רפאל באואר

03/10/1925 - 27/07/1985

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו תשרי התרפ"ו

תאריך פטירה: ט' אב התשמ"ה

שם האב: לותר

שם האם: הדוויג

ארץ לידה: אוסטריה

שנת עליה: 1933

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: הנריטה באואר

רפאל  באואר

רפאל נולד בוינה, בירת אוסטריה, בפורים תרפ"ה, לאב רופא ילדים ולאם עקרת בית. היתה זו משפחה יהודית ליברלית עם זיקה לציונות. הגם שבאזור מגוריהם בעיר לא חיו יהודים רבים ולמרות שלא קיימו מצוות מעשיות, הקפידו על מתן צביון יהודי לחגי ישראל: ביום כיפור צמו ובפסח חגגו את ליל הסדר ואכלו מצות. אבי המשפחה לא נטל חלק בפעילות ציונית מאורגנת, אך היו ברשותו מניות של "אוצר ההתיישבות היהודית" משנת 1900. רפאל למד בבית ספר ממשלתי ואחר הצהרים למד לימודי דת בעברית. היות שחלה בילדותו, לא היו לימודיו סדירים. בבית הספר חש את האנטישמיות ושנאת היהודים. מורהו לא אהד את היהודים ובשיעורי הדת הקתולית, נתבקשו התלמידים היהודיים לצאת מהכתה. את שנאת היהודים שרווחה אז בחברה האוסטרית, הגביל החוק הרשמי, עד עליית השלטון הנאצי, אז היא התגלתה קבל עם ועולם. היתה זו אמו, הדויג, שגדלה באינדונזיה ולא חוותה את האנטישמיות עד ששבה משפחתה לאירופה בנעוריה, שחשה מיד ברוחות האנטישמיות שהחלו לנשב בגלוי ובהסתר, נשבתה ברעיון הציוני והאיצה בבעלה לעלות לארץ ישראל.
ב-1933 עלתה המשפחה, ההורים, שני בניהם ובתם, ארצה, והתיישבה בחיפה. רפאל למד בבית הספר הריאלי בעיר והיה חבר באגודת הצופים. אחיו הבכור, עזרא, ששירת בצי המלכותי הבריטי בימי מלחמת העולם השניה, נספה כשטבעה אונייתו. בן 14 ומחצה היה רפאל, תלמיד כתה ח', כשעזב את בית הספר ויצא לעבוד כדי לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבד במלאכות שונות: גידל עופות ומכרן לעקרות בית, עבד בחקלאות בכפר ביאליק ועוד. היו אלה שנות מלחמת העולם השניה והמחסור בעובדים בחקלאות בארץ היה מורגש. הוריו לא אהבו את עבודתו המסחרית של בנם ובעקבות הצעתה של מכרתם, ממינה (שרה רפפורט), הגיע רפאל בן ה-17, ב-1942 לחיות ולעבוד ברמת יוחנן. הוא עבד במלאכות שונות: ביער, בגן הירק, זמן מה ברפת וזמן ממושך במספוא. כשעזבו הוריו את חיפה ועברו ליישוב חקלאי, עבר רפאל להתגורר במחיצתם כשנה ומחצה ומשמכרו את המשק ושבו לחיפה, חזר הוא לרמת יוחנן. ב-1950 הביא את הוריו לרמה, כאן חיו עד יומם האחרון.
בחור חסון, בריא וחזק היה רפאל, וחוסנו זה, לצד המתינות, הסבלנות, היסודיות והרצינות שאפיינו אותו, היו לברכה בכל מלאכה שעשה: בעירום האספסת, בהעמסת אשכולות הבננות, בקטיף האשכוליות וכיוצא באלו.
רפאל שנסיבות חייו הביאוהו לנטוש את ספסל הלימודים בנעוריו, עשה ככל יכולתו לרכוש דעת והשכלה כללית בדרכים בלתי פורמאליות: שטחי התעניינותו היו רבים והוא הרבה בקריאה. להרחבת אופקיו סייע גם המפגש עם המתנדבים שהגיעו לקיבוץ מרחבי תבל.
ב-1954, הודות לידיעתו שפות רבות, החל לטפל במתנדבים שבאו מחו"ל כבודדים ובקבוצות מאורגנות. ביניהם פגש ב-1965 את הנרייטה שבאה משוויץ. לאחר שהתגיירה, נישאו והביאו לעולם שתי בנות, מיכל ואסתר. נישואיהם לא האריכו ימים וב-1972 נפרדו.
רפאל, שבימי המאבק על המדינה שבדרך היה משותפי הסוד המעטים להצפנת הנשק בסליק המקומי, קיבל ב-1974 את האחריות לענייני השמירה והבטחון במקום ולמחסן הנשק. במשך השנים היה חבר בועדת קליטה, ועדת תרבות וועדת בטחון. איש שיחה היה, התעניין בנעשה בעולם, הרבה לקרוא ולהאזין למוסיקה. איש רעים להתרועע, בעל חוש הומור מפותח ואוצר בלום של בדיחות, שהרבה לספר במפגשיו עם חברים בשבילי המשק.
ב-1981 לקה בשף דם במוחו שגרם לשיתוק חלקו השמאלי של גופו. שבועות ארוכים שהה בבית החולים "פלימן" שעל הכרמל. האפאטיות שבה הגיב תחילה למצבו החדש, התחלפה בשיתוף פעולה עם הרופאים: הוא למד לדבר מחדש, חזר על תרגילי ההליכה והשיקום בהתמדה ועקשנות. איש גאה היה. את אסונו קיבל כגזרת גורל ונמנע מלהטריד חברים בצר לו. ועם זאת, מחלתו שמנעה ממנו תנועה חופשית, לא הביאה לאובדנם של חוש ההומור וחדוות השיחה. בהתמדה ובעקשנות אופייניים ובעזרת היד האחת שנשמעה לפקודתו, החל לעבוד בגיהוץ על המעגילה המחסן הבגדים, אחר כך במעבדה שבפלר"ם ולבסוף- בגילרם.
הקדים להסתלק מן העולם והוא בן 60 שנה.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    רפאל באואר 

