דינה מלמד
דינה נולדה ב-1912 בלודז', פולין. אביה היה סוחר. כשמלאו לה 6 שנים נפרדו הוריה. היא התחנכה בגימנסיה עברית לבנות ומגיל 8 היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר", אותה עזבה סמוך לעלייתה ארצה.
בדצמבר 1924, בעזרתו של דודהּ, אחי אמה, זאב יוסקוביץ, עלו דינה ואמה, חנה, ארצה והתיישבו בתל-אביב בשכונת ברנר, שעל-יד נווה צדק. אמה התפרנסה מתפירת בגדי ילדים ואילו דינה החלה ללמוד בביה"ס לבנות. מקץ שנת לימודים אחת, עברה דינה יחד עם אסתרקה, בת דודתה, ועם דוחה מנור ואסתר רפפורט לבית אלפא, שם גדלו בחברת הילדים, ילדי חוץ לצידם של בני המשק. בגיל 16 הצטרפה ביחד עם בני גילה להסתדרות העובדים. בסיימם את חברת הילדים הקימו 17 חברים וחברות ובינהם: דינה, אסתרקה, דוחה, שייקה שוחטוביץ' ואחרים, את קבוצת "העמק" ויצאו למשימות כיבוש עבודה במושבות פתח תקווה, ראשון לציון והרצליה. חברי הקבוצה עבדו בפרדסים, אם כי, בדומה לקבוצות נוספות בימים ההם, גם הם מצאו עצמם לעתים מחוסרי עבודה. הם עבדו בתל-ליטבינסקי בין מאות ערבים וגרו, כמובן באהלים.
ב-1929, בזמן המאורעות, נתפרדה החבילה וחברי הקבוצה שבו למשקיהם. לאחר שנה בחדרה, חזרו דינה ואסתרקה לבית-אלפא, שם עבדה דינה בעיקר בגן-ירק וברפת. היא נישאה לשלומקו וב-1935 נולד בנם-בכורם, מיכאל. בטרם עברו לרמת יוחנן, עם הפילוג, שהו דינה ושלומקו במרחביה. ברמת יוחנן עבדה דינה בגן הירק, בימים שעוד גדל שם, לדבריה, תות שדה, וכן בכרם, ברפת ובלול. במשך השנים היתה אקונומית, סדרנית עבודה וחברה בועדות שונות.
שלומקו היה ברמת יוחנן זמן קצר ועזב. דינה נישאה לאפרים מלמד ועם השנים נולדו אברהם (בינוש), הלל והדס (דסי).
בד בבד התגייסה דינה למאמץ המלחמתי. היא היתה חברה ב"הגנה" ועברה קורס מפקדי עמדות. בימות הקרב על רמת יוחנן, היתה מפקדת עמדה מס' 2. "אנשים אחרים שלא השתייכו לעמדה", היא כותבת, "אלה שבאו לעזר לנו מהקריות- העריכו מאוד שבחורה מפקדת על עמדה".
אך עיקר מסירותה של דינה בקיבוץ הופנתה לנוי ולטיפוח מראה החצר. דינה קנתה לעצמה במשך השנים שם של מומחית לצמחיה, לתנאי גידולה ולמיגור מגפות שפקדו לא אחת את עצי המשק, ועשתה זאת בחריצות אין קץ ובכל מזג אויר, אין פינה שלא זכתה למגע ידה.
"בגיל 69", מעידה דינה על עצמה, "למדתי לרכב על אופניים, מה שמקל עלי בעבודה". בשנת תשמ"ב, היא שנת היובל לקיבוץ, במלאת לה 70, פרשה דינה מעבודתה בנוי, אך המשיכה לטפח כמה פינות נבחרות ברחבי המשק, או יותר נכון, בשוליו. "מכיוון שהרגשתי וידעתי שהנוי בדמי, איני יכולה בלעדיו וכנראה גם הוא אינו מסתדר בלעדי", סיפרה, "החלטתי לאמץ לעצמי פינות מוזנחות אליהן לא יכולתי להגיע בעבודתי בנוי הכללי. בחרתי איפוא את הכניסה למשק ובית הקברות". "השמת לב", מעירה לה המראיינת, "כי ראשית וסיום בבחירתך?", ודינה צוחקת: "כן, ודאי שמתי לב, ואם לא די בכך הרי אני חברה גם בועדת הקליטה וגם בועדת אבלות".
והחיוך הזה של דינה, ליווה אותה תמיד ושימש לה מליץ בקרב כל מי שהיא באה עמו במגע. תמיד אופטימית, תמיד מסבירה פנים.
זכתה דינה להזדקן כשהיא עטופה באהבת בניה ונכדיה, שהשיבו לה על כל שהעניקה להם לאורך השנים. טוב היה לראותה מטיילת עמם ערב ערב בקלנועית, ברחבי החצר, אותה חצר שלטיפוחה הקדישה שנים רבות כל-כך, ומתפעלת כל יום מחדש מכל הנקרה בדרכה.
בת 92 במותה.
נופה של רמת יוחנן חסר אותה מאוד.
