לדמותה של ממינה – דינה מלמד
ממינה היתה לנו כאמא. למרות שלכולנו היו אמהות טובות ודואגות.
הזיכרונות הם רחוקים, מזמן שהיינו עדיין בחברת – הילדים.
התנאים בהם גרנו בבית הילדים, היו קשים מאוד וכאלה היו גם החיים בקיבוץ, שעלה על הקרקע לפני שלש שנים בלבד.
חברי הקבוץ היו גדולים מאתנו בכ – 10 שנים וממינה בעשרים שנה. יחסינו עם חברי הקיבוץ היו כיחסי אחים ויחסי חברים ואילו ממינה, היתה היחידה אשר הבינה כי בתור ילדים, היינו זקוקים לתנאים יותר קלים, וקיימה יחס אמהי אלינו, כמו לילדיה היא. הדבר התבטא בדאגה, בלטיפה מלווה בת צחוק, בתפירת שמלה ובמתן דברי מאכל מיוחדים בסתר, כי לרב לא הספיק לנו האוכל אשר קבלנו. כשהיתה פוגשת באחד מאתנו במחסן המטבח, מנסה "לסחוב" דברי אוכל, או ממתק, למשל חתיכת סוכר גביש, לא היתה מביאה אותנו לדין ורק היתה מזכירה לילד ש"נתפס" כי עליו לתת מזה גם לילדים אחרים, בלווי חיוך סלחני.
ממינה היתה אמנם, אישה יפה וצעירה כבת – 30 אך בעינינו היתה מבוגרת.
היתה טרודה תמיד ועסקה תמיד, לוחמת עם הגזבר להספקת צרכי מזון, בהיותה אולי, היחידה אשר הבינה, כמה המזון הכרחי לצעירים בני 24, ושאין להתקיים רק על קריאת ניטשה, שפינוזה ושופנהאואר. גם לצורך בניקיון היתה כמעט היחידה, שהיתה מודעת ודואגת. אלמלא ממינה היו הכיורים נשארים בזוהמתם – כי למי זה נראה חשוב, מה ערך לדברים כאלה בתקופה כה קשה בארץ כיש להתגונן מפני גניבות והתנפלויות של שכנינו הערבים.
בתנאים האלה רבו המחלות ולא היה איש אשר לא חלה בקדחת.
עבודתה היתה קשה מאוד להכין מאכלים מן החומרים המעטים אשר עמדו לרשותה וגם להדריך וללמד חברות, לבשל מהמעט הזה.
ממינה לא ידעה פשרות, או שהעריכה ואהבה, או לא, ונתנה ביטוי לרגשותיה משני סוגים. בעלותה לארץ, היתה ממינה ציונית נלהבת, אך לאחר זמן, נטתה שמאלה, מתוך רגש של צדק – לפי הבנתה והעריצה את המשטר הקומוניסטי ברוסיה – ללא מנצלים ומנוצלים. היה קשה להתווכח עם ממינה על הנושא הזה. רק בימי שלטונו של סטלין התחילה לראות את האמת, והתלהבותה דעכה. כן היה יחסה של ממינה אל הערבים – יחס של חיבה. ראתה בהם את האדם והבינה מדוע הם מתקוממים נגד היהודים, אשר היו זרים בעיניהם וגל העלייה ואורח חייהם היו לזרה. מתוך גישה זו,היו לה ידידים ויחסי ידידות עם הערבים.
אינני יכולה להגיד אם ממינה היתה אישה טובה, אך ידעתי כי אהבה והיה לה צורך לתת ולהעניק חיבה. זה התבטא גם בתבשילים ובסריגות שעשתה לידידותיה.
היתה בעלת חושים חדים, תכונת טלפתיה, מאורעות טובים או רעים הקרבים אליה, לחבריה או יקירה. תכונה זו נשמרה עד לימיה האחרונים.
לפני חודשים מספר, ספרה לי, שהיא שומעת מוזיקה כנסייתית משפרעם, והרי שמיעתה היתה ליקוייה. היתה זו מוזיקה שבודאי התנגנה בקרבה.
לאחר לוויתה, שאלני דני – דינה היכולת לתאר כי ממינה תמות אי פעם? עניתי לו כי ממינה תישאר איתנו, כמו זכרו ורוחו של אליהו, ונזכור אותה לעד