אלכסנדר (זישה) דינסטג

על זישה שאיננו – אפרים רייזנר

יש אנשים אשר שמם הולך לפניהם בעודם בחיים, ויש נסתרים- ולא הייתי חושש במקרה זה מן הצרוף "צדיקים נסתרים". וחבל ששמו של זישה יצלול במשך הזמן בתהום השכחה ויישאר רק נחלת המשפחה. והרי היה הוא דוגמא למסירות לענף של משק קיבוצי, לספוק צורך חשוב של חברים ולאחריות על רכוש הקבוץ- כשם שתרם לחיי התרבות.

מה האדם מוריש? והאם הוא מוריש ביודעין? זישה השאיר אחריו בזיכרון החברים מלאי בניגון וזמר בשעות של התרוממות הנפש של חבריו- ולהבדיל- מלאי בעור, בנעליים ובסנדלים לשני המינים בחברתנו, לגדול ולקטן. ואם בעור ובנעליים המדובר, הרי זו דאגה לרווחת החברים והחברה לא רק להיום, אלא גם למחר – וגם אם בעצמו לא יוסיף ליהנות מזה. היש הנאה מראש כאשר בעצמי לא אהיה עד ושותף לה? הלא זאת שאלה גורלית להמשך קיומה של חברה, מעבר לדור ההווה בכלל, כשדור לדור מביע אומר, ודור פורץ דרך ומישר אותה לדור הבא.

זישה היה איש רוחש טוב לבני אדם, גם אם קפדנותו על שמירת רכוש והוצאות הקבוץ – שהוא לבד היה אחראי להם – הביאה לעיתים לאי הבנות. קל יותר להיות אחראי על דוממים, משק חקלאי, משק תעשייתי, מהם נובעים מקורות הקיום ורמת החיים של החברים, ובהם אין הפרט נזקק בצרכיו היום-יומיים למנגנון המשקי ולדרך הפעלתו. קשה יותר להיות אחראי על ענף שלפעילותו ורמתו נזקקים חברים בחיי היום-יום. האם האיש סבל מזה? אולי בני משפחתו לבד יודעים על כך, ואולי גם הם לא. המשפחה הייתה מאופקת במתן בטוי לאבל כלפי חוץ – ואולי גם זו מורשת אבי המשפחה.

זישה נולד בשנת 1903 בכפר-עיירה אשר בסביבות עיר מולדתי, שאמנם לא בקרתי בה, אבל שמעתי עליה בנעורי. היה זה ישוב של כ-200 משפחות יהודיות , בקרב ישוב ישוב פולני ואוקראיני, לגבי עיירות קטנות בגליציה, היה זה ישוב יהודי לא קטן, שהיה ביכולתו לקיים חינוך יהודי טוב (במושגי אותו הזמן) לילדיו, שלא יטמעו בין הגויים. בדרך כלל הייתה מעורבות של יהודים ,אוקראינים ופולנים בישוב אחד, בעידן שלפני המלחמה הראשונה, שלווה למדי וכל הצדדים הפיקו תועלת ממנה. אך באו זמנים אחרים. גמר המלחמה הביא אתו תחרות עד כדי קרבות, בבוא הזמן לחלק את חבל הארץ הזאת בין מדינת אוקראינה לבין מדינה פולנית. גורל זה פקד גם את עיר מולדתי שאליה עברו זישה ומשפחתו בשנת 1908, והוא אז בן 3.  אינה גורלו או מזלו של זישה, שבעיר זו היתה דירת משפחתו קרובה לחצר של ה"רבי". בשביל זישה היה זה בית החינוך הראשון לחסידות. סעודות חסידים בשבתות בחצר הרבי, שירה בציבור, ריקודים נלהבים, כל אלה היו הרקע לחינוכו ליהדות.

זישה היה עד לאנדרלמוסיה שהשתררה בעיר עם מפלת האוסטרים ב- 1918 ולקרבות שהתנהלו בה בין הפולנים והאוקראינים על השלטון. הקרבן העיקרי היו היהודים, את חנויותיהם בזזו, בהם התעללו, עד שניצחו האוקראינים לתקופה של חצי שנה, שלאחריה התבססה המדינה הפולנית באזור.

גם ברחוב היהודי חלה מהפכה. בצד המפלגות הציוניות ובצד אגודת ישראל, קמה גם המפלגה הקומוניסטית, וזו,- לאמור הפלג היהודי שבה – ראתה כאחת המצוות הגדולות שלה, את המלחמה בתנועות הנוער הציוניות ובעיקר ב"השומר הצעיר" שהיתה בעלת הקסם הגדול ביותר על הנוער היהודי הלומד, ואף על חלק מהנוער היהודי העובד.

זישה היה עד גם לעלית הקבוצה הראשונה של השומר הצעיר מהעיר לארץ. שהייתה גם הראשונה בעולי ה"שומר הצעיר" מגליציה ומפולין לארץ. הוא היה צעיר עדיין מכדי להצטרף לקבוצה זו, אך הרושם נחרת עמוק בליבו, ביחוד שעלית הקבוצה גרמה להגברת פעילות התנועה במקום וגרמה ליציאתם של רבים להכשרה בכפר, ולחלק אחר ללמוד מקצועות שונים שנראו כחשובים בשביל הארץ. זישה ועוד אחד מבני גילו למדו דווקא סנדלרות…ונראה שלא טעה בבחירתו זו כמקצוע חשוב בחיי הקבוץ, בקהילה השואפת לספק צרכיה אוטונומית.

עברו שנים אחדות מעליתי. באחד הימים עבדתי בבית אלפא, במקום בו נמצא עתה המוסד החינוכי – ואז גן הירקות – לרגלי הגבעה בה ממוקמות היום בית-אלפא וחפצי-בה. ראיתי קבוצה של 4-5 בחורים צעירים צועדים עם תרמיליהם בדרך העפר המובילה מתחנת "שטה" לבית אלפא (כביש טרם נסלל אז). התקרבתי אליהם, ומה ראיתי: בין החמישה היו זישה, צבי פרוכטר המנוח, אשר גולדברג ושמעון- זה האחרון חבר בבית אלפא עד היום. שמחתי היתה כפולה, לראות את הבחורים שהיו מבחינה מסוימת גם חניכים שלי, עולים לארץ, ולקיבוצי.

בבית-אלפא לא ישב זישה מיד על שרפרף הסנדלרות. והיו שתי סיבות לכך. האחת, על מזבח זה שימש אליהו רפפורט ז"ל, השניה, רצה זישה לטעום קודם טעמה של עבודה במשק. תחילה עבד בגן הירקות. אחר נכנס לעבודה בסנדלרות בתנאים הקשים ביותר מבחינת מיקום הסנדלריה. לאחר מכן עבר לעבוד ברפת, ומאורעות 1929 עת היריות הניתכות על הקבוץ מן הגלבוע,עברו עליו ברפת.

חשקה נפשו ב-1935 בחופש נסיעה לביקור בעיר מולדתו. נטל חופשה מן הקבוץ לשנה בכדי להשתכר לנסיעה לחו"ל. הקבוץ הוסיף לו 50 ל"י לנסיעה. מטרת הנסיעה התבררה עם שובו. הוא לא שב בגפו. שלושה חודשים לאחר שובו עלתה גם יהודית לארץ, לבית אלפא, אל זישה. אז חזר זישה אל שרפרף הסנדלרות עליו התמיד עד למותו- מות נשיקה.

שותפותנו השתרעה על כל תחומי חיי הקבוץ והתהדקה ביתר שאת באותן השנים שהוליכו למאורעות המעציבים, שבסופם פרישתנו מבית אלפא לרמת יוחנן, וזישה ויהודית עמנו.

קשים הנוצרים במוצא משותף אינם חולפים. ביקורי בסנדלריה לרגל צורך בתיקונים או צורך בהחלפת נעלים לא היו מסתיימים בצד העסקי. כדרך זקנים, הם סובבו על חוויות העבר וככל שהעבר יותר רחוק, הן פרצו אל השיחה ביתר שאת, לעיתים קרובות נסבו הזכרונות והשיחות  על דמויות מן העבר, מעיר המוצא (העיירה במושגנו דהיום), דמויות נעלות ודמויות נחותות – כרגיל בחברה גדולה, שלא נוצרה על ידי התלקטות שבבחירה. אהובים ביותר היו עליו הזכרונות על בעלי תפילה, חזנים ו"משורריהם", אלה עוזרי החזנים, וכל זכרון כזה היה מלווה בהדגמה של תפילה, שנשארה חרותה בזכרונו- ולא רק בעלי תפילה שבבית הכנסת שלו, אלא גם אלה, אשר שמשו בבתי כנסת ו"קלויז"ים אחרים, כי להוט היה זישה אחרי השירה הדתית וחיפש אותה בכל מקום שאפשר. כמו כן הועלו על ידו דמויות שונות בחיי הציבור והמפלגות שבעיר, מאבקי תנועת הנוער הציונית עם השבויים בידי הקומוניסטים היהודיים, שניסו להפריע בפעולות השומר הצעיר במועדונו – גבירים ודלפונים, כל שלל אנשים המצויים בקהילה יהודית, היו חרותים בזכרונו בדמויות חיות. סנטימנטים לעבר, למקורות העמוקים של דת תמימה, ביקורת על גילויי ניוון, ורגשי תודה על גילויי התנערות מעבר כובל והתלכדות נוער בערגה משותפת לחיים חדשים, שימשו בערבוביה בשיחותינו וכך הם נשארו חתומים בתום הלב, ובהתרפקות על חוויות עמוקות.

לא עוד יתקיימו השחות האלה…