    בן הדוויג ולותר

    נולד בוינה אוסטריה

    י"ד באדר תרפ"ה  10.03.1925

    נשוי להנריטה

    אבא למיכל ואסתר

    עלה לארץ בשנת 1933

    הצטרף לרמת יוחנן 1942

    נפטר ז' באב תשמ"ה  27.07.1985

    בן 60 במותו

  • אברמקה ענבר מספר על רפאל

      

      קווים לדמותו של רפאל באואר ז"ל – אברמקה ענבר

            לפני כמה ימים, באחד הערבים ישבתי בכורסת הטלויזיה ונרדמתי לדקות ספורות וחלמתי שאני עומד לפני דירתי, ומולי עומד רפאל עם ההליכון ואני מזמינו להיכנס אלי.

    כאלה החיים. עובר זמן קצר, והחבר שהלך לעולמו ונמחק מספר החיים נשכח מהר מאוד. אין זה משנה אם החבר היה פעיל ומעורב בכל או הלך בשולי הדרכים.

    אנו אומרים: חבל "על דאבדין ודלא מישתכחין". אולי נכון יותר לומר: חבל על דאבדין ומשתכחין.

    את רפאל הכרתי למעלה מ- 33 שנים. הכרתיו כשהיה במיטבו: בחור חסון, בריא וחזק שעבד באספסת ומוציא את האספסת באלונקות ועורם אותן על עגלה. היה עובד במתינות ובסבלנות, בלי לחץ של זמן.

    אחר כך נפגשתי אתו כשעבדנו בבננות – גם שם כשהעגלה שקעה בבוץ, היה עומד וחופר מתחת לגלגלים בכדי לחלץ את אותה, או עומד למעלה על האוטו, מקבל את האשכולות ומסדר אותן שכבות שכבות.

    בארוחות בוקר בחברת הצעירים, המתנדבים והמתנדבות שאכלנו בצריף הדולף יחד עם הפועלים השכירים (שמואל שלום, וביטון) היה מספר בדיחות מענייני דיומא, וכמו כן היה מתבדח על ענף הבננות שהכזיב.

    כל שעשה עשה ביסודיות, וברצינות. כשטיפל במתנדבים גם דאג להם, וגם ידע להוציא מהם תמורה בעבודה.

    אחרי שחלה השתדל לשקם את עצמו. גם בעבודתו ב"גיל-רם" היה לו הספק בעבודה ביד אחת.

    רפאל היה איש גאה מאוד. את אסונו קיבל כצו הגורל והקפיד לא להטריד חברים. בחודשים האחרונים לחייו השתדלתי לסעוד אתו ארוחת בוקר ולפעמים גם צהרים. ישבנו לשולחן שהיה קרוב לעגלות ההגשה-העצמית ולעתים היה מרשה לי לעזור לו להביא מזון לשולחן. כשהייתי פנוי הייתי מאריך לשבת איתו בשבת בבוקר, או בצהרים והיינו מפליגים בשיחות ארוכות. הוא היה מספר לי על בית הוריו בוינה ובארץ, תאר את אופיו של אביו שהיה איש גאה וישר דרך, שכיבד אותו מאוד. גם על בנותיו הנחמדות סיפר בגאווה, או על ספר טוב שקרא באנגלית או גרמנית.

    יום או יומיים לפני פטירתו חשבתי שאפגוש אותו בארוחת הבוקר ומצאתי על  הלוח את המודעה שנדם לבו לנצח.

    יהי זכרו ברוך.

    אברהמק"ה ענבר

     

  • יעקב יניב מספר על רפאל

    עלם צעיר בן 17, הגיע לקבוצתנו בשנת 1942 ושמו: רפאל בואר.

    היה חניך  "הצופים" בחיפה. למרות שהיה צעיר מן החברים הפעילים בעבודה נקלט רפאל בתוכנו יפה מאוד, לאופיו ולאישיותו.

    היה יליד וינה וחינוכו באוסטריה האנטישמית. חברים ותיקים בתוכנו זוכרים את אביו הרופא נשוא הפנים ואמו החולנית ילידת יאווה. הם היו אנשים משכילים וניכרת היתה השפעתם על חינוכו הכללי והיהודי של רפאל. בגלל האנטישמיות האוסטרית עלתה המשפחה ארצה בשנת 1933: ההורים ושלושת ילדיהם.

    אף על פי שרפאל למד בבית הספר הריאלי בחיפה, לא היו לימודיו תקינים, כי נאלץ מדי פעם לעזור לכלכלת המשפחה בגיל צעיר. הוא לא הסתפק בלימוד הרשמי בבית הספר, אלא הוסיף דעת מתוך קריאה בספרות כללית והתעניינות בנעשה בעולם. היו בו כשרונות ללמוד ולתפיסת הווית העולם והודות לכך אפשר היה לשוחח עמו על נושאים רבים ושונים. היה איש חברה, נוח להתרועע ונוח לבריות. וגם בעייני עבודה, בכל מקום שעבד, מלא חובתו כראוי מבלי להכביד על  חברים וסדרני עבודה.

    רפאל היה בין הראשונים שהחל לטפל המתנדבים הזרים שבאו לעבוד אצלנו. קשר עמם קשרים, ולדבריו, למד מהם רבות והרחיב את עולמו.

    גם בחלותו – במחלה הקשה, אשר מנעה ממנו תנועה חופשית והליכה – לא אבד לו חוש ההומור הקליל והצורך בשיחה חופשית. כלפי חוץ לא נראו הלבטים הקשים והייסורים שבהם התייסר וכך המשיך לשאת את גורלו הקשה עד שהוכרע לפתע והוא רק בן שישים במותו.

    תנחומים לכל בני המשפחה.

     

  • דב גולן מספר על רפאל

    חבר מסור, בעל אישיות לא שגרתית.– דב גולן

    זה השבוע השלישי לעבודתי "בגיל רם", אחרי "שהות" די ממושכת בבית חולים. וכל יום, בסביבות השעה תשע וחצי, אני מפנה מבטי, באופן אינסטינקטיבי לדלת הכניסה הדרומית למפעל בציפייה לכניסתו האיטית של רפאל, ואחריו "לבנה", הכלבה הנאמנה לו…

    על פטירתו נודע לי מפי שושנה ב"רוטשילד", ולמחרת צפיתי מחלון דירתנו בלוויה רבת משתתפים, של חברים מבוגרים וצעירים. היות ומצבי הפיזי לא איפשר לי השתתפות אישית כפי שרציתי, יהיו שורות אלו הן מעין פרידה מחבר ובן-אדם, שקשה להגיד שהחיים פינקו אותו…

    עד כמה שידוע לי עלתה ארצה משפחתו של רפאל, מטעמים ציוניים, לפני מלחמת העולם השנייה, כשהנאציזם השתולל כבר באוסטריה, ארץ מולדתם.

    כמו מאות ואלפי נערים אחרים, גם מהלך חייו התקין נקטע בגלל הנאציזם ופרוץ מלחמת העולם השניה. יש להניח שתהליך זה נתן אותותיו באופיו, בפעולותיו ותגובותיו בהמשך חייו.

