יהודית ליפין
יהודית נולדה בעין גנים, מושב העובדים הראשון, שנשק לפתח-תקווה בשלהי 1912, לרבקה, לבית צדיקוב, ולנתן שיפריס, מחלוצי העליה השניה. אביה, איש מעשה ואיש תרבות ורוח, היה מכונאי למשאבות מים במקצועו, ומילא תפקיד חשוב בהתפתחותה הטכנולוגית של ארץ ישראל המתחדשת. הוא היה ממייסדי "הפועל הצעיר", מראשוני המפעל לשאיבת מים מהירקון וחבר ועד הלשון העברית שפעל במחיצתו של ח"נ ביאליק לחידוש מושגים עבריים טכניים ותעופתיים ואף פרסם מילון למונחי טכניקה. אמה, חלוצה אף היא ומקורבת לא.ד. גורדון, היתה עקרת בית וגידלה את שלושת ילדיה. משפחה יחידה היתה משפחת שיפריס בקרב פועלי פתח-תקוה וביתם, בית ציוני-פועלי בהוויתו שהתנהל על טהרת הלשון העברית, שימש בית ועד לרבים מפועלי המושבה, ביניהם כאלו שהיו ברבות הימים מן המנהיגים ומאנשי הרוח של הישות הציונית המתהווה, דוגמת לוי אשכול, דוד שמעוני ושלמה צמח. את המשק החקלאי שהקימו בני הזוג השתיתו על עבודה עברית ופועלים עבריים רבים מצאו בפרדסו של נתן שיפריס פרנסה בימים בהם היו מקומות העבודה במשורה.
ילדה צעירה לימים היתה יהודית כשהתייתמה מאמה. האם שנפגעה קשות בהתפרצות אלימה של חיילים תורכיים לבית המשפחה, נשלחה להשתקם מהטראומה במוסד רפואי בוינה ושם נפטרה. נתן, אבי המשפחה, הביא מראש העין הסמוכה בחורה מבנות תימן למען תגדל את שלושת ילדיו היתומים וזו היתה לוקחת אותם לביתה מעת לעת. כך נחשפה יהודית לעדה התימנית ותרבותה ואלו נחקקו בלבה והיו אהובים עליה לשארית ימיה. כעבור שנים מספר נישא אביה בשנית ומנישואים אלו נולדו שני אחיה הצעירים.
יהודית למדה בבית הספר היסודי של פיק"א בפתח תקווה ואחר כך בבית הספר התיכון במושבה. במשך השנים היתה פעילה בתנועות הנוער "הצופים", "הנוער העובד" ו"הבחרות הסוציאליסטית". ב-1929, והיא בת 17, עברה ללמוד בבית הספר החקלאי לצעירות בנהלל מיסודה של חנה מייזל. אביה העדיף אז לתת לבנותיו חינוך חקלאי-התיישבותי על פני לימודים גבוהים המרחיקים, לדידו, מחיי המעשה. בנהלל התודעה בשנית לחברי קבוצת הצפון ששהו אז בגניגר, אותם פגשה לראשונה בעין גנים. בתום לימודיה, ב-1931, הצטרפה לקבוצה והיתה מהראשונים שעלו למג'דל לנטיעת היער בחורף 1931-1932. בתחילה עסקה בבישול ואפיה לראשוני המתיישבים ועם המעבר להתיישבות ברמה- יצאה ללמוד רפתנות בגניגר. בשובה נכנסה לעבוד ברפת שאך החלה להתפתח, שם עבדה עד 1950, מסורה ונמרצת כדרכה. ובהפסקות בין החליבות- רצה לכבס במכבסה ולבשל דייסה לתינוקות.
בשנים אלו נישאה לאלישע ליפקין ונולדו ילדיהם: יואל, רבקה'לה ורותה. מציאות החיים בשנים ההן תבעה מיהודית ואלישע, שהיו חקלאים שניהם, כפי שתבעה מרבים מבני דורם, התמסרות מוחלטת לעבודתם, לעתים על חשבון השעות שנועדו לטיפוח המשפחה בימי הלינה המשותפת. יחד עם זאת, אין ספק כי הזיקה של אביהם לעץ ושל אמם לעולם בעלי החיים, הם שהצמיחו את ילדיהם כולם להיות אנשי אדמה והתיישבות.
ב-1950, זמן קצר אחרי מלחמת העצמאות, משירדה קבוצת חברים לעבד אדמות בנגב, נשלחה עמם יהודית לשמש כמבשלת של המשלחת. בשובה עבדה שנים אחדות בלול ואחר כך במטבח החברים, במטבח הילדים ובמטבח של פלר"ם. היא השתלמה בטיפול בקשישים, היתה חברה בועדת קשישים וסעדה חברים במסירות נפש בהחלימם ממחלה או בשוכבם על ערש דווי. כך היה גם כשנאבק אלישע במחלתו עד מותו בטרם עת בתשכ"ט.
לעת זקנה עבדה יהודית במרכזיית הטלפונים והעבירה לחברים את ההודעות שהתקבלו עבורם טרם היות מכשירי טלפון בענפים ובבתים הפרטיים. כל שנותיה במשק היתה חברה פעילה, מעורבת ומתעניינת, מרבה להתבטא בעל פה ומעל דפי ה"ברמה" בנוגע לבעיות חברתיות, בלשון חדה ובמזגה החם האופייני. מבוני החומות היתה ומשומריהן. עשייתה הגדולה, אהבתה את המקום והרגשת הבית העמוקה הם שנתנו לה את הכוח ואת התוקף המוסרי לדבר ולטעון בענייני עוולות ואי צדק שנעשו כלפי החבר החלש, הבודד והחולה, לתבוע את המירב הערכי, המוסרי והאסתטי, קודם כל מעצמה אך גם מזולתה. אישה חמה ומחבקת היתה, שעיניה צוחקות ומרבה להעניק מטוב לבה וממעשה ידיה למשפחתה הענפה, ילדיה, נכדיה וניניה, כמו גם לרבים רבים אחרים עליהם פרשה את כנפיה.
בשנה האחרונה לחייה הלכה ונחלשה ואת הפורקן למרץ הבלתי נדלה וליצר המעש והעניין מצאה בעבודה בגיל-רם בקריאה ובפעילות במועדון הקשישים. הלכה לעולמה בחג שבועות תשנ"ז, בשנה ה-85 לחייה.