אסתר (סטפקה) רייס

זיכרונות על חיים שטרומן  – סטפקה רייס

כפי שאין לתאר את עמק יזרעאל בלי הר תבור- ככה קשה, עד היום הזה, לראות את העמק בלי חיים שטרומן. דמותו התמזגה עם נוף השדות הנרחבים של העמק, מהרי נצרת ועד הרי גלבוע. שם הכרתי אותו עם בואי ארצה עם קבוצת חלוצים קטנה באפריל 1920. אנייתנו הייתה האנייה השנייה אשר הביאה חלוצים לארץ בגמר מלחמת העולם הראשונה (באניית "רוסלן" באו הראשונים לפנינו). ירדנו ביפו ואנשי הפועל הצעיר קיבלו אותנו. כל תל-אביב יצאה לקראתנו ב"שלום", בשמחה שהנה באים שוב חלוצים אחרי הניתוק הממושך מהגולה.

רצינו להגיע לגליל. כבר בדרך ארצה נודע לנו מפי יהודי אלכסנדריה על מאורעות תל-חי וכפר גלעדי, על מות טרומפלדור וחבריו. בדרך שארכה שבועות אחדים לא הגיעו לידינו עיתונים והידיעה על המהומות בארץ חשמלה אותנו. התמרמרנו על שמעכבים אותנו בתל-אביב בגלל הבחירות הקרבות ובאות, אולם אלה לא לקחו את לבנו כי בתור חברי ה"שומר הצעיר" בימים ההם,      היינו בלתי מפלגתיים. מצד שני התרגשנו מקבלת הפנים  אשר זכינו לה מצד המפלגות: ה"פועל הצעיר" ו"אחדות העבודה". גם בגימנסיה "הרצליה" סדרו לנו מסיבה יפה- בה השתתפו התלמידים והמורים של הכתות הגבוהות. אחדים מן התלמידים הצטרפו אלינו, ובשירה עליזה, בהדרכת איש ה"פועל הצעיר" (אפטר ז"ל)

יצאנו לדרך.

התחנה הראשונה שלנו הייתה מרחביה. הגענו אליה בשני דיליז'נסים ערביים לפנות ערב, בזמן שחברי מרחביה עמדו לסגור את השערים לפי הנוהג של הזמנים ההם. במקרה, באותו מעמד, חזרה עגלת תל-עדש, עם חברים אחדים ממרחביה, הביתה. על-ידם נודע "בכל העמק" שבאו חלוצים. חוץ ממרחביה ותל-עדש, היו נטויים כבר אוהלים אחדים בבלפוריה, אוהלים יפים של קציני תורכים מימי המלחמה ובהם התגוררו בחורות ובחורים עבריים המתיישבים הראשונים בבלפוריה. כולנו רצינו לנסוע לגליל, אבל גם בעמק היו נחוצים כוחות עבודה ושמירה ולכן רק חלק מאתנו המשיך את הנסיעה לגליל בעגלות של קיבוץ מרחביה, כי פסי הרכבת היו מפורקים על-ידי ערבים. שני חברים נשלחו לתל-עדש (מנדל רייזנר ז"ל וישראל ירקרקי ז"ל). במרחביה נשארה קבוצת חברים לחפירת תעלת הגנה שתקשר את המושבה הקטנה עם קבוצת מרחביה (אנשי קבוצת גבע לעתיד). שתי חברות היו נחוצות לסדור מטבח, אפיית לחם וכביסה. נשארנו שתי נערות צעירות, בודדות… והיתר נסעו לדגניה בשירה וצהלה. הקבוצה של החברים הנשארים הייתה מורכבת מגימנזיסטים אחדים (כך כינו את בוגרי גימנסיה הרצליה) ופועלים בודדים מתל-אביב. קיבלנו הדרכה מאיש מרחביה וגרנו במושב בצריף קטן וישנו שתינו במיטה אחת.

המושבה הייתה קטנטונת, בסך הכל רחוב אחד. רוכבים עבריים צעירים בכובעים אוסטרליים קיימו את הקשר בין הנקודות העבריות הבודדות שבעמק. אלה היו השומרים. תל-עדש הייתה ביתם. שם היו באותה תקופה רבים מאנשי כפר-גלעדי, בעיקר נשים וילדים, כי טרם הגיע הזמן לחזור לכפר-גלעדי. הן חיו בכפר ערבי ובבתים ערביים, בחצר מסוגרת ונבדלת. עדיין לא עמדו האמצעים הדרושים לרשותו של יהושע חנקין בכדי לקנות את אדמת תל-עדש מידי האפנדים בעלי הקרקעות. הודות לתבונתו האנושית של חיים שטרומן וחבריו היו היחסים בין היהודים וערבי אותו הכפר טובים מאוד.

והנה בלילה אחד ראו אנשי המושבה רקיטה עולה מעל תל-עדש- האות להתנפלות על ישוב עברי, והיישוב בודד.. בכיליון עיניים חיכה כל העמק לבוקר. ולמחרת ראיתי את חיים שטורמן בדירת שכנינו. הכל התלחשו והצביעו "הנה, זה המפקד של תל-עדש". הלילה הדפו את ההתנפלות של הבדואים, רוכבים רבים, הודות לקור רוחו וכשרונו. גם נשים לקחו חלק בהדיפת האויב. בחדר הילידים של תל-עדש עמדו האימהות על יד החלונות והשיבו אש למתנפלים. ראיתי לפני איש בעל קומה גבוהה, בלבוש צנוע ומגפי עור גבוהות לרגליו. ידיים מיובלות מעבודת שדה ועיניים כחולות המפיקות טוב לב ואמון ומשרות בטחון סביבו ואצילות רוח. חברים ותיקים מהעליה השנייה התאספו סביבו. לא ידעתי אז שאלה הם חברי הגנה או שומרים.

כעבור ימים אחדים שוב בא חיים שטורמן והפעם אלינו, החלוצים. זה היה זמן קצר לפני חג שבועות שנת 1920.חיים הציע לנו- לשתי הנערות- לעבור לתל-עדש, היות וחפירת תעלת ההגנה נסתיימה ואנחנו חיפשנו עבודה. מתוך שמחה הסכמנו ללכת לתל-עדש. תפקידינו היה לעזור לחברות ה"שומר" בעבודת מטבח על-מנת שתוכלנה להשתתף באספת ה"שומר". קבוצת תל-עדש כולה עמדה בסימן התכונה לקראת כינוס ארצי של אנשי השומר. רבים מן השומרים חזרו אז מן הגדוד העברי, מן הצבא התורכי, משבי דמשק ומהגולה.

לא ידענו את תוכן הכינוס – אך התלהבנו מהאנשים והנשים אשר התאספו באותם ימים בתל-עדש. על דמויות כאלה, טיפוסים כאלה, קראנו אז בדבקות בספרו של סטנסלב בז'וזווסקי "להבות". לא ידענו את שמם של כל האנשים האלה, אך הם קסמו לנו בקומתם הזקופה, בגאווה, שלא ראינו כמוה אצל יהודי הגולה, וביחס הלבבי בין חבר וחבר בשמחת הפגישה שלהם. היום האנשים האלה ידועים בארץ ומחוץ לה ושמם נכנס להיסטוריה. לצערנו – רבים מהם כבר אינם בחיים.

באותם הימים לא היו בקבוצה ועדות לענייני חברים. הקבוצה הייתה עניה ולא היו בעיות. כשהיה כסף- אז חיים שטורמן היה הגזבר. כשהתקשו באיזה סידור אישי או טכני בעבודה – אז חיים היה מסדר עבודה, והכל בא על מקומו בשלום. ועוד תפקיד אחד, מכובד ולא רשמי היה לחיים – הוא היה כאילו המצפון של הקבוצה. הוא היה הכתובת, שאפשר לפנות ולבקש עזרה. גם עטרה אשתו, אשר אז הייתה חולה, הייתה עוזרת לנו בעצה טובה ונבונה בענייני מטבח. חיים הבין למצב הרוח של החלוצים הצעירים, אשר באו לארץ ישר מספסל הלימודים אחרי הכשרה קצרה ולא מספיקה. והעיקר: לא ידענו על ארץ ישראל אלא מעט מאוד כי בזמן המלחמה איש לא בא מהארץ וגם ספרות לא הייתה. הספר "יזכור" היה היחידי אשר הלהיב את דמיוננו.

נשארנו בקבוצת תל-עדש עד ימי הסתיו המאוחרים. ובתור עובדה נעימה ביותר נשארה בזיכרוני תלישת טