שאיפות להגשמה והתיישבות חקלאית במסגרת קיבוץ. הם יצאו למושבה חדרה, גרו באוהלים ועבדו בפרדסים. לאחר תקופה קצרה הם הצטרפו לקבוצת "הכרמל" ששכנה בבית-שאן ושהיתה גם היא מורכבת מבוגרי "מקווה-ישראל", שם עבדו במשתלה של משרד החקלאות המנדטורי. לאחר גלגולים נוספים הם הצטרפו ל"קבוצת-הצפון", בימי שבתה בגניגר ועסקו עם חבריה בנטיעת יער בלפור במורדות הרי נצרת.
כשעברה הקבוצה להתיישבות קבע ברמת-יוחנן, היה אלישע מפותחי התלם הראשון באדמות מג'דל. עם זוג בהמות הלך אחרי המחרשה בעונת הזריעה הראשונה על אדמתנו. מאז, כל ימי חייו, הלך אלישע בתלם החקלאי והתמסר לביסוסם של חברה ומשק שיתופיים. הוא התמחה בענף המטעים, שהיה עבורו לא רק ענף כלכלי שיש להתפרנס ממנו, אלא גם דרך חיים והשקפת עולם. הוא שפע ידיעות בסוגי העצים השונים, היה רגיש לצרכיהם ונפעם מיופים. כאיש אדמה היה מאמין גדול בהיענותה למאמצים המושקעים בה, בבחינת "אם גרעין זרעת, בטח". חרוץ היה ובעל מוסר עבודה קפדני. יום-יום, במשך כארבעים שנה, היה משכים לעבודתו בפרדס ובמטע ובה בעת נטע וטיפח נטעים רבים בחצר המשק. הוא ראה בעמלו משום החזרת החקלאות העברית הקדומה לתפארתה ומתוך כך שאף להנהיג בחיינו את חגי החקלאות המסורתיים ולמזג בהם מסורת עם חדש. לא ייפלא, אפוא, כי בשנותיו האחרונות קיבל על עצמו בהתנדבות את הדאגה לטקס ט"ו בשבט, מתוך יחס אישי של איש המטע לחג הנטיעה.
עם השנים נודע שמו של אלישע בקהילת הנוטעים בארץ, אך הוא, כדרכו, נותר צנוע ונחבא אל הכלים. הוא היה מסוללי הדרך באזור זה לאקלום הדרים למיניהם, גרעיניים, גלעיניים וסובטרופיים. עמיתיו למקצוע מעידים כי אם יש באזורנו כיום מטעים נרחבים, הרי זה לא מעט הודות לניסיונותיו. על כל אלו, כמו גם על היותו מופת לחריצות ומסירות לדורות רבים בקיבוצו זכה שנים לאחר מותו בתעודת הוקרה מטעם משרד החקלאות ומועצת הפירות ונכלל ברשימת הנוטעים הותיקים שעל שמם חולקו מלגות לימודים.

אלישע היה איש שיחה ואיש חברה ומעורב בין החברים. קשוב היה להלמות לב זולתו וער לצרכיו. אך בעיקר בא חום לבבו לכלל ביטוי בפגישותיו עם הילדים. יחסו אל הילדים היה נטול קפדנות ובקורת ומלא רגש והבנה, הוא קשר עמם קשרים ומצא עמם שפה משותפת ואילו הם אהבו אותו והיו באים לשחק עמו. סגולה זו עמדה לו גם בטיפוחם של בני נוער להיות דור הנוטעים הבא ברמה: בכדי לעבוד אתם, היה אומר, צריך קודם כל לאהוב אותם.
משפחה מפוארת הקים אלישע, משפחה ששורשיה נטועים עמוק באדמת הארץ: מנישואיו הראשונים לבלומקה, נישואים שלא האריכו ימים, נולד אמנון, בכורו, שעבר עם אמו לבית אלפא. מנישואיו השניים לבת קבוצתו, יהודית, לבית שיפריס, אף היא ממייסדי הרמה, נולדו: יואל, רבקהל'ה ורותה. אלישע ויהודית, שניהם בני הארץ, הקדישו את כל מרצם לטיפוח המקום שבהקמתו היו שותפים. כל ילדיהם הינם חברי קיבוצים וקשורים בעבותות לאדמה. זכה אלישע לראות בהולדתם של נכדיו הראשונים, ואלו הסבו לו אושר רב.
בן ששים חלה במחלה קשה ואחרי סבל ממושך הלך לעולמו.
חצר המשק מתהדרת בעצים שנטע, ונוף המקום הארוג חלקות חלקות של עצי פרי אשר טיפח וגידל והעביר כמורשה לדורות הנוטעים שבאו אחריו.
זכרו מהלך בשבילינו…

נותרה משפחתו האוהבת הנושאת בתוכה את דמותו ותכונותיו הטרומיות, נותרה החצר מלאה בנטיעות שנטע, ונותר הנוף המכיל חלקות חלקות של עצי פרי אשר טיפח וגידל והעביר כמורשת לנוטעים שבאו אחריו.

