יבלונקה חיניה
נולדתי בפולין בעיירה ברזנו ( ע"י רובנה בוואהלין"). הבית לא היה דתי. אבא ואמא בצעירותם היו "בונדאים ( לא ציונים) אבל במשך הזמן נטו לציונות. אבי היה חייט – אמא עקרת בית. היינו 3 ילדים בבית : אני הבכורה ועוד אח ואחות. האח היה בצבא האדום ברוסיה ונשאר ברוסיה, אבל אין לי קשר עמו. ההורים סבא וסבתא ואחותי ניספו בשואה.
חנוכי – בית ספר עממי פולני נוסף לבית"ס למדתי ע"י מורה באידיש. אחותי הצעירה למדה בבית"ס של "תרבות". קבלתי גם שעורים אצל "רבי". הייתי בורחת ממנו, כי לא היה סמפטי. התקרבנו ( עם חברות אחדות) לאגודת "גורדוניה" ע"י השתתפות במסיבות חג. בגיל 15 כבר השתייכתי ל"גורדוניה". למדתי תפירה להכשרה לארץ. בגיל 18, בשנת 1932 יצאתי להכשרה בדובנה. היתה שם קב' הכשרה של "גורדוניה". עבדתי בחוות חקלאיות של איכרים גויים, וכן עבדתי בעבודות שונות אחרות אצל יהודים: תפירה, חטיבת עצים, שירותי בית ושונות.
הייתי בהכשרה מ –1932 – עד 1938 לסירוגין. בהכשרה היינו כ – 60 חברי "גורדוניה" מסביבת וואולין "מקונגרס פולין". שם בגרעין ההכשרה "בנתיב", גרנו בשני בתים בתנאים קשים מאוד. תנאי המגורים היו גרועים ביותר. תנאי שינה: שתי קומות במיטות עץ, שתי בחורות (וכן גם בחורים) במיטה אחת. הכלכלה היתה גרועה ביותר: לחם יבש ולפעמים עם חמאה. אבל מצב הרוח היה גבוה. רקדנו ושרנו הרבה. אבל כאשר עבדנו בחווה החקלאית נהנינו מתזונה טובה. בקרו אותנו שליחים מהארץ: משה שושין ז"ל וכן אריה גלילי ועוד. גם פנחס לוביניקר (לבון) ביקר אצלנו בהכשרה וכולם עודדו אותנו לחכות בסבלנות עד העליה.
בהכשרה אי אפשר היה לנהל פעולה תרבותית וכן ללמד עברית. רק בארץ למדתי עברית. בהכשרה נהלנו חיי קומונה בדיוק כמו בקבוץ בארץ בתקופה ההיא.
בשנת 1938 חזרתי מהכשרה הביתה. עבדתי בתפירה ( מתלמדת). בזמן ההוא נודע לי מפי איש תנועת "גורדוניה", כי קיימת עליה בלתי לגלית לארץ. ההורים גייסו כספים לעלייתי ארצה. באופן רשמי כאילו עליתי כתיירת. מותר היה לקחת מזוודה קטנה ותרמיל. "האניה" בשם "קולורדו" יצאה מקוסטנצה ברומניה. ריכוז "העולים" היה בוורשא. הגעתי לוורשא ושם סודרתי בבית מלון ובלילה יצאנו לרכבת, שהסיעה את כל העולים מכל קצווי פולין. הפרידה מההורים ומאת סבא שלי היתה קשה מאוד. יצאתי בשנת 1939 כאשר המתיחות המדינית היתה ניכרת והחל הגיוס בפולין. בוורשא ניתנו לנו הוראות איך להתנהג "כתיירים", כביכול, ואיך להתנהג כאשר נגיע לחוף בארץ.
בהגיענו לקוסטנצה נלקחו מאתנו תעודות הזהות ונשארנו בלי תעודה כל שהיא. בוורשא הכרתי בין העולים את יצחק אופק (אופשקין) ונסענו יחד ארצה. נכנסנו לאניה 350 איש מכל קצוות פולין ורומניה. האניה היתה מיועדת להפלת 5 ימים עד הארץ. אבל למעשה הסתובבנו באניה 5 שבועות בגלל ההסגר של האנגלים. תנאי הכלכלה והמים היו גרועים ביותר. האנגלים גילו את האניה בים ועקבו אחרינו כל הזמן. (פרטים על התנאים באניה יודע יותר יצחק אופק).
בסופו של דבר הגענו בלילה לחוף נתניה. כאשר החלו לרדת בסירות, החלו האנגלים לירות עלינו האניה עמדה והאנגלים עלו עליה והובילו אותנו באניה לחיפה. לפי ההוראות שקבלנו, הודענו לאנגלים, שאנו מגרמניה. באניה שהינו זמן מה והאנגלים הביאו לנון מזון. כאשר נפוצה שמועה, שהאנגלים רוצים להחזיר אותנו לים, סדרנו הפגנה: זרקנו את האוכל לים, העלינו דגלים שחורים, (בד שחור) וצעקנו בקולי קולות:"לא נזוז מפה! מצדה שנית לא תיפול"!. האנגלים עלו לאוניה והרביצו בנו מכות, אבל לאחר זמן מה שחררו אותנו (בלחץ של הסוכנות היהודית). והיינו זמן מה בהסגר (בקרנטין) בחוף "שמן". זאת היתה בתקופה שהגרמנים כבר כבשו את פולין.
מבית ההסגר הובילו אותנו לבית עולים בבת גלים. אני השתייכתי לקב' "בנתיב" של "גורדוניה", אבל ראשוני הקבוצה בבואם ארצה התפזרו ולא היה לי לאן ללכת. אבל היתה היתה לי חברה "במשמרות" והלכתי אליה, אבל הקבוצה לא קבלה אותנו היות וכבר קבלו מעפילים אחדים. פניתי בתל – אביב למזכירות חבר הקבוצות וזאב משי (עבד במזכירות) שלח אותי לגניגר. בגניגר קבלו אותי יפה ושם גם הכרתי את שלמה יבלונקה, שבא זמן מה לגניגר אחרי. היינו 7 חודשים בתור זמניים. משם עברנו לקב' מסדה ושהינו שם 3 חודשים. אבל החברה לא נראתה לנו ועברנו לרמת יוחנן כעזרה לקבוצה בזמן ה"העברה".
בזמן הראשון עבדתי בכרם, בגן ירקות. שבע שנים עבדתי במטבח הילדים עם שרקה שטייף. ומשם עברתי למתפרה ושם אני עובדת עד היום לסירוגין.
אני שרה במקהלה. הייתי בועדת בריאות. אני מסורה למשפחתי הענפה. אנו קשורים ביחסי חיתון עם משפחות: פולני, קוטלר, כהן ציונה, עזרא מנחם.
חיניה יבלונקה – ביצרץ, 1982
