אחרי הקבורה – רשמים /זלמן בלומשטיין
זה זמן רב שלא רקדו בקבוצה. גם השירה בערבים נהייתהנוגה ונדומה כליל. יגון האבל מרחף באוויר. בראשית הדרך הסוגה קשיים, אך המבטיחה, נפצענו פצע כה אנוש. יואל הוא אחד הותיקים, מי לא יחייך לראש – כושי זה?מה מתאים שער קשה זה המקורזל בתלתליו השחורים כזפת לשפתיים התפוחות והאף השרוע…..
וכשתשמע בליל הסתיו המעורפל שריקה נוקבת – חודרתהמשרה רוח אימים תדע – יואל אינו יכול לישון.וכבר מזמן לא ישן יואל בלילות . קיבתו הדואבת תענהו; מוצצת אתלשד מרצו הצעיר; הפכה אותו לאינווליד . ויואל כה רוצה לחיות, צמא הוא לחיים בריאים,חיי עבודה ויצירה. הוא הספיק אך מעט מאוד בשנותיושחלפו כה מהר.וכעת כשהקבוצה עשתה את ההתחלה על אדמת עמק זבולון העזובה והשוממה, הוכרחהוא לעמוד מן הצד. לא, הוא לא יעבד קרקע בתולה זו, לא יחרוש אותה ולא יזרע בה. ובשעתסידור העבודה נדמה לו כי אות קין במצחו ומדלגים עליו, משפיל הוא את עיני; שמו לא נזכר בחלוקת העבודה. לאט לאט התרגל יואל. הסתגל לקושי מצבו, והבליג. אך הנה התעוררה התקווה הנותנת כוחורצון לחיים. הרופא החדש ינתחהו והוא ישובלאיתנו, הוא יחזור לעבודה .לבו נוקפו … הוא יחכה רק לתוצאותיו של הניתוח הראשון שלהרופא החדש ואז, לקראת החיים החדשים, המחודשים!
והשנה הקדים החורף לבוא, גשם ובוץ, בוץ עד איןסוף. הבוץ אינו נותן לעזוב את הבית. אין הולכים ליער לעבודה המרובה אצלנו למעלה ראש.קרובים אנו לים ולכן שפע גשמים, נפתחו ארובות השמים . ובשעת גשם מה עגום מראה מחננועל צריפיו אוהליו ואנשיו. כאילו עורק חי הפסיק לפעום. כל אחד קומתו מצטמצמת ושחה. הקורהרטוב והלח חודר עד לעצמות והנך מתעטף בכל מיני בגדים חמים שתמצא תחת ידך. הרגלייםנעות לאיטן, הנעלים סוחבות איתן קילוגרמים חומר דביק… והלב דואב, דואב… חשרת ענניםמאפילים, גשם חודר.. ורפש עמוק…..
וביום עגום כזה הובלנו לקבורה, שחוחים ואבלים,את יואל שלנו .
שבק אותנו באופן כה בלתיצפוי, באמצע עבודת הבניין הקדחתנית שלנו. אחרי כל אותן השנים הארוכות של טלטולים ונדודים;עת הקבוצה סוף סוף הציבה את רגליה בפסיעות בטוחות על קרקע עמק זבולון – העזובה והפוריה,בראשית הצעידה למטרה עזב אותנו. הנה עגנה הקבוצהוהתחילה בונה את ביתה למשפחה העתידה. והוא מראשוני בניה בוניה – מצא ראשון את מנוחתו הנצחית באדמההמנוצחה, במקום העיגון הקבוע .
ימים מספר אחרי הניתוח הוציא יואל, בהכרה מלאה,את נשמתו על ידיהם של חבריו הקרובים לו .וקיימנו את מבוקשו זה האחרון: תנוח גוויתי במקום מנוחת נשמתי …
גל עפר טרי ורענן לרגלי עצי הזיתים עתיקי היומיןאשר על יד המחנה. כשבאתי לקבורה ממקום עבודתיועטוף מרה שחורה, נסחבתי בבוץ ובגשם אחרי הארון – התקומם משהו בקרבי – אסור לנו ,אסורלהמעך תחת לחץ דכאון האבל; להתקומם להתגברתשובתנו: חיים, חיים ! בנין ועבודה, יצירה..!כן, החיים מתגברים על המוות. החיים סואנים אצל החי, העבודה בכוחה הדוחף גורפת את הכל,את הכל .ביום הכל נשכח. השמש מייבשת את השלוליות ואת הבוץ ומשיבה אותנו לעבודה ,וקוויזיווה מתגנבים וחודרים לנבכי הנשמה והעצב נמס וכלא היה…
רק ביום גשם, בשבת ,במנוחה, יורגש הבכי העצור,הבכי המרעיד של מבוגרים, באוויר; תֵרָאֵה הדמעה הלא שפוכה שנקוותהבעין חבר…
וסמלי: ביום הקבורה, כמעט באותה שעה – הפיכו חיים חדשים בקבוצה: נולד ילד לקבוצה . תינוק חווה את העולםהשופע עצבות ואורה .
אנו צועדים קדימה!!!
*התינוק שנולד הוא יובל לוי – בנם של עדה ואברהם.