זכרו מהלך בשבילינו…

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    אלישע ליפין

    בן שושנה ומרדכי

    נולד ברחובות – ישראל

    א' באייר תרס"ט,  22.4.1909

    נשוי לבלומה

    אבא לאמנון

    נשוי ליהודית

    אבא ליואל, רבקה ורותה

    הגיע לגניגר  1929

    ממיסדי רמת יוחנן

    נפטר י' באב תשכ"ט,  25.7.1969

    בן 60 במותו

    יהיה זכרו ברוך

  • חברים מספרים – ליקטה רותה

    אלישע (בן שושנה ומרדכי ליפקין) ליפין

    תולדות חייו

    אלישע נולד ברחובות ב א' באייר תרס"ט (1909) בימיה הראשונים של המושבה.

    מספר עליו אחיו משה: "בתקופה ההיא לא פינקוהו: חלב אם, עטוף חיתולים וכותונת  ארוכה לגופו,  פרוסת לחם מרוחה בשמן עם עגבנייה או ירק אחר, ומלוא חופניים אויר,שמש ושמים כחולים.  הרגליים מבוססות בחולות הרחוב, חופש , אין מפריע… ערבי רוכב על גבי גמל ברחוב המושבה, מעורר פחד ורתיעה לרגע קט, ואחר שוב צהלה ועליזות כאילו לא קרה דבר"…  בהמשך עבר לגן-ילדים, בית הספר היסודי עם לימודי התורה ואז נשלח ללמוד תורת חקלאות ב"מקווה-ישראל".

    ב"מקווה" למד בחריצות ושקידה וחבר לקבוצת נערים עם שאיפות הגשמה והתיישבות חקלאית במסגרת קיבוץ. הם יצאו למושבה חדרה, גרו באוהלים ועבדו בפרדסים. לאחר תקופה קצרה הם הצטרפו לקבוצת "כרמל" ששהתה בבית שאן ואשר גם היא מורכבת ממסיימי מקווה-ישראל. שם הם עבדו במשתלה של משרד החקלאות.  לאחר גלגולים נוספים הם הצטרפו ל"קבוצת-הצפון", אשר שכנה תחילה על אחת הגבעות בגניגר ועסקה בנטיעות יער בלפור על מורדות הרי נצרת.  משם עברה הקבוצה להתיישבות קבע ברמת-יוחנן.

    כותב יעקוב יניב: "אלישע היה בין פותחי התלם הראשון בעלותנו להתנחלות באדמות מג'דל. בזוג בהמות הלך אחרי המחרשה שכיסתה את הזרעים של עונת הזריעה הראשונה על אדמתנו. מאז כל ימי חייו הלך בתלם החקלאי… החקלאות, והתמחותו בענף המטעים, היו בשבילו הווי חיים, השקפת עולם, צורת חיים, דרך חיים. הוא ראה בעשייתו החזרת החקלאות העברית הקדומה לתפארתה… והוא שאף להנהיג בחיינו את חגי החקלאות המסורתיים ולמזגם עם מסורת עם חדש.

    אברמ'קה (ענבר) כתב עליו: אפשר לומר עליו שהיה איש אדמה במלוא מובן המילה.. התמסר לה בנאמנות ובאהבה גדולה…… האמין בכל ליבו שהאדמה מוכרחה להיענות למאמצים המושקעים בה בבחינת "אם גרעין זרעת בטח". לא היה גבול לאהבתו לעץ ולצמח. הוא הצטיין באהבתו לילדים ונוער באומרו: בכדי לעבוד עימם יש קודם כל לאהבם 

    אלישע היה מראשוני סוללי הדרך באזור לאיקלום הדרים למיניהם וסובטרופיים  ואף זכה, שנים לאחר מותו, להימנות ברשימת המייסדים מקבלי תעודת ההוקרה ממשרד החקלאות ומועצת הפירות. הם חילקו תעודות הוקרה ונתנו מלגות  על שם המייסדים לסטודנטים שבחרו בתחום המטעים.           

