רפאל רפפורט כתבה נורית פיינשטיין
השנה-1917, המקום – וינה, בירת אוסטריה. בנים תאומים, רפאל וראובן, נולדו לאליהו ולממינה, אחים צעירים לאלעזר ואסתר. ראובן נפטר בגיל שנה ומחצה ממחלה, ההורים אמרו לתאומו הנותר כי ראובן הלך, אז רפאל הפעוט יצא לרחובות העיר לחפש להיכן. שוטר מצאו והחזירו לביתו.
ב-1919, בעצם ימי העליה השלישית, נישא אליהו שהיה בעל בעמיו, מתמטיקאי ופילוסוף, סופר, משורר ואומן, על כנפי הרוח הציונית ועלה ארצה על האניה רוסלאן להכשיר את הקרקע לעליית משפחתו כולה. לאחר נדודים בארץ ונסיון ההתיישבות בביתניה עלית, מבוגר מן החלוצים כולם, הוא מצטרף אל מחנה העבודה בחרטייה, והופך אחד מן החבורה. במכתב שכתב באותן שנים לחברו לעט מרטין בובר, ושנתפרסם בקובץ קהלייתנו, שעל יוזמיו נמנה אליהו, הוא כותב:
"במסיבתי קבעה לה מקום גם העובדה, שתקעתי יתד נאמן לחיי בקרב חבר צעירים (בקיצור "קיבוץ"), היוצרים בכוח-הפנים המתמיד והצעיר עדה טהורה על יסוד המציאות של ארץ ישראל. ולא בשבילי בלבד, גם בשביל ילדי אחפוץ לראות כאן מולדת, כי פה – המקום לגעגועי הממושכים".
ב-1921, עולים ממינה וילדיה אף הם ארצה ומצטרפים לאליהו במחנה העבודה בקילומטר החמישי בכביש חיפה-ג'דה, משפחה יחידה בקרב חבר הצעירים במחנה. כשמציפים גשמי הזעף את מחנה האוהלים לוקח השיך של בלד-אל-שיך (תל-חנן) את האם וילדיה לביתו. עם בוא האביב נשלח רפאל לגן ילדים בתל-אביב כדי ללמוד עברית ובשובו כעבור מספר חודשים אל האוהל שבכביש הוא מכריז כי שכח את הגרמנית.
כמבוגרים משאר אנשי החבורה, כהורים לילדים וכמחנכים על פי טיבם, מתגייסים ממינה ואליהו ליצירת מסגרות חינוך לילדיהם ולילדים המעטים בישובי האזור.
ב-1922, כשעולה קבוץ בית אלפא להתיישבות בגוש נוריס, ובשל ריבוי מקרי הקדחת, מרוכזים כל ילדי עין חרוד, תל-יוסף, גבע ובית אלפא, סה"כ כ-20 ילדים מגיל 0 ועד גיל בית הספר, לטיפול משותף בעין טבעון, היא כפר יחזקאל. ממינה, שהיתה מבוגרת משאר הנשים, בת 32, והיתה היחידה שעברה עוד בחוץ-לארץ קורס לטיפול בילדים, מילאה תפקיד מרכזי במבצע זה ושימשה מטפלת לילדי האזור כולו.
אליהו, משכיל שהפך לסנדלר בבית-אלפא, הקים ב-1925 בסנדלריתו את בית הספר הראשון שהיה לחברת הילדים הראשונה, בו למדו ילדי בית אלפא וחפציבה הראשונים כמו גם ילדים שהגיעו מן החוץ. עד 1929 למד רפאל בחברת הילדים בבית אלפא וקנה דעת אצל גדולי רוח כאידלסון, יהודה רון פולני, יוסף אחאי, ואביו אליהו. יתכן כי בימים ההם, נטמנו הזרעים לסקרנות, לשאר הרוח, לצמאון הדעת ולרוחב האופקים שהמשיכו ללוות את רפאל בשנות חייו הארוכות. בבית אלפא נולד צעיר בני המשפחה, גבריאל, הוא גברוש, שלבד מהיותו מושא שירו של מתתיהו שלם, קנה לו ברבות השנים שם כלוחם נועז והיה לאגדה בחייו. קרא עוד…
בהעדר ילדים בני גילו בבית אלפא נשלח רפאל בן ה-12 להתגורר כילד חוץ בדגניה, שם למד בבית החינוך המשותף של משקי עמק הירדן. ב-1934 שב לבית אלפא.
ב-1935 יצא בשליחות "החלוץ" להולנד להדריך נוער חלוצי. בתקופת שהותו שם עבד בבית חרושת לחביות. כששב לבית אלפא הכיר את מי שתהיה לימים לרעייתו, לאה כרמלית. ב-1938, בשל מה שהוא כינה "סכסוכים מפלגתיים", עזבו בני הזוג את הקיבוץ ועברו לקיבוץ אלונים בשנת הקמתו. על נסיבות עזיבתו את אלונים ומעברו לרמת יוחנן כותב רפאל: "ב-1940 היה ויכוח גדול בישוב אם להלחם בבריטים או להתגייס לצבא הבריטי. לבסוף הוחלט שהדברים אינם סותרים. הוקמה פלוגת תובלה, וכל קיבוץ היה צריך לשלוח שלושה מתנדבים. סידור העבודה נידב אותי. חברתי לאה היתה אז בהכשרה בעין חרוד. הלכתי ברגל מאלונים לעין-חרוד להיפרד. לאה אמרה שאני כנראה אוהב את הצבא יותר מאשר אותה, אז הודעתי שאני לא יוצא לצבא. עשו אסיפת קיבוץ. הביאו "תותחים כבדים" מיגור והחליטו שבזמן הזה כולם מגויסים, מי לעבודה בקיבוץ ומי לצבא, ומי שאינו מקבל את הדין יצא מן הקיבוץ. אז לקחתי את תעודת הזהות שלי ומעיל והלכתי ברגל לרמת-יוחנן, ששם כבר התגוררה ממינה שעברה בפילוג הגדול".
רפאל נישא ללאה ברמת יוחנן וב-1942 התגייס לצבא הבריטי. שלוש שנים שירת במצרים ובלוב. בשנים אלו נולד בכורו, דני. אחרי השחרור, כששב לרמת יוחנן, עבד בעבודות כפיים: במסגריה, בהנחת קוי מים, בשרברבות וכחצרן.
כשפרץ הקרב על רמת יוחנן באביב 1948, היתה איה, בתם השניה של רפאל ולאה בת 12 יום, צעירת אנשי רמת יוחנן. את הדרך מבית היולדות "מולדה" אל המשק עשתה עם אמה בקבינה משוריינת של משאית. כשפונו ילדי הרמה מן המשק למוסד "אהבה" פונו גם דני ואיה, בעוד אביהם נוטל חלק בהגנת המקום.
ב-1951, עזבו רפאל, לאה וילדיהם את הרמה, אך שמרו על הקשר הדוק עם הקיבוץ ועם סבתא ממינה שנשארה כאן. בשנות חייו בעיר עבד רפאל כמנהל עבודה אצל גיסו שהיה קבלן בניין. ב-1965, שב למשק בגפו. רוב השנים מאז עבד בפלר"ם.
כאביו בשעתו וכילדיו אחריו היה רפאל אומן- פסל בעל מעוף, כותב בעל כשרון והיצירה לו סם חיים. בזקנה ושיבה גילה את רזי המחשב. מעורה בנעשה בקיבוץ ומרבה להתבטא בעלון המקומי בשאלות השעה ובהגיגים שבנפש, מעריך את טובה של הזקנה בקיבוץ, מרבה להודות על כל שמעניק לו הבית הקיבוצי. זכה רפאל להזדקן בכבוד בביתו, עצמאי על פי רוב, בהיר מחשבה, נעזר ככל שצריך במטפלותיו המסורות.
בשנים האחרונות, מטבע גילו המתקדם הרבה להיפרד. היה אחרון האחרונים- אחרון מבין אחיו שהילך על האדמה הזו, אחרון ילדי חברת הילדים הראשונה בבית אלפא, אחרון אנשי בית אלפא שהגיעו הנה בבגרותם. כשדינה מלמד, חברתו מילדות, הלכה לעולמה כתב: "אני מרשה לעצמי לייצג את אלה שכבר לא מסוגלים לבוא גופנית להיפרד ממך בכל נפשם".
והיום רפאל, הגיעה שעתך. 92 שנות חיים הגיעו אל קיצן. אנו נפרדים מדמותך, אך רוחך ודמיונך הקודח יוסיפו לרחף כאן באמצעות פסליך הפזורים בפנות שונות במשק.
