מניה כהנא
מניה נולדה בברודי שבמזרח גליציה בימי היותה תחת שלטון אוסטריה. מרבית תושבי העיר היו יהודים, הקהילה היהודית נודעה בעסקניה, סופריה וחכמיה והמפלגות היהודיות שפעלו בה היו רבות ומגוונות. אביה של מניה, שהיה יהודי אדוק ותלמיד חכם, היה מופקד על חינוכם היהודי של ארבעת בניו ושלושת בנותיו. אמה, שנטתה להשכלה הכללית היא שנתנה חותם חילוני לחינוכם וחרף אופיו הדתי של הבית, פתחה לילדיה צוהר לספרות גרמנית ולמוסיקה. האב שותף היה עם אביו ודודיו בבית חרושת לשיער וניהל את חליפות המכתבים של בית החרושת, אבל יותר מכך עסק בלימודי קודש והיה חבר בועד הקהילה היהודית בעיר.
ארבע השנים הראשונות של חוק לימודיה עברו על מניה בבית ספר עממי יהודי. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לבודפשט, בירת הונגריה, שם למדה מניה בבית הספר של הפליטים. ב-1917 חזרה המשפחה לברודי, שעברה בימי המלחמה לשלטון פולין, שם השלימה מניה את לימודיה בגימנסיה פולנית. היא גדלה להיות נערה אצילית: יפהפיה, עדינת נפש, מאירת פנים ורגישה.
עם הצהרת בלפור קמו בעיר קני התנועות החלוציות "החלוץ" ו"השומר הצעיר". בראש קן "השומר הצעיר" עמד דוד כהנא, שסייע בעד מניה בלימוד השפה הלטינית לקראת בחינת הבגרות. דוד השפיע על מניה ועל כל אחיה ואחיותיה, גם אלו שהיו דתיים והפכו בהשפעתו לאפיקורסים, להצטרף לתנועה הציונית ול"השומר הצעיר". במסגרת פעילותה בתנועה הצטרפה מניה לגרעין שחבריו עתידים היו ללכת לקיבוצים מרחביה ומזרע. עם חברי הגרעין יצאה להכשרה חקלאית בעיירה הסמוכה לצ'ורטקוב ובסוף ספטמבר 1925, עם קבלת רשיון עלייה, הפליגה באוניה לארץ ישראל. לימים עלו ארצה גם יתר בני משפחתה, לבד מאחיה שנשאר באירופה ונספה מאוחר יותר בשואה, ואביה שנפטר טרם עלות המשפחה.
לאחר שהיה באחת המושבות לא הלכה מניה עם בני הגרעין למרחביה, אלא הלכה בעקבות דוד כהנא לקיבוצו, בית אלפא, שם הקימו השניים משפחה. ב-1931 נולד ראובן, בכורם. שנותיה הראשונות של מניה בבית אלפא היו, לדבריה, המאושרות שבשנותיה בארץ. היא התגברה על החום הלוהט וחולשת גופה וטיולי השבת בנופי הגלבוע הצמיחו את אהבתה למקום. היא עבדה בחקלאות, בעיקר בגן הירק, בה בשעה שדוד היה ממנהיגי הקיבוץ וממתווי המדיניות הכלכלית והחברתית שלו ובשל התפקידים בהם נשא בקיבוץ ובתנועה הרבה להעדר מהבית. בראשית שנות ה-30 עברה מניה מן העבודה החקלאית אל העבודה בבתי הילדים, והעניין שגילתה בחינוך הלך והעמיק. אישה עדינה ורכה היתה וכזה היה גם יחסה לבני טיפוחיה, שאהבו אותה מאוד.
השבר האידיאולוגי שהחל בבית אלפא בשנות ה-30 היה זר לרוחה. היא לא נטלה חלק במחלוקת וחיה בעולם שבנתה לעצמה בשנותיה בקיבוץ. על סף הפילוג נולדה בתה הצעירה, נעמי (1939), וזמן קצר אחר כך עברו בני המשפחה לרמת יוחנן, בה היכו שורשים מחדש. עזיבת המקום שבו הגשימה את חלום נעוריה ובו חיה 15 שנים, פערה בה פצע שלא הגליד מעולם, אולם התמסרותה לטיפול בילדי הקיבוץ ולגידול ילדיה שלה, עזרו לה להתערות ברמת יוחנן. היא עבדה בבתי הילדים כמו גם בחברת הנוער הרומנית עד אמצע שנות ה-50. אף שמצאה עניין בעבודתה, השחיקה הביאה להחלטה לעזוב, חרף המשבר שנלווה לכך. היא יצאה ללמוד תפירה ומאז ועד אחרית ימיה עבדה במחסן הבגדים בתפירת בגדים חדשים לילדים. בד בבד היתה במשך השנים מעורה ופעילה בענייני חברה בקבוצה: היתה חברה בועדת חינוך, בועדת חיילים ובועדת חברים.
בינתיים בגרו ילדיה ובנו את משפחותיהם מחוץ לקיבוץ ומניה כאבה כל ביקור שהסתיים וחיכתה בכליון עיניים לביקורם הבא.
נפש של אמן היתה לה, למניה, ביתה מטופח היה בטוב טעם וכך גם גינתה, היא אהבה יצירות אומנות והרבתה להאזין למוסיקה קלאסית. עם המעבר אל התפירה, החלה מציירת בשעות הפנאי ומכיירת בחומר, ואף חטאה בכתיבת יומן ודברי שיר.
עם ההזדקנות ובגידתו של הגוף נאלצה מניה, חרף רצונה, לעזוב את מכונת התפירה. עלבונה היה צורב והיא התקוממה כנגד מה שהצטייר בעינייה כחוסר רגישות של הממסד לזקנתה. כאישה עדינה ופגיעה חשה כי עמלה רב השנים נשכח. היא הסתגרה מחיי החברה והתמסרה כל כולה לביתה ומעתה היה זה כל עולמה.
הלכה לעולמה בחנוכה תשמ"ו והיא בת 81 שנים.