    טובה סמילנסקי כתבה עליו: אלישע היה ממייסדי הקבוצה…. אדם חרוץ ומסור ללא גבול לעבודתו. היה חבר טוב ונאמן, אוהב ילדים, פרחים ועצים.

    מדברי מתתיהו שלם: אלישע ליפין היה איש שיחה, איש חברה ומעורב בין החברים.

    בחוברת לזכרו מוסיפים חברים וקרובי משפחה שהוא היה גם צנוע וישר מאד. גם השאיר נטעים רבים בחצר, אשר השתרשו והצלו שנים רבות בנוסף לפרדס והמטעים.

    מנישואיו הראשונים לבלומקה נולד בנו הבכור אמנון אשר עבר עם אמו לקיבוץ בית אלפא. מנישואיו השניים ליהודית (שיפריס) בת קבוצתו, מן המייסדים, נולדו לו ילדיו: יואל, רבקה ורותה. אלישע ויהודית שניהם בני הארץ הקדישו את כל מרצם ואונם לטיפוח וקידום המקום אותו הקימו. שלושת ילדיהם חיים בקיבוצים.

    אלישע חלה בשנת הששים לחייו במחלה קשה ואחר סבל ממושך הלך לעולמו.

    נפטר ט' באב תשכ"ט (1969).

    נותרה משפחתו האוהבת הנושאת בתוכה את דמותו ותכונותיו הטרומיות, נותרה החצר מלאה בנטיעות שנטע, ונותר הנוף המכיל חלקות חלקות של עצי פרי אשר טיפח וגידל והעביר כמורשת לנוטעים שבאו אחריו.

                        זכרו מהלך בשבילינו…

     

  • לאלישע ידיד נאמן וטוב – אידה כתר

    לאלישע – אידה כתר

    לאלישע ידיד נאמן וטוב,

    לזכרך,

    ישאר כל אשר אהבת

    וכפות רגלי ילדים

    בתֹם ידרכו בצעדיך.

    וארץ ושמים יחזירו

    ממגע ידיך

    וערגת מבטיך.

    לזכרך

    ישאר כל אשר אהבת

    וחורף וקיץ סתיו ואביב,

    ובליבלובם יעמדו אילנות

    עלי אדמות,

    לזכרך.

    אידה כתר

     

  • כאילן שנעקר – בן ציון פיינשטיין

    כאילן שנעקר

    לאחר שנשמט המעדר מידו של אלישע והוא נעלם מנופנו, נאחזה עיני בקו השכיח ביותר בדמותו. וכך מדי זכרי בו הנני רואה אותו בהליכתו בצעדו הכבד לעבודה או ממנה, כשקומתו הגבוהה נוטה כלשהו קדימה ושחה כלפי מטה, כמי שמאזין לקולה האילם של האדמה וקשוב לסודותיה. תבל ומלואה מלוותהו לעמל יומו ושרה איתו שיר הלל למעשי בראשית ופלאיהם. לא היתה זאת הווייה מושכלת המתפרנסת על גווילי ספרים. אמנם זכה אלישע להשכלה חקלאית עם קבוצת חברים מייסדי רמת יוחנן; אך לא הצימאון בעיוני היה זה שהוליכו לחקלאות וחיי קבוצה אלא להיפך – מאווייו האנושיים – היהודיים הם הם שהוליכוהו בשבילי העיון. הדבר המציין את אלישע זו גישתו הבלתי – אמצעית לצמח, כישרון אינושו והזדהותו העמוקה. אכן, איש השורשים היה מטבע ברייתו. וכל הווייתו מעוגנת בנופה של הארץ המתחדשת ובחובה של חברה, המשנה סדרי בראשית. דמותו קורצה מסלעו המוצק של צור חלוצים, בוני רחובות, וציבור הפועלים בה. משם הוא נשא את מאוויי הגאולה האישית, הלאומית והחברתית של אורח חייו, שאימץ לעצמו והלך בו עד תום, זה כארבעים שנה. התייחסותו אנושית על חומרתה, כנותה וחיבתה החברתית היתה חתומה בכל סימני ההיכר של התערבותו שלו בטבע. קשוב היה להלמות לב זולתו, אך גם נעדר הסייגים ונטול החשדנות; כך זכתה חומרת דרישתו לפיצוי ההעינות לדוגמתו האישית של אלישע. לא היה דבר שתבע מזולתו לפני שהתנסה בו בעצמו. תוך עבודה, בהפסקות המנוחה, בשעת הערב ובשבת אהב שיח רעים גלוי לב ושופע חיבה לכל הנברא בצלם. מי עוד כמוני יכול להעיד על כך?! אני, שזכיתי ליחסו החם, כאשר נעקרתי מנווי ומכור מחצבתי ונטלטלתי הנה – כמעט ביד המקרה. אך בעיקר בא חום לבבו לכלל ביטוי בפגישותיו עם הילדים. לא נזדמן בדרכו ילד, שלא יעכבנו תוך הקנטה קסומת חיוך ורוחשת אהבה. לאחר מכן היה מספר לי – החדש במקום – על כל ילד שנקרה בדרכו, על חייו, בעיותיו, כישרונותיו, ובעיקר – על חכמותיו. ואילו אני חשתי מתוך קנאה כמעט, מה עמוקים שורשיו בקרקעה של חברתו מה מלאי חיות הם יחסיו עם בני סביבתו. ראיתי בעליל, שלא הוותק אלא אישיותו היא היא ששלחה שורשים לצדדים ולעומק.

    ועתה – עם לכתו ללא עת משתקפות שלוש בבואותיו כשלושה יסודות של הוויית האדם במסגרת הזמן המגובש: אלישע שחדל, אלישע שהיה ואלישע הקיים. אלישע שחדל – נוקב לבבות בצער חדלונו; זו קריעת בשר מבשרה של המשפחה; זו עקירת אבר מגופה של חבורת הראשונים ושינוי מכאיב בדמותה של חברתנו; זהו פצע פתוח בלב, זה מקום העבודה הנפקד והכלי המיותם.

    אלישע שהיה – זה כתב ייחוס מפואר שנקנה ביצירת קבוצתנו ועלילת הדור רב העלילה והייסורים מאז ייסודה של קבוצת הצפון ותולדותיה של רמת יוחנן על לבטיהן הנוראים; זהו סיפור פלאים על הפיכת שממה לגן פורח ואבק אדם לאומה גאה; זהו עצוב אומנותי של מאוויי דורות. אלישע הקיים הוא אות מאותיות הזהב בצמחייתנו השופעת, במטעינו המניבים, ועיקר העיקרים – בהתמדת מיפעלינו החברתי. אלישע הקיים – זוהי תסיסת ההמשך המפעימה את לב ילדיו ונכדיו, יורשי מאווייו וצוואתו.

    אבלים חפויי ראש הננו מאזינים לצעדו הכבד של אלישע בדרכו אל עמלו וחוזים בדמותו הרכונה הקשובה.

    בן-ציון פיינשטיין

     

  • איש אדמה במלוא מובנה של המילה- אברהם ענבר

    אברהם ענבר על אלישע ליפין

    את אלישע ז"ל הכרתי לראשונה כשהיה בשנות הארבעים שלו. אם כי רבים מהנוטעים בארץ הכירו אותו, היה האיש צנוע ונחבא אל הכלים. למעלה מארבעים שנה היה משכים יום יום לעבודתו בפרדס ובשאר מטעים, נשא בעול הרבה ימים ושנים אפורות.

    הוא הצטיין באהבתו לילדים ובגישתו לנוער והסתדר איתם יפה. הוא היה אומר: "בכדי לעבוד איתם צריך קודם כל לאהוב אותם".

    עליו אפשר לומר שהיה איש האדמה במלוא מובנה של המילה: הוא התמסר לה בנאמנות ובאהבה גדולה. היה מאמין גדול ובעל ביטחון. הוא האמין בכל לבו, שהאדמה מוכרחה להיענות למאמצים שמשקיעים בה בבחינת: " אם גרעין זרעת, בטח". לא היה גדול ממנו לאהבה לצמח ולעץ. שום דבר לא היה יקר בשבילו למען העץ. לפעמים היה כמעט מתעלם מהצד הכלכלי שבדבר; חשוב היה לו עצם הנטיעה, איקלום העץ.

    הוא היה מראשוני סוללי הדרך באיזור הזה לאיקלום הדרים למיניהם, גרעיניים, גלעיניים וסובטרופיים. אם יש כיום באיזור הזה מטעים נרחבים, זה הודות לנסיונותיו. גם עצים רבים בחצר המשק הם פרי טיפוחיו. אהבתו זו לעץ ולצמח, כנראה, באה לו ממושבתו רחובות היפה ומהמורים המצויינים של מקווה ישראל, שהיקנו לו זאת.

    הוא האמין, שהאדם יכול להמשיך בעבודתו עד גיל גבוה מאוד. "אפילו אשען על מקל אוכל להמשיך לעבוד בגיזום יבש" – כך התבטא פעם. חבל מאוד שלא זכה בכך…

    ינעמו לו רגבי האדמה הזאת, אשר כה אהב וינוח בשלום על משכבו…

     

    י"ז באלול תשכ"ט                                                  אברהם ענבר.

     

     

  • לדמותו של אלישע – עדה לרנר

    לדמותו של אלישע ליפין ז"ל

    ראיתי אותך בדמדומי חייך והכאב היה גדול. אלישע החרוץ, האוהב את הטבע בכל מאודו. למרות המחלה עובד ומטפל בשתילים, במטע ובכל אשר מלבלב וצומח.

    היה בך כוח להגיש לי עזרה. לא אשכח את השבת, בה הכרחת אותי לשתול את עץ הפקן בגינה על יד חדרי. נטענו אותו ביחד: אתה חולה, החודשים ספורים, ואני – ללא רצון לחיות. אמרת: הינה זהו זן נפלא, זהו השתיל האחרון שיש במשתלה, ואני רוצה שיגדל אצלך והנכדים שלך ייהנו מפריו – היית משקה אותו, סוכך עליו בשקים בפני הרוח, והוא גדל ונושא פרי. ואינני יכולה להודות לך.

    פעמים רבות בשקט, בנשימה מקוטעת, היית מספר לי על אמא שלך, והייסורים שנסתיימה.

    חשבת להקל עלי. כמה ידעת להיות חבר בשעות  קשות של אלה הקרובים אליך.

    ראיתיך בבית-החולים אחרי שנולדו התאומות, הנכדות: בוכה וצוחק מאושר. את חיי הייתי נותנת, אילו אפשר היה, שאתה תוכל להמשיך, ליהנות מהילדים ומהנכדים.

    בימים האחרונים כבר לא שמחת לחוברת "התשבץ". המחלה השתוללה ועשתה בך שמות. היית צלול. לא דברת, ורק לחיצת יד רפה…

     

    עדה.

  • אלישע אחי – משה

    אלישע ליפין אחי – משה

    אלישע נולד ברחובות באביב, בא' אייר תרס"ט. אותו אביב לא נתברך עדיין בצל עצים מלבלבים ובשירת ציפורים, כי אם מעט אקליפטוסים, שכבר ניטעו בחצרו של הבית, שבו נולד להוריו מרדכי ושושנה ליפקין, לא הוציאו עדיין את שנתם הראשונה, והחולות, שבתוכם הוקמו בתי המושבה – אז מועטים נראים "כנטע זר" – כבר ספגו בחובם את להט הקיץ המתקרב.

    ילד אביבי, עליז ושוקק חיים היה אלישע. כך הכרנוהו אנו, בני המשפחה, וגם ילדי המושבה הקטנה, שעל גבולה עמד ביתנו החדש.

    ילד בתקופה ההיא – לא פינקוהו הרבה: חלב אם, עטוף חיתולים וכותונת ארוכה לגופו הקטן, פרוסת לחם מרוחה בשמן עם עגבניה וירק אחר, ומלוא חופניים אוויר, שמש ושמים כחולים. הרגליים מבוססות בחולות הרחוב. חופש. אין מפריע. עולם מלא זיו ואושר. ערבי, רוכב על גבי גמל ברחובה של המושבה, מעורר פחד ורתיעה לרגע קט, ואחר – שוב צהלה ועליזות כאילו לא קרה דבר.

    כאלה היו חיינו במושבתנו בשנים תר"ע – ואילך. מאוחר יותר גן ילדים על כל חמודותיו ובית-ספר, שהעניק לתלמידיו  הקטנים לימודי תורה, הרבה יותר מכפי כושרם לספוג בשל מיעוט ילדים ומורים.

    אלישע סיים את בית-הספר היסודי ברחובות ונשלח ללמוד תורת החקלאות בבית הספר החקלאי הנודע "מקווה ישראל". הוא לומד בשקידה ובחריצות. עם סיום הלימודים מתארגנת קבוצת נערים מתבגרים לקראת אופקים חדשים, שאיפות של הגשמה בשטח ההתיישבות במסגרת הקיבוץ, וכמובן – הוא אחד מהם. יצאו למושבה חדרה, גרו באוהל ועבדו בפרדסים. אחר תקופה קצרה הצטרפו לקבוצת "כרמל", אשר שכנה בבית שאן, גם היא מבוגרי "מקווה ישראל". שם עבדו במשתלה של משרד החקלאות הממשלתית. אחר גילגולים נוספים הצטרפו לקבוצת "הצפון", ששכנה על אחת הגבעות בגניגר ועסקה בנטיעת יער בלפור – על מורדות הרי נצרת.

     

    זו היתה התחנה האחרונה לפני העלייה להתנחלות קבע ברמת יוחנן.

     

    מ.

    .

  • על אלישע שהיה ואיננו – צביה יניב

    על אלישע ליפין – צביה יניב

    כמה קשה לכתוב על אלישע שהיה ואיננו!

    אלישע שכל כך האמין בכוח הרצון לחיים! וכה נאבק קשות במחלתו, עד לשבועות האחרונים לחייו, באמונתו התמימה כי בכוחו זה יתגבר ויחיה. אבל, המציאות מטפחת על פנינו : אלישע איננו יותר אתנו

    מאוד חרוץ היה האיש, חרוץ עד כדי קנאה. מספר שנים עבדנו יחד בטיפול בפרדסים הצעירים, במשתלות אבוקדו ופקאן. הערכתי את מסירותו, השתדלתי ללמוד ולקלוט מהיידע שלו.. בכל השני האלה לא אזכור אף מקרה, שזנח את חריצותו המופלאה.

    כשבאו שנות המחלה, ימי הייסורים והסבל הרב, באיזה כוח עקשני הוא נאבק ברצונו להתגבר, לעבוד ויהיה מה… בשלבים מסויימים של המחלה, כשנאלץ להינזר מעבודה פיזית, התמסר ללימוד השפה האנגלית. סיפר לי מפעם לפעם, שהוא קורא הרבה בנושאים שונים, שבעבר לא היתה לו כל אפשרת לעשות זאת מפאת עייפות רבה. כה אופייניים היו דבר אלה לאלישע! התשוקה לנצל את הזמן במיטב הכוחות, לא להתבטל…

    עם התקדמות המחלה הלכו ורבו המגבלות הפיזיות. כולנו עקבנו בכאב ובחרדה לשינוי החמור שחל במצבו, אבל אלישע עדיין: הינה, אחר טיפול בבית החולים, יוטב מצבו והוא יחזור הביתה ותוכניות רבות לפניו.

    אלישע כה אהב את ביתנו: האדמה, השדה, העץ והפרח. כה יקרים היו לו כל פינה בבית שלנו. הפרח היפה היה תמיד מצוי בדירתו. מדי פעם, בביקורי בזמן ששכב כבר חולה אנוש, תמוה היה בעיניי, כמה הוא נהנה מהנוף הנשקף מבעד החלון, ותמוהה הרגשתו עד כמה אינו משלים עם המחשבה, שעליו לעזוב כל זאת בזמן הקרוב. ואני לא אשכח, כשנכנסתי לחדרו באחד הערבים, טרם נלקח לבית החולים בפעם האחרונה, היה מול מיטתו באגרטל על הארון פרח מאוד יפה, לא שכיח. והוא נראה לו כאילו איני מרגישה ביופי זה, ואז – העיר את תשומת לבי לפרח, שגם אני אהנה מיופיו יחד איתו.

    ביקרנו אותו בבית החולים שעות מספר לפני הסוף. אלישע השתנה מאוד. לא היה מסוגל כבר לשוחח. בראותו אותנו עומדים דוממים ליד מיטתו ניכרת היתה התרגשות עמוקה בפניו. פקח רחב, רחב את עיניו, הושיט לי את ידו ובלחיצה חזקה נפרד ממני. חושבני, שברגעים אלה הבין ואף השלים שהוא נפרד לנצח. כשאמרתי, שנבקר אותו שנית בעוד יומיים, שתק ולא ענה דבר. למחרת חזרתי וליוויתי אותו בדרכו האחרונה.

    היה אדם, חבר ורע ואיננו עוד.

    הנה עברה שנה שאלישע איננו בחיים. אבל הוא לא נשכח. רבות הפינות בחצר, אשר מזכירות את מעשיו, את אהבתו למקום ורוחו מרחפת על כל זה.

    יהיה זכרו ברוך.