מרים בן צבי

3.12.30

חנה מה שלומך? מה נשמע בקבוצת הצפון? אני נמצאת עכשיו ב"ראשון",עבודה כאן לא ביותר בנמצא, הקטיף הגדול עדיין איננו לעת עתה קוטפים באופן חלקי. לעת עתה מטיילים עשרות פועלים בחוצות ראשון בטלים מעבודה וגם אני בתוכם. אמנם אינני מטיילת ברחובות.

רבים מהפרדסנים מכרו את הפרי על העצים והסוחרים התל אביבים באים עם קבלנים ערביים ועם פועלים ערביים ולך וצעק: "חי וקיים!".אני עבדתי במשך כל הזמן שלושה ימים בקטיף עבודה בקבלנות. בשבוע הבא ימשיכו שמה את העבודה וגם אני אעבוד. במשך הזמן הקצר של עבודתי עברתי שוב הפעם את כל עינויי ההסתגלות לעבודה: עייפות עד כדי חוסר אפשרות לשוב הביתה ממקום העבודה. בתוך המושבות, ז.א בתוך העבודה במושבות, כלל לא קשה להשמאיל. הכל הכל בתוכך מתקומם נגד הניצול המחפיר הזה, חוסר התחשבות ועל כולם נותני העבודה מחוסרי כל מצפון אנושי ולאומי גם יחד. אחד האיכרים, מהיותר עשירים, יש לו 140 דונם פרדס, עתה כשבאו לקבל אצלו עבודה, שהוא בא לארץ ישראל לא בכדי לבנות ולהשתתף בבנין הארץ כי אם בא הנה לשם מסחר וסידור רווחיו, ולכן הוא מוכרח להיות עקבי ולעשות את הכל, מה שמבטיח לו יותר רווח, ולא קיבל פועלים יהודיים. רק אחרי זה שהפועלים הסכימו לרדת לשכר עבודה יותר נמוך ולסדר את העבודה בקבלנות הוא קיבל יהודים באופן חלקי. אמנם לפועלים לא יצא הפסד בדבר הם קיבלו אצלו את הקטיף בקבלנות 22 גרוש לתיבה. וכפי שהימים הבודדים מראים ירוויחו לא רע. אבל עצם תשובתו הוא מרגיזה עד ליסוד. כאן ציבור הפועלים מגוון עד למאוד מכל צורות החברה.

נו מה נשמע בקבוצה? חנה, אולי בכל זאת תוכלי להתרכז ולכתוב לכל הפחות אינפורמציה.

תמסרי שלום ליעקב מאחיו. הוא כאן פעיל מאוד. זה יעקב בזעיר אנפין.

שלך מרים.

15.12.30

חנקה היקרה.

בואי נשוחח מעט, אף כי יודעת אני ששום תשובה חיה לא אקבל ובכל זאת נשוחח. ואני עוד מעט שכחתי לדבר אינני רואה אנשים וכמה זה טוב! רק במצב זה לומדים להוקיר ולהעריך חברת אנשים. לומדים לדעת מה יקר הוא וחשוב לנו כלי השרת שלנו, מכשיר הדיבור, המשמש לנו גשר מבן אדם לאדם, העוזר להבין איש את רעהו המבטא גם לידי ההבנה ההדדית שכה נחוצה לנו. הקול שבו נשקפת לנו נשמתו של המשמיע את הקול הזה וכה, חנה, נוצרים חגים שיחה עם אדם, פגישה עם אדם קרוב, כך מפתיעים אותנו החגים האלה ואין אני יודעת קודם להתקדש לו, לחג הזה. הנה היתה  שרקה אז בכפר סבא, את, והנה גם יעקב היה. והנה אני מתכוננת שעה תבקר אותי.

כשיעקב היה כאן הלכתי איתו ל"קבוצת השדה".הוא רצה לסדר שמה שיחה. כמה הייתי חרדה שמא לא יצליח יעקב  חבר קבוצת הצפון ובה חלק מגופי ונשמתי. השתתפתי גם אני בכדי להגן על הקבוצה הקטנה שלי. צריך לציין שיעקב הצליח לפתח שיחה טובה אף כי לא היה עם מי (יסלחו לי חברי "השדה"). הם כבר בקבוץ המאוחד בכל מאה האחוז. השיחה רק שימשה לברור מושגים כגון: "המוניות", מה זו חיה זאת,קליטת עליה, מה זאת אומרת? ועוד. הוא יצא מכל זה בכבוד.

לעת עתה אינני עובדת. אין עבודה בשבילי. לעת עתה אני עוסקת בעבודות יד, עבודות נשים בכל מאה האחוז. (לפי רחל פיגנבוים).

אולי קראת את הספר שלה האחרון "לשנותים". ספר כלל וכלל לא רע. תשתדלי לקבל אותו. אם הוא עדיין איננו בקוצה תכתבי לי.

שלום לחברים הקרובים.

תהיי נבונה במצב הזה ולא תפרסמי מכתב זה.

שלך מרים. 

חנה!

השתיקה הקשה, הגסה והאכזרית, בשבילי, ששררה בזמן האחרון בינינו היתה צריכה כאילו להעיד  גם על קושי לבטאו גם בכתב, והנה פלא, הרבה יותר קל לי לכתוב לך מאשר לדבר איתך. למה? למה קשה הפגישה?

בוודאי לא אצליח לבאר זאת ועוד למסור גם לשני. פה פועלים כל כך הרבה גורמים, תנועות פנימיות חבויות ונסתרות שקשה לתפסם. ככה היה יותר נח,יותר נכון. מרחק זה שימש לאמצעי ידוע לשם מטרה ידועה. אמנם בהמשך דברי בוודאי יתברר גם לך. אחרי כל הק…ור שעבר בתקופה המשותפת שלנו התברר דבר אחד : מכל הערפל הופיעה אמת אחת והתייצבה כעמוד בל יזיזוהו – וזוהי הקבוצה.

קבוצה – ולא בלי ויתורים. בכדי לשוב אליה נחוץ היה להתנער מהכל – הכל מה שהעשיר – וגם מה שדהה באשר לא הושג.

החיפוש הזה אחר הידיד, אחרי הנפש הקרובה, גם בגוף וגם ברוח, גם בהרגשה וגם בהכרה, הוא גזל את הכל.   החיים לימדוני להתייאש מזה – מהכל. היה קשה זה גם את יודעת, וזה היה הגורם להתרחקותי מהכל ומכולם.

הכדאי לשלם בעד מרחק זה בעד נוחיות זו במחיר ידידים? לא!! – את הידידים לא איבדתי בזה הנני בטוחה.

מרחק ושתיקה – זה יותר קשה, אבל לא יותר.

ברור עוד דבר – אין מציאותי בקבוצה או יותר נכון השתתפותי ביצירת מסגרת חיים ידועה אינה תלויה בכל אופן לא צריכה להיות תלויה בפרטים – במציאותם ובהשתתפותם בחיים. (יחד עם זאת אינני יכולה להכחיש ולא לראות חסרונו של משה לקבוצה בכלל ולי בפרט אחרי הכל הכל).

הבדידות היא נוראה – מרה כלענה ואוכלת בפה מלא. אין אני אוהבת את עצמי במידה כזאת שאוכל להמציא את עצמי, את כל עשרים וארבע השעות במשך היום. מצאתי עוזר לי במשך היום – העבודה.

עבודה לא רק לשם הצדקת הקיום כי אם עבודה בתור העוזרת החשובה ביותר יום-יומית להגשמת כל מפעל. וטוב שישנן שתי ידיים שיכולות לפעמים גם לעזור לשני גם להקל לו, אמנם דברים קטנים – לנו להסתפק בקטנות.

השבוע העמידה ועדת הקבוצות אותנו בפני שאלת ההתישבות לנהריים, שתצא לפועל על אדמת חברת החשמל, וגם פיק"א תשתתף. היא תצא בקרוב מכיוון שיצירת נקודה חקלאית במקום הזה קשורה גם שאלת בטחון והגנת הישוב במקום הזה קשור גם בכיבוש מקום פראי זה.

השאלה עדיין פתוחה, בסוכות ידונו על זאת. ברץ רוצה מאוד מאוד שנלך למקום הזה מהרבה מאוד טעמים. השכנים במקום זה יהיה הקבוץ הרוסי. מובן שהשאלה הזאת מעמידה בפני הכרח להיפקד. מה אנחנו? מי אנחנו?.

חנה, גם את נדרשת להיפקד. תהיה שאלה זו הגורם ברגע מכריע זה. אל תזניחי רגע חשוב זה. יהיה חבל.

חדשות מהבית לא אכתוב לך, אין רבות ולא חשובות חוץ מהוספת חברים חדשים, ואלה הם דן של בנימין, שלמה וגם אמציה רוצה לשוב. לו יש לי התנגדות. פנימית אינסטינקטיבית כזו, שאינני מעיזה לבטא אותה אפילו בפני חברים.

חנה, אם יש לך זמן פנוי תקראי את כתבי א.ד.גורדון. תמצאי שם הרבה אם רק תוכלי להתרכז.

שלך מרים