מירה ריכטר
בנר ששי של חנוכה כבה נרה של חברתנו מירה ריכטר. בשקט ובצנעה כמו בחייה, ספונה בביתה המטופח מוקפת בתמונות בני משפחתה האהובה ובציוריה שיצרה במשך שנים רבות.
דמות מיוחדת: צנומה, קטנה, מטופחת ומכונסת בעולמה ועולמם של בני משפחתה ובו בזמן גיבורה, חלוצה, ומשפיעה על המציאות המשתנה והמתפתחת ברמת יוחנן בשנותיה המוקדמות. דמות מופת.
בסיפורים הרבים שסיפרה בהזדמנויות שונות מתגלה מירה הנחושה, המסורה החרוצה והמחויבת לכל מעגלי השתייכותה: לזהות היהודית אותה ספגה בביתה הדתי מאד בלבוב, לזהות הציונית אליה התחברה בתנועת הנוער חרף אורח החיים הדתי וללא ידיעת הוריה, לקיבוץ אליו הצטרפה עם אלוף נעוריה – קלמן ב-1940, לבני המשפחה הרחבה אליהם חברה בבואה לכאן: משפחת לולקה, גנה ווילק וכמובן לקלמן ולילדיה בהם היתה גאה והם עולמה….
מירה נולדה בשנת 1915 בוינה שם שהתה המשפחה בעת מלחמת העולם הראשונה. ב1919 חזרו לביתם בלבוּב. בית המשפחה בית דתי המשלב תורה ועבודה: אביה המוסמך לרבנות היה בעל בית חרושת. בגיל צעיר התייתמו מירה ואחיה מאמם. את השכלתה היסודית קבלה בבית ספר פולני לבנות וא"כ למדה בבית ספר מקצועי יהודי.
בגיל הנעורים הצטרפה לתנועת הנוער בית"ר, לא מטעמים אידאולוגיים אלא מסיבות חברתיות. בבית לא ידעו על פעילותה באגודה ציונית. בבית"ר החל הקשר עם קלמן אשר עלה לפניה לארץ ברישיון עליה מטעם בית"ר, וחזר ללבוב. שם הם נישאו.
בנובמבר 1937 עלו ארצה והשתכנו בבית הורי קלמן בירושלים. שניהם היו פעילים ב"הגנה" ובעוד קלמן עוסק בעיסוקים שונים כולל גיוסו למשטרת פלסטינה עסקה מירה בטיפול בבית המשפחה.
ב-1940 במקביל למעברם של אחי קלמן מבית אלפא לרמת יוחנן – הצטרפו אליהם גם מירה וקלמן.
עיסוקה הראשון ברמה – עם סטפקה בגן הירק. מירה היתה המשקה הראשית ומאחר ושעות ההשקיה היו מותנות בענפים האחרים היה גן הירק מקבל שעה שעתיים ביום, יוצאת היתה מירה בשעות שונות ומשונות ביום או בלילה לבדה לחלקות, ומזיזה שקים כבדים שחסמו את צמתי תעלות ההשקיה.
כעבור שנתיים התנדבה מירה לעבוד ברפת. סיפוריה על תקופה זו מסופרים באהבה ובהרבה גאווה. "זו היתה התקופה הכי יפה שלי" – אמרה. הסבל הפיזי, והקושי לא הפילו את רוחה. "הדמעות והחלב נזלו יחד" – סיפרה. בתקופת מלחמת העולם, תקופה לא שקטה גם כאן, היתה יוצאת לחליבה עם רובה על השכם ובחגורה סכין מטבח ארוכה.
בעת הקרב על רמת יוחנן המשיכה עבודתה למרות כאבים מפגיעת פרה בצלעותיה. לאחר שחברה שמואל קרניאל נפגע מכדורי האויב לא נטשה את העבודה, נפרדה משני ילדיה הפעוטים שפונו ל"אהבה" והעמיסה על שכמה עול נוסף.
לאחר 8 שנים עזבה את הרפת מסיבות בריאות ועברה לנהל את הקומונה – היא מחסן הבגדים. מירה היתה זו ששינתה את מדיניות חלוקת הבגדים ופתחה את שיטת הסימון הבגדים במספרים. ב 8 שנות עבודתה במחסן הבגדים הצליחה לחולל כמה מהפכות. יחד עם צפרירה לחמה והשיגה את הפרטת ההלבשה.
ב-1958 נענתה לפנייתו של מישקי ונכנסה להנהלת החשבונות ללא כל ידע מוקדם בתחום. ברור היה שיכולת העבודה בצוות ונכונותה ללמוד יביאו לתוצאות גם בתחום המקצועי. ממשימות קטנות כרישום עבודת החברים ועבודת המכונות, בשליחויות שונות לעזרת החבֵרות בעלות המקצוע, התקדמה למיומנויות, מקצועיות, ולנטילת אחריות בתחומים של מאזנים, מתקדמת ומשתכללת עם התקדמות הטכנולוגיה ומתידדת עם המחשב.
בהגיעה לגבורות, כשהציעו לה לפרוש ולהתפנות יותר לתחביביה, אמרה: אני רוצה להמשיך לעבוד, הראש יותר חשוב מהציורים… עם פרישתה לגמלאות בגיל 87 מילאה את חייה בעיסוקים אהובים: טיפוח הגינה הססגונית, קריאה, צפייה בטלוויזיה – כשהיא מקליטה לעצמה סרטים ותכניות, כותבת זיכרונותיה במחשב, ונעזרת בו בתקשורת עם בני משפחתה. מעולם לא השתעממה, ולא חדלה להשרות סביבה יופי וצבע.
בשואת יהודי אירופה שנים ספורות לאחר עלייתה ארצה, איבדה מירה את משפחתה כולה. היא נשאה עד יומה האחרון את עצב האובדן. זכורות לנו שנים רבות בהן עסקה בעיצוב זכרון היקירים בתוך קהילת רמת יוחנן כשותפה בצוות יום השואה וכיוזמת הקמת האנדרטה: "לא נשכח – לא נסלח".
במסיבת הפרידה ב 2002 אמרו לה חבריה בהנהלת החשבונות:
"מירה, בגילה המופלג, לאחר 70 שנות שירות בקבוץ לימדה אותנו שיעור שלא ישכח בנאמנות, חריצות, התמדה, חריפות ועירנות ללא קשר לגיל מקום וזמן.
השבוע, הגברת הקשישה, עם הקלנועית והשימשיה, עם כַּן הציור, הנכדים והעציצים – עשתה זאת. בשקט, בצנעה על פי מידתה".
כך נזכור אותה.
בני משפחה: