שלמה (פרנצי) פלד
קורות חייו של שלמה פלד רצופי עלילות ועשייה ושלובים באירועים לאומיים ובין לאומיים כשברבים מהם נטל חלק פעיל מתוך תחושת אחריות ומעורבות ונטילת גורלו בידיו.
פרנצי, כפי שקראו לו הוריו וכפי שכינוהו לימים גם חברי הקיבוץ, נולד בוינה, אוסטריה, למשפחה שמוצאה בצ'כיה. בן יחיד היה להוריו. הוא למד בגימנסיה ממשלתית במגמה ריאלית וקיבל שעורי דת ביהדות בעיקר להיכרות עם חמשת חומשי התורה, בגרמנית כמובן. בד בבד ספג את התרבות הגרמנית על גדולי יוצריה, משורריה והוגיה שהיתה לו לנכסי צאן ברזל אשר ליוו אותו בכל ימי חייו ועיצבו את חייו כאיש תרבות ודעת.
כאזרח צ'כי גויס לצבא ושירת בו שנה וחצי. בשוב משפחתו לצ'כיה עבד עם אביו בעסקי העצים ולאחר מות האב עבר לפראג, שם עבד במפעלי תעשייה שונים. פרנצי סיפר כי לא פגש באנטישמיות וכי בשנותיו בפראג היו לו חיים נהדרים. הוא היה ציוני לא פעיל אך בחר לקונגרס הציוני. עברית לא ידע כלל פרט לאותיות האלף-בית. כל זאת עד אשר ב-1938, בעקבות האווירה המדינית לאחר "מינכן" וסיפוח הסוּדֶטים לגרמניה החליט לעלות לישראל כמעפיל באופן בלתי ליגלי בתקופה בה הכניסה לארץ היתה מותנית ברשיון עלייה.
פרנצי עלה לאניה "קאטינה" שאורגנה ע"י בית"ר בראשית 1939. עלילות המסע בן שלושת החודשים של אניית המעפילים ושל 850 המפליגים שעל סיפונה, מרתקות היו. הוא עצמו שהה על האנייה רק שלושה שבועות מתוך מסע הסבל והייסורים שהיה נחלתם של נוסעיה, הואיל וזכה להימנות על הקבוצה שהורדה בחוף הרצליה באישון לילה בסוף ינואר 1939. מכיוון שהגיע לבדו ולא השתייך לשום קבוצה, נשלח ע"י מחלקת העלייה של ההסתדרות הכללית לבית אלפא. הוא השתלב בעבודות הפלחה והמספוא ומצא מקומו גם מבחינה חברתית.
ב-1940, בעת הפילוג, עבר עם אנשי בית אלפא חברי מפא"י לרמת יוחנן. הוא הצטרף תחילה לעובדי המאפייה ואחר כך לצוות הפלחה. 9 שנים עבד בברכות הדגים. בשנים 1946-1943 שירת בחיל ההנדסה בצבא הבריטי והשתחרר בדרגת סמל לא לפני שקיבל אות הצטיינות בלוחמה נגד הנאצים. כשנתיים מתקופה זו שהה בעיראק ועסק בביקורת של אמצעי התחבורה: רכבות, ספינות ורכבים שנשאו ציוד וסחורות. כעיסוק צדדי עזר בהעברת יהודים לארץ בדרכים בלתי לגליות. גם בפָרָס שירת ולקראת סוף המלחמה עבר למצרים. היתה זו עבורו תקופה משמעותית, מעניינת ומלאת חוויות. מששב ארצה ב-1948, התיישב בקיבוץ וביסס והרחיב את משפחתו שבנה עם ציונה.
ב-1960 עבר לעבוד ב"מילואות" עת הקימו את המפעלים האיזוריים לעיבוד התוצרת החקלאית. הוא הקים את המנפטה וניהל אותה עד 1969 ואחר כך ניהל את מכון התערובות, "מילובר", עד 1978.
פרנצי התמיד בעבודתו והיה אהוב, מקובל ומוערך ע"י מנהלי המפעלים כמו גם ע"י העובדים תחתיו. כל זאת הודות לרצינות, האחריות והמקצועיות בהן ניהל את המפעלים ולנוכחותו החברית, השקטה ומאירת הפנים. עבודת החוץ לא מנעה ממנו לקחת חלק ברקמת חייה העדינה ביותר של החברה ברמת יוחנן. הוא השתתף בקביעות בועדות ובייחוד רבה היתה תרומתו בוועדת החברה שטיפלה בבעיותיו האישיות של הפרט מול אורחות חייו המוגדרים והמתוקננים של הקיבוץ. שלוש קדנציות כיהן כנציג ועדת חברה במזכירות והיה גם סדרן עבודה.
בשובו הביתה מעבודת החוץ ברור היה לו שיש להוסיף ולתרום ושאין כעבודה שתשמור אותו מעורב, פעיל וחיוני. הוא נכנס לעבודה במחסן הכללי והתמיד שנים לקום עם שחר למיון האפרוחים במדגריה. תמיד שרוי בין אנשים ומשרה אוירה של קלילות ובדיחות הדעת כמו גם של דיון ושיחה בעניינים שברומו של עולם. שמר על גינוני התרבות האירופאים, השתתף בשיחות "הפרלמנט" ליד שולחן הארוחה בחדר האוכל, ובבטוייו השנונים העלה חיוך על פני הנוכחים.
זיקנתו לא ביישה את נעוריו, סיפור חייו הינו סיפורה של הארץ הזאת בבניינה, סגולות נפשו הינן מופת לרבים וגאווה למשפחתו. בן 93 במותו.
