צביקה קרניאל
צביקה נולד בבית אלפא לאמא משקה ולאבא שמואל קרניאל, אח צעיר לאמנון. בני 18 עלו ההורים ארצה לחבורת שומריה החלוצית שעסקה בגאולת העמק והניחה את היסוד לקיבוץ בית אלפא של "השומר הצעיר". מאחר ולאימו לא היה די חלב להניקו, ינק צביקה, כמנהג הימים ההם, משדיה של אם אחרת, הנקה בן-פורת, אמה של יהודית, בת גילו.
שמואל ומשקה עבדו ברפת. שמואל הביא את הפרות הראשונות בארץ מדמשק. הלך ברגל, וחזר איתן ברגל.
בן שבע היה צביקה כשהתחולל השבר בבית אלפא שהביא לפילוג ולמעבר לרמת יוחנן. ההסתגלות לקיבוץ החדש לא היתה קלה: המעבר מקיבוץ ותיק ומבוסס למשק צעיר, הנוף השונה והגעגועים למחוזות הילדות. בהעדר חדרי כיתות, למדו הילדים חודש ימים תחת החרוב.
ילדותו של צביקה, כילדותם של בני דורו, התנהלה בצילו של המנדט הבריטי והמאבק על המדינה שבדרך, ואלו הטביעו חותמם על עולמם ודמיונם: הם הרבו לשחק במשחקי הרפתקאות ואף הקימו את חבורת "שאן" הסודית ל"מלחמה" באויב.
לקראת מלחמת העצמאות, חושלו הנערים באימוני גדנ"ע, בעיקר בקפא"פ ובתרגילי אומץ. אך מה היו כל אלו לעומת ההתמודדות האמיתית שנכפתה על צביקה בפרוץ הקרב על רמת יוחנן באפריל 1948, נפילתו של אביו וההתבגרות בצילה של יתמות.
את שירותו בצה"ל עשה צביקה במפקדת הנח"ל, כקצין חברה וגרעינים. כשהשתחרר, השתלב כמורה בחברת הנוער "ניות" בקיבוץ. 10 השנים בהן חינך והדריך בחברת הנוער, היו שנים אינטנסביות ביותר והוא ראה בהן מפעל חיים. עיקר גאוותו היתה על צמיחתם של ילדים אלו, חרף תנאי העוני והאומללות מהם הגיעו, להיות אזרחים טובים במדינת ישראל.
עם סיום עבודתו בחברת הנוער, יצא צביקה ללמוד לשון, ספרות ומקרא לתואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה. קרוב ל-20 שנה לימד בסמינר אוהלו ואף היה למנהלו. במקביל, כתב את עבודת הדוקטורט באוניברסיטת בר אילן והוציאה לימים כספרו הראשון: "הפיליטון העברי".
כשסיים את עבודתו באוהלו, לימד באורנים ובסמינר הקיבוצים, שנה אחת שהה בפריז ואף לימד כמה קורסים בשליחויות אליהן יצא ברוסיה.
בשנותיו האחרונות כמו חזר אל שורשיו והתרכז בהנחיית טיולים לפולין, רוסיה ובמיוחד לבוצ'אץ', עירם של הוריו, וסביבתה. מעת לעת כתב ביקורות ספרותיות בעיתון "הקיבוץ".
במרוצת השנים היה חבר בועדות הקיבוץ ועורך גליונות "ברמה".
נוף מולדתו של צביקה, בבית אלפא ובעיקר ברמת יוחנן, שימש במידה לא מבוטלת מקור השראה ליצירתו. וצביקה אף היה לה, לרמת יוחנן, אחד מן המנסחים המובהקים של תולדותיה, מורשתה ותרבותה הכתובה. בדמיונו כי רב, היטיב לצבוע בשלל צבעי הקשת גם את התמונות אשר צולמו בשחור-לבן. לצד ספרו "ימי בראשית", שבו איגד מסיפורי הראשונים, הרבה לראיין את הותיקים, לכתוב ברכות למסיבות חג והספדים לימי אבל. בבהירות בחכמה, בציניות ובפאתוס אופייניים, היטיב להפוך כל סיפור מקומי, בכתב ובעל-פה, לחוויה סוחפת לכל שומע וקורא.
זכה צביקה להקים משפחה ענפה, ששה ילדים, חתנים ונכדים, שרבים מהם אף חיים בקרבת ביתו, ובאישה, יעל, המסורה לו מסירות נפש. בחודשי חייו האחרונים, בעקבות ניתוח שעבר בליבו, הלך ושקע אל מותו, כשהוא מוקף בבני משפחתו המלווים אותו במסירות בחום ובאופטימיות עד הרגע האחרון.
הלך לעולמו והוא בן 73 שנים.