יפתח אופיר

                                                                                                          1.5.06

יפתח, בפעם הראשונה, מנסה לכתוב לך. כי אולי הגיע הזמן אחרי 18 וחצי שנה להתמודד עם זה בפנים. ויכול להיות שאם לא היו מבקשים ממני, אפילו היום לא הייתי עושה את זה. אבל כנראה שזה נכון, שהגיע הזמן.

להגיד לך את האמת? אני חושבת עליך הרבה. מנסה לדמיין איך היית לי בתור דוד. מנסה לדמיין איך היית לאמא בתור האח קטן. איך היית לסבא בתור הבן הקטן.

המהות שלי מקשרת אותי אליך, יפתח. השם שלי, שהוא חלק בלתי נפרד ממני, מקשר אותי אלייך בכל יום, גם בלי לחשוב על זה תמיד.

כשבאים אנשים ושואלים על סיבת השם, אני מרגישה לפעמים שאני חושפת אותי ואותך בפניהם, את הקשר שלנו, שנכתב לנו כבר לפני 18 וחצי שנה. קשר שעד היום אני לא מצליחה לפענח אותו, אם יש פה מה לפענח בכלל, אבל יודעת שהוא חשוב לי יותר מהרבה דברים אחרים, חשוב לי יותר מדברים שהם ברורים ומוגדרים. השייכות אליך, שתלווה אותי לכל מקום שאני אפנה אליו, מעוררת בי כל פעם את הזיכרון הלא ממשי כ"כ שלך. ומודה- זה מעורר גם קשיים.. אבל הם שווים את ההרגשה הפנימית, שאולי אני לא מודה בה תמיד, אבל עכשיו, אני כבר מרשה לעצמי שכן.

יפתח, אני לא יודעת איך לסיים את המכתב. איך להיפרד לבינתיים.. עד ה-16 ביוני, או עד מחר בו תישמע עוד צפירה, או אולי עד הפעם הבאה שמשהו יקרא בשם שלי…

פרידה זאת לא. סיום של מכתב כתוב-כנראה שכן..

אחיה

ספורשהיה

אצה לי הדרך – הן רוחמה שתילים מחלקת. דוחה אפייתהדובשן למרות שהכל כבר ערוך לעשייתו. בצאתי מן החדר מהססת לפתע כי יפתח בלוויתשלומית הופיע.

נו, מה כבר עלול לקרות? – אני מהרהרת לרגע –  ישתוללו להם הילדים בינתיים על הדשא ואולי גםהדודה תעיף עליהם עין.

בשובי אני מבחינה כבר מרחוק שאמנם הילדים על הדשא. אבלאיך הגיע הזאטוט למשור ומנסה את כוחו על עץ הלימון? לא, אין סיבה לדאגה, הנזק לאגדול. ראשית כל –  דם לא נשפך עדיין ועלהענף אפשר לוותר אבל למה שניהם נדבקים אלי כמו דבק פלאסטי? האמנם? – אלי שבשמים!בחדר מהפכת סדום ועמורה, הספה כוסתה בסוכר, את האש לא הספיקו עדיין ה"מזיקים"להצית למרות שהפרימוס עמד באמצע. לכן, בראותי את המרבד מבצבץ מתחת לכסות של קמחחשבתי: התמזל לי מזלי שלא קרה דבר יותר גרוע.

רגוע, עם הרגשה שאמנם נמנע אסון, בזעם מעושה אני צועקת:מה עשיתם? למה שפכתם את הקמח?

– הוא נשפך בעצמו. – יפתח מרוח בבליל של קמח ודבש לאתופס את ה"נאמת" שלי.

– ומי מרח את המפה בדבש?

כאן מתערבת שלומית ומסבירה לי שאת הקמח הם שמו לתוךהדבש ובכלל רצו לשפוך אותו.

אני יוצאת מהכלים ומאיימת במכות, שלומית מתנדבת. כמהלתת לך? – שתיים. אני מחמירה ונותנת ארבע.

יפתח, נראה כמי שהענין מוצא חן בעיניו. הוא ניגש בלילהקרא, מושיט את הטוסיק בבטחון שלא יאונה לו כל רע. תוך פעולת הענישה אני שומעת אתשלומית ממלמלת, כאילו לעצמה: "מחר נדע". לא הבנתי מיד שהכוונה היתהלהגיד לי שיותר לא תעשה זאת.

אם כי חרטתה רככה אותי לגמרי חשבתי שצריך בכל זאתלהסביר ולתאר להם את עצם החבלה. ואני משחזרת בחדר את מעשה הפשיטה.

יפתח מקשיב בפה פעור ואחר מבקש: "עכשיו תספרי מהעשינו".

                                                                              הנקה בן-פורת