צבי קרניאל

21/03/1933 - 12/03/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אדר התרצ"ג

תאריך פטירה: א' אדר ב' התשס"ה

שם האב: שמואל

שם האם: משקה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יעל קרניאל, עדה לקח

אחים ואחיות: אמנון קרניאל

 

צביקה קרניאל

צביקה נולד בבית אלפא לאמא משקה ולאבא שמואל קרניאל, אח צעיר לאמנון. בני 18 עלו ההורים ארצה לחבורת שומריה החלוצית שעסקה בגאולת העמק והניחה את היסוד לקיבוץ בית אלפא של "השומר הצעיר". מאחר ולאימו לא היה די חלב להניקו, ינק צביקה, כמנהג הימים ההם, משדיה של אם אחרת, הנקה בן-פורת, אמה של יהודית, בת גילו.
שמואל ומשקה עבדו ברפת. שמואל הביא את הפרות הראשונות בארץ מדמשק. הלך ברגל, וחזר איתן ברגל.
בן שבע היה צביקה כשהתחולל השבר בבית אלפא שהביא לפילוג ולמעבר לרמת יוחנן. ההסתגלות לקיבוץ החדש לא היתה קלה: המעבר מקיבוץ ותיק ומבוסס למשק צעיר, הנוף השונה והגעגועים למחוזות הילדות. בהעדר חדרי כיתות, למדו הילדים חודש ימים תחת החרוב.
ילדותו של צביקה, כילדותם של בני דורו, התנהלה בצילו של המנדט הבריטי והמאבק על המדינה שבדרך, ואלו הטביעו חותמם על עולמם ודמיונם: הם הרבו לשחק במשחקי הרפתקאות ואף הקימו את חבורת "שאן" הסודית ל"מלחמה" באויב.
לקראת מלחמת העצמאות, חושלו הנערים באימוני גדנ"ע, בעיקר בקפא"פ ובתרגילי אומץ. אך מה היו כל אלו לעומת ההתמודדות האמיתית שנכפתה על צביקה בפרוץ הקרב על רמת יוחנן באפריל 1948, נפילתו של אביו וההתבגרות בצילה של יתמות.
את שירותו בצה"ל עשה צביקה במפקדת הנח"ל, כקצין חברה וגרעינים. כשהשתחרר, השתלב כמורה בחברת הנוער "ניות" בקיבוץ. 10 השנים בהן חינך והדריך בחברת הנוער, היו שנים אינטנסביות ביותר והוא ראה בהן מפעל חיים. עיקר גאוותו היתה על צמיחתם של ילדים אלו, חרף תנאי העוני והאומללות מהם הגיעו, להיות אזרחים טובים במדינת ישראל.
עם סיום עבודתו בחברת הנוער, יצא צביקה ללמוד לשון, ספרות ומקרא לתואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה. קרוב ל-20 שנה לימד בסמינר אוהלו ואף היה למנהלו. במקביל, כתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר אילן והוציאה לימים כספרו הראשון: "הפיליטון העברי".
כשסיים את עבודתו באוהלו, לימד באורנים ובסמינר הקיבוצים, שנה אחת שהה בפריז ואף לימד כמה קורסים בשליחויות אליהן יצא ברוסיה.
בשנותיו האחרונות כמו חזר אל שורשיו והתרכז בהנחיית טיולים לפולין, רוסיה ובמיוחד לבוצ'אץ', עירם של הוריו, וסביבתה. מעת לעת כתב ביקורות ספרותיות בעיתון "הקיבוץ".
במרוצת השנים היה חבר בועדות הקיבוץ ועורך גליונות "ברמה".
נוף מולדתו של צביקה, בבית אלפא ובעיקר ברמת יוחנן, שימש במידה לא מבוטלת מקור השראה ליצירתו. וצביקה אף היה לה, לרמת יוחנן, אחד מן המנסחים המובהקים של תולדותיה, מורשתה ותרבותה הכתובה. בדמיונו כי רב, היטיב לצבוע בשלל צבעי הקשת גם את התמונות אשר צולמו בשחור-לבן. לצד ספרו "ימי בראשית", שבו איגד מסיפורי הראשונים, הרבה לראיין את הותיקים, לכתוב ברכות למסיבות חג והספדים לימי אבל. בבהירות בחכמה, בציניות ובפאתוס אופייניים, היטיב להפוך כל סיפור מקומי, בכתב ובעל-פה, לחוויה סוחפת לכל שומע וקורא.
זכה צביקה להקים משפחה ענפה, ששה ילדים, חתנים ונכדים, שרבים מהם אף חיים בקרבת ביתו, ובאישה, יעל, המסורה לו מסירות נפש. בחודשי חייו האחרונים, בעקבות ניתוח שעבר בליבו, הלך ושקע אל מותו, כשהוא מוקף בבני משפחתו המלווים אותו במסירות בחום ובאופטימיות עד הרגע האחרון.
הלך לעולמו והוא בן 73 שנים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    צבי (צביקה) קרניאל

    בן משקה ושמואל קרניאל (הירשהורן)

    נולד כ"ג באדר תרצ"ג  21.3.1933

    בבית אלפא

    הגיע לרמת יוחנן כילד בפילוג 1940

     היה נשוי לעדה

    אבא לאורית

    נישא בשנית ליעל

    אבא לערגה, נרית, שי, גלית וצאלה

    נפטר ג' בכסלו תשס"ו  3.12.2005

    בן 73 במותו

  • אחי הצעיר והיקר – אמנון

    אחי היקר והצעיר צביקה / אמנון קרניאל

     

    קשה, קשה להיפרד מאח צעיר לאחר 73 שנים ביחד. אני  זוכר שאמא התחילה להשמין. ישבנו אז בחדר (כפי שכינו אז את הדירה) וההורים סיפרו לי שעוד מעט יהיה לי אח או אחות. לשאלתי ענו לי כי אם אוהבים אחד את השני הרבה וחזק מתחיל ילד לגדול בבטן.

    אני זוכר שחזרתם מבית החולים ואת הנשיקה הראשונה שנתת לי ביד והשארת לי "שעון". אלפי שעות משותפות של איכות משפחה, של חברות, משחק, לימוד, טיולים, שמחות ואבל, יתמות ואושר.

     

    אח צעיר שלמדתי ממך כל כך הרבה בנושאים שהיית בקיא ממני. במיוחד אני זוכר את התקופה בה היית בבידוד עקב מחלת השנית. כשלושה חודשים היית סגור בחדר ההורים ואני הייתי בחוץ. היה צריך ללמד אותך מחדש ללכת. חולשתך הגופנית, עקב מחלות הילדות, דחפה אותך להתבלט בצד הרוחני, בספרות והדרכה וללמודים גבוהים. יעידו כל בני הנוער שהתחנכו ולמדו אצלך.

     

    עיינתי במכתביך שכתבת לי כאשר למדתי במקווה ישראל וכאשר הייתי בצבא הבריטי. למדתי ממך הרבה על כל מה שקורה בחברת הילדים, בבית הספר ובקיבוץ.

    אני יודע כמה חשוב היה לך לעבור את הניתוח ולחזור בריא וחזק לקראת החתונה ולאיכות חיים מתחדשת. עם כל החשש רצית להקדים ולעבור את זה.

    ופתאום, כמו כל מה שעשינו ביחד בכל השנים האלה מתגמד מול מאה הימים של טלטול בין ייאוש לתקווה, יום של ירידה ויום של עליה במצבך. פעם אני יוצא מבית החולים מדוכדך ופעם אני רואה שאתה מאושש, מסתכל אלינו, מכיר אותנו, מדבר, אני עונה בנדנוד ראש ואני יוצא עם תקווה חדשה בלב.

     

    נדמה לי שאנחנו, גאולה ואני, לומדים בימים אלה להכיר מקרוב יותר את בנותיך וחתניהן ואת שי, בתוך הזמן שאנו שוהים ליד מיטתך.

    לא פעם, כשהיית מתנה לפני על מחלותיך, אמרתי לך: עזוב, אתה בריא, לך תכין את ההספד עלי.

     

    אבל היום, פתאום, אנחנו בוכים עליך ועל כל הידע שהלך איתך, וכל הקרובים והחברים כאן מסביבך שואלים למה??? והעולם כמנהגו נוהג.

    אפשר כי באחד הימים עוד ניפגש איפשהו.

     

  • צביקה מספר במלאת לו 70

    אבא – יום הולדת שבעים

    קטעים מסיפור חיים

    הורי באו בעליה השלישית מגליציה. בני 18 הגיעו ומיד לכביש (לסלול). בחבורת שומריה החלוצית עלו לגאול את העמק, והיו בין מקימי בית אלפא.

    אמנון נולד ב- 1927, ואני נולדתי ב – 1933, אחרי שקבלו רשות באסיפת הקבוץ.

    כשהגיע זמני להיוולד, אמא נסעה במשאית לבית חולים עפולה. בבית התינוקות התברר שלאמא אין מספיק חלב להניק אותי, מיד הצמידו אותי, כנהוג עם כל התינוקות, לאמא אחרת וכך הייתי מחכה בתור שיהודית תגמור לינוק וינקתי גם אני מהנקה בן פורת.   

    (סיפור מהספר)

    כשקצת גדלנו, לאמהות היה אסור לבוא להתערב במה שקורה איתנו, הכריחו אותנו לאכול כל מיני דברים בריאים כמו ביצה לא מבושלת, שעות ישבנו ליד השולחן ולא הורשינו לקום עד שנגמור הכל. פעם הביאו את אמא לעבוד בגן והייתי בטוח שזהו ניצלתי מהביצה, אך כמובן שהיא לא ויתרה לי..

    אבא ואמא עבדו ברפת.אבא הביא את הפרות הראשונות  בארץ מדמשק. הלך ברגל, וחזר איתן ברגל.

     

    בקבוץ התחילו מריבות האם לתלות דגל אדום בגן או לא. מנקודת מבטי אז, על זה בדיוק רבו. כל לילה היו מריבות נוראיות, עד שאפרים רייזנר אמר  "לכו אחרי" וכולם הלכו אחריו לרמת יוחנן. אנחנו לא ידענו מה קורה, אבל אמנון שהיה כבר גדול ידע. אבא נסע לפנינו כדי לשמור שהשומר הצעיר לא יגנבו את הפרות של רמת יוחנן. אבא כתב לי מכתב שיש ברמת יוחנן חמור קטן שאפשר לרכב עליו וכדאי לכבודו לבוא לשם.

    באנו לרמת יוחנן – הכל היה מלא קוצים ענקיים, מוזנח. באנו מקבוץ פורח. כולנו, גדולים וקטנים, עמדנו ובכינו.. חודש ימים למדנו תחת החרוב, כי לא היו כיתות.

     

    האנגלים תלו בלוני הליום מסביב לכל האיזור, כדי שמטוסי האויב יסתבכו בהם. יום אחד בלון הליום אחד ברח וירד לאט לאט לכיוון היער וכל הקבוץ הלך וצעק לבלון. כל אחד חתך חתיכת משי מהבלון. החתיכה הזו היתה יקרת ערך והיינו מחליפים אותה עם נחושת שאספנו מהפגזים.

    הקמנו, הילדים, פלוגה סודית שקראו לה "נגיד שאנחנו חיילים", והקוד הסודי שלה היה "שאן" (שאנחנו..)

    בלילות היינו עושים מארבים למרגלים וצנחנים גרמנים, אבל אז חל פילוג והמלחמה עברה להתנהל בתוך חברת הילדים בין שתי הפלוגות. בסוף המלחמה הפלוגה שלנו נצחה וקבלנו תעודת הצטיינות מאת מפקד המלחמה – אלישע שלם.

     

    לקראת מלחמת העצמאות (בן 12) עשינו אימונים סודיים בגדנ'א, בעיקר בקפאפ, ותרגילי אומץ – הורידו אותנו ביער בלילה וכל אחד היה צריך ללכת לבד ולהגיע חזרה לבית הילדים.

    בזמן המלחמה ישבנו במקלטים. כשאבא נפצע באו לקרוא לי מהמקלט, הלכתי למרפאה, אבא שכב שם חיוור לגמרי על האלונקה וחיכה לטנדר שיקח אותו לבית החולים בחיפה. נפרדנו – אמרתי לו שלום והתעלפתי. כולם אמרו שהוא פצוע קל, אבל אני הסתכלתי על הפנים של הדוד שלי שהיה רופא של הקיבוץ וראיתי שזה חמור. בבית החולים אבא נפטר על שולחן הניתוחים. בלילה אמא ואני ישבנו ליד גופתו, כל הלילה בהאפלה, בבית התרבות, אמנון היה נצור ביער בבריכת האגירה. בבוקר תחת מטר יריות הלכנו לקבור אותו בחמש בבוקר בבית הקברות הישן.

    הדוד הרופא היה ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, אשתו וילדיו התאומים בשואה, לאחר שהגיע לארץ, סידרו לו להיות רופא בקיבוץ, ואחרי שנה בארץ נאלץ לטפל באח היחיד שנותר לו והוא נפטר .

     

    כשהשתחררתי מהצבא, חיפשו מורה לחברת הנוער בקיבוץ, אני התחלתי ללמד ונחמה אמרה שישלחו אותו ללמוד, אז שלחו. לאחר שחזרתי מהלימודים (בירושלים) חזרתי וקבלתי את חברת הנוער. זאת היתה תקופה קשה מאוד של המדינה. אספו ילדים שהיו כבר זמן מה במעברות, והלימודים לא היו סדירים, ולכן התקשו בלימודים. היינו אבא ואמא לאותם ילדים, ליווינו אותם מהבוקר עד הלילה. היו אלה ארבע שנים מלאות וגדושות. הקושי הכריח אותנו למצוא בתוכנו כוחות שכלל לא האמנו שקיימים בנו. קיימנו ביקורי הורים, ביקורים בבתים, טיולים רבים.

    עם כל הקושי של העוני והאומללות, עם כל הקיפוח והקנאה בילדי הקיבוץ, חברת הנוער היתה הצלחה, הנערים צמחו והתפתחו, עד שהלכו לנחל והתגייסו.

    אני קבלתי חברת נוער נוספת. כאן היו קשיים רבים, חלקם היו נערים שהגיעו במטוס הישר ממרוקו. לילדים נאמר, בגלל הצורך בחשאיות, שהם נוםעים לשוויץ, וכך הם נחתו פה עם מחבטי הטניס ביד המומים וכועסים.

    היו כמה משברים גדולים, כמו כשנאלצנו להחזיר נער אחד למרוקו, ושני נערים להוציא, אבל אז אני כל כך בכיתי, שנסעתי לבסוף לדימונה והחזרתי אותם.

    גם הפעם, עם כל הכאב הגדול על הקיפוח, ועל כך שהתנאים שלהם לא הושוו לתנאי הילדים בקבוץ, עדיין הנערים צמחו לאזרחים טובים (פרט למתי מעט שצמחו להיות פושעים לא פחות טובים).

    היו אלה 10 שנים אינטנסיביות ביותר – בשבילי מפעל חיים.

     

    לאחר מכן יצאתי  ללמוד באוניברסיטה, תואר ראשון ושני שסיימתי בהצטיינות תוך ארבע שנים.

    התחלתי לעבוד באוהלו, והפכתי להיות המנהל. אלה היו קרוב לעשרים שנה של חינוך סטודנטים מעיירות פיתוח, התחיל כסמינר למורי כפר ובמהלך השנים מסלול ההכשרה הוארך והתמקצע.

    במקביל עשיתי דוקטורט בבר אילן והוצאתי ספר ראשון "הפליטון העברי", שלמרבית הפלא אנשים גם קנו אותו כי חשבו שזה ספר בדיחות.. עד היום, לצערם העמוק של הסטודנטים, הוא ספר חובה לסטודנטים שנה א'.

    לאחר שעזבתי את אוהלו לימדתי באורנים ובסמינר הקיבוצים. שנה בפריז, כמה קורסים ברוסיה.

    ובשנים האחרונות מתרכז בשורשים, ומנחה טיולים לפולין, רוסיה, ובמיוחד בוצץ' והסביבה.

  • אבא – נרית ספיח

     

    אבא  כתבה נרית ספיח

     

    לדבר עליך בלשון עבר זה בלתי אפשרי, ובכל זאת נראה כי שלושת החודשים האחרונים מטשטשים לי אותך..

    ואני לא רוצה להישאר עם חוסר האונים, עם המחלה הנוראה, עם השכיבה הממושכת, כשהרגשנו אבא, איך אתה הולך ונעלם לנו.. אני מקווה אבא שהצלחת בתוך כל הכאב הנוראי, להרגיש עד כמה אנחנו אוהבים אותך, לראות ולהרגיש את הזמן שהיינו לידך, ואני מקווה שהצלחנו להיות איזו נחמה שהיא בשבילך, אבא אהוב שלנו.

    אני רוצה להישאר אבא עם מה שהיית, לזכור את האדם החכם שהיית, יודע הכל, תמיד אמרנו שאתה באמת יודע הכל, בכל תחום, ואם חסר לך איזה מידע אתה כבר משלים אותו מדמיונך הפורה..

    להישאר עם היכולת המדהימה שלך לקשור קשרים, ליצור שיחה בכל מקום ועם כל אחד, ולאסוף חברים ומוקירים בכל מקום, בכל זמן..

    לדבר איתך על כל דבר, בכל תחום, להתווכח איתך, לצחוק עם חוש ההומור המיוחד שלך, להתייעץ איתך, לבוא לספר לך על ההצלחות שלי, על ההצלחות של הילדים שלי..

    ללמוד ממך אבא איך להצליח לעשות בחיים את מה שאוהבים , איך אפשר להגשים חלומות שנראים בלתי אפשריים..

    לנצל את החיים, ליהנות מהם.. חבל אבא שבזמן אמת, לא יכלת להעריך, את היכולת המופלאה הזו שלך, לחיות, לעשות.

    כמה הייתי רוצה אבא, עוד חיבוק ממך.. עוד נשיקה.. בערב האחרון שלך כשניסינו להבין מה אתה אומר לנו, ולא הצלחנו ואתה התעצבנת עלינו, ודי מהר התייאשת ועשית תנועה של  "די עזבו", ואז הרמת את ידיך, ואני קראתי בשמחה אליך ואל גלית "אבא אני יודעת מה אתה רוצה אתה רוצה לחבק אותנו".. וחיבקת ואנחנו חיבקנו וחייכת.. ועם זה נישאר. ואני כל כך רוצה את אבא שהיה לי לפני המחלה הארורה הזאת .. ואי אפשר לתפוס.. פשוט אי אפשר..

    נשאר לנו רק להתנחם בידיעה, אבא, שחיית חיים מלאים, עשירים, שעשית, שנהנת, שתרמת, שאהבת ונאהבת, והצלחת, יחד עם אמא לבנות משפחה, שאני גאה להיות חלק ממנה.

    והכי קשה, שאי אפשר להראות לך עכשיו, מה שכתבתי , שתעשה הגהה ותאשר..  ובכלל אבא, הרי הכי נכון היה שאתה היית מכין עכשיו את התוכנית, אחרי הכל בתי קברות, זכרון ואבלות היו התחומים שלך, אתה היית מכין רשימת מוזמנים.. ואנחנו רק יודעים כמה חברים יש לך בכל מקום, ואין לנו מושג, איך מגיעים לכולם.

    אני מקווה , אבא, שאתה גאה בנו , כמו שאנחנו בך..

     

  • כולנו התייתמנו היום – אודי פלד

    כולנו התייתמנו היום – אודי פלד

    צביקה ואני לא בני אותו מחזור. אבל משום מה, ואינני יודע אפילו מתי ואיך, נוצר בינינו קשר מיוחד. אולי על רקע החיבוב המשותף שלנו את אגדות המקום וסיפוריו.

    צביקה כתב את הספר החשוב: "ימי בראשית", בו קיבץ אנקדוטות מדברי ימי ה"ראשונים", ספר אותו הקדיש לקיבוץ ביום הולדתו הששים וכפי שכתב בהקדמה: "תקוותי שיהיה זה ספר חי, ספר המקום והבית".

    זהו ספר חובה לכל מי שנולד וגדל כאן. הספר הזה שימש לי כחומר גלם והשראה שעה שכתבתי אני את ספרי: "אנשים יפים" בשנת השבעים של הקיבוץ ובו הקדשתי פרק לצביקה שאף מככב בשאר חלקיו כגיבור ראשי.

    במסגרת עבודתו במערכת העיתון "קיבוץ" היה צביקה מקבל מדי שבוע ספרים שזה עתה יצאו לאור לקריאה וכתיבת ביקורת. הספרים האלה נערמו בביתו בערמות ומדי פעם היה מעביר אלי ספר שחשב שיכול לעניין אותי, בעיקר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות מראשית הקיבוצים.

    לפני שלוש שנים החלטנו להקים אצלנו קרן מיוחדת להפקה של יצירות מקומיות ובאופן טבעי נמסרה ראשות "הוועדה המיוחדת" לצביקה.

    לפני כשנה שוחחתי עם צביקה על הצורך בפרויקט חדש של דברי ימי המקום. צביקה העלה רעיון  – תשמעו ולא תאמינו – לכתוב ספר לתולדות בית העלמין שלנו, זה שאנו עומדים בו עכשיו.

    "אמנם" כך אמר לי – "לא נוכל להתחרות עם בית העלמין של כינרת, אבל " הוסיף בקריצת עין, "אתה לא מתאר לעצמך איזה סיפורים מעניינים קבורים גם אצלנו. מי שוכב ליד מי? זה ליד אשתו, זה בין שתי נשותיו, וזה בכלל ליד ה"אחרת". לכל קבר סיפור מיוחד משלו".

    אמרתי לצביקה שזה רעיון נהדר והייתי בטוח שעל בסיס החומר שברשותנו בתוספת תיבולי חוש ההומור, הדמיון והכשרון הסיפורי של צביקה ירקח כאן ספר חשוב שיהיה לנו נכס לדורות.

    כמובן שלא שיערנו שלפני שצביקה יספיק לכתוב את הסיפורים כבר נזדקק למישהו שיספר גם את סיפורו.

    בהקדמה לספרו של צביקה: "ימי בראשית" כתב מוקי צור: "למרות שהקיבוץ מחובר כבר בחיבורים משונים אל עולם נועז ומלא אי וודאות הקטן ללא הרף, דוקא משום כך צריך היום להיאבק על יחודו, על עצמיותו. ובמאבק הזה סיפוריו של מקום תופסים חלק מרכזי וחשוב".

    צביקה היה מספר הסיפורים שלנו. היו לו עוד הרבה סיפורים לספר.

    ומי יספר עלינו עכשיו?

    במובן זה כולנו התייתמנו היום.

    כולנו משתתפים באבלם של יעל, הילדים, הנכדים, האח אמנון וכל המשפחה.

    יהא זכרו של צביקה צרור בצרור הסיפורים החיים.

    אודי פלד      

  • על צביקה שהלך מאתנו -איתן שטייף

    על צביקה שהלך מאיתנו / איתן שטייף

     

    אחרי שמחזורנו איבד את רמי יזרעאלי לפני יותר מ- 50 שנה, ואת יובל לוי לפני  כמעט 40 שנה, נדמה היה כי נמשיך יחד עוד שנים רבות, והנה נקטעה האשליה…

    זכינו להיוולד ולחיות בתקופה מעניינת וסוערת, לעם, למדינה ולקיבוץ, לקחנו חלק ברבים מן האירועים המכוננים של דורנו. היינו במשך שנים רבות קבוצה בעלת קשרים פנימיים הדוקים יחסית, וזכינו גם להשפיע ולהיות מושפעים  במהלך השנים.

     

    ובתוכנו זכה צביקה בחייו מכמה בחינות:

    קודם כל זכה למשפחה רחבה וענפה, בעלת קשרים הדוקים  בין ששת ילדיו ונכדיו הרבים.  כמו כן  זכה צביקה לכמה קריירות, של מעשה, בזו אחר זו – בנח"ל, בחברת הנוער, ב"אהלו", ב"אורנים", וכמובן במפעלותיו בקיבוץ. 

    צביקה זכה גם לייחד לעצמו מקום אישי בתוך החברה הקיבוצית, מקום בו באו למיצוי תכונותיו השונות בהן תבונתו וזיכרונו המופלג, ההומור המיוחד לו, כושר הסיפור המלווה בצבעוניות ודמיון (לעתים דימיון שמעבר למציאות, אבל כזה שמייפה את המציאות), ויכולתו לתקשר עם כל אחד בשפתו שלו. לא מקרה הוא שהיו לו ידידים כה רבים, בארץ ומחוצה לה…

     

    צביקה יחסר כמובן קודם כל למשפחתו, אבל אני חש עצמי כאחד מאלו שהנוף מסביבו נעשה דל יותר ללא נוכחותו של צביקה, והוא אכן יחסר לנו בהמשך דרכנו – ביום יום, בחגים, במועדים, ובצבע האנושי שמסביב .

     

    יהי זיכרו ברוך ושמור עימנו.