מתוך "ברמה" מס' 658, כ"ד בסיון תשמ"א, 21/6/1981
ליד הקבר נאמרו דברי יוסף ירון:
אחרי יסורי גוף ונפש קשים וממושכים נפטר מושקו מעמק הבכא.
הוא גווע לעינינו וקצרה ידינו מלהושיע ולמרות ההכרה שהוא אמנם נגאל מיסוריו, איני יכול להשתחרר מהעצב והכאב שגברו עלי.
אך לפני עיני רוחי עומד מושקו אחר, צעיר ורענן ועליז, מלא מרץ נעורים ומוכן תמיד לפעולה.
מושקו היה אוהב הבריות פשוטו כמשמעו. הוא היה מלא חדוות חיים וחפצו היה להעניק אותה לרבים. במסיבות ובנשפים היה בולט קול הבס העמוק שלו בשירי חסידים, שירי עם של עמים שונים ובעיקר רוסיים, ושירי ארץ ישראל הקטנה של עליות א' וב'. (השיר הישראלי שהוא כיום כבר קשור בנוסטלגיה – טרם נוצר, וכשהוא החל להופיע, מושקו היה מראשוני מפיציו).
מושקו היה מראשי המלהיבים בריקודי ההורה עד כלות הנפש והגוף, עד אור הבוקר. היו אלה שנות נעורים בארץ צעירה הולכת ונבנית, נישאת על גלי הרגש והדמיון. זה האלמנט שבו שחה מושקו כדג במים.
אחר כך באו ימים יותר שקטים. בניית המשק החדש, יצירת יש מאין ובעיותיו והעבודה המפרכת.
זוכר אני את מושקו כרועה עדר גדול של פרות ערביות, קלות גוף וחסרות משמעת. קשה היה להשתלט עליהן וקולו של מושקו נישא ברחבי העמק. ויותר מאוחר מי לא יזכור את מושקו על הסוס בטקס העומר.
ומושקו בחתונות עם ספר הנישואין המשמח חתן וכלה.
ואין פלא בדבר שמושקו, שהיה תמיד מוכן לעזור לזולת, בחר בערוב ימיו את העבודה בקליטת עלייה. כאן נפתח לפניו כר נרחב לפעולות עזרה וסעד.
כך אני רואה את מושקו למרות הצער והיגון.
יהי זכרו ברוך!