    את ראש המשפחה, הד"ר באואר ז"ל, הספקנו להכיר כשבאנו לרמת יוחנן, בנובמבר 1953, כדמות אצילית, המעוררת כבוד וחיבה כלפיו.רפאל עלה ארצה כנער בן 16-17, ובהתחלה עזר למשפחה להסתדר בצעדיה הראשונים בארץ, במרומי הכרמל. היו לו לרפאל אח ואחות. האח, המבוגר ממנו, השתתף במלחמת העולם, ונפל במסגרת שירותו בצי המלכותי הבריטי.

    לרמת יוחנן הגיע רפאל בזכות ההכרות שבין ממינה רפפורט ז"ל, להוריו עוד בהיותם בוינה.

    הכרתי לראשונה את רפאל כעובד בענף הבננות שהיה קיים אז במשק. הודות לכוחו הפיזי הצטיין בענף קשה זה, ובעיקר בתקופת הקטיף. תהליך ההעמסה של הפרי לא היה משוכלל ביותר, ודרש כמה שלבים שהכוח הפיזי היה נדרש בהם.

    גם בקטיף אשכולות הבננות התבלט בכוחו כשסחב על כתפיו משקל של כ- 35-40 ק"ג עד פריקתם על הפלאטפורמה שעמדה רתומה לטרקטור שרשראות, וזה נסע על דרך בוצית עד למרכז המשק. פה, במורד שעל יד הסילו עמדה המשאית שאליה היו צריכים להעביר שוב, אחד אחד, את האשכולות ולסדרם היטב.

    באותה התקופה התחילו להופיע ה"סנוניות" הראשונות של  מה שקראנו "לגיון הזרים", או  "מתנדבים".

    הראשונים היו מעטים, וביניהם טיפוסים באמת מעניינים, והם זכו לתשומת לב מצד כלל החברים. מי בינינו לא זוכר את אריק הדני, את  תום מסורינאם, או את האחים "האגדים" מארצות הברית,?

    בגלל שליטתו של רפאל בכמה שפות ובגלל אופיו היה זה אך טבעי שהפך במשך הזמן להיות הממונה על "התיירים".

    כתוצאה מפעילותו זו הוזמן ע"י אחד מהם לבלות ולעבוד מספר חודשים בחוות הוריו שבדניה.

    במשך שנים רבות עסק רפאל גם בעניני שמירה ובטחון ושימש אחראי לכלי הנשק שבנשקייה של הקיבוץ..

    רפאל אהב ספר טוב ומוסיקה טובה. קרא הרבה, בעיקר באנגלית ובגרמנית. היה לו חוש הומור מפותח והיה בעל אוצר בלום של בדיחות, מכל הצבעים… מי מאתנו לא נעצר בשבילי הקיבוץ, כמעט כל יום, לכמה דקות, ושמע ממנו בדיחה חדשה, עם תוספות ושיפוצים?…

    רפאל סבל שנים רבות מאסטמה, ולשם הקלה גר תקופת מה בערד. ובגלל אותה סיבה חזר לעבוד "בחוץ", באוויר הצח, באבוקדו ובפרדס.

    בתחילת 1981 קיבל שטף דם במוח שגרם לשיתוק חלקו השמאלי של גופו. במשך שבועות רבים בקרתי אצלו בבית-חולים "פלימן" שעל הכרמל. בהתחלה הגיב באפאטיה גמורה, באי שיתוף פעולה מוחלט עם הרופאים. אך פתאום השתנה לגמרי, שיתף פעולה, למד לדבר מחדש, חזר על תרגילי הליכה ויתר שלבי השיקום בהתמדה ובעקשנות, כולל ירידה משמעותית במשקל.

    וכבר בבית ליוויתי אותו והייתי לו לעזר במשך כמה חודשים, עד שקיבל עגלה חשמלית, וככה תהליך שיקומו הגיע לדרגה של עצמאות כמעט שלמה.

    במשך החודשים הללו התהדק הקשר בינינו. עם שיפור כושר הדיבור שלו יכולנו לנהל שיחות רבות וממושכות על כל מיני נושאים.

    רפאל התקבל לעבודה במעבדה שב"פלר"ם, – ואת כל העבודות ביצע ביד אחת.

    לפני כשנה נפגשנו בעבודה משותפת ב"גיל – רם", ושוב הייתי עד בפעם המי יודע כמה – להתמדתו ועקשנותו. ושוב שמעתי מפיו בדיחות כמו בימים הטובים.

    עם פטירתו החטופה, נעלמה מנוף קיבוצינו דמותו של חבר מסור, בעל אישיות לא שגרתית.יהי זכרו ברוך

    מתוך ה"ברמה"  5.11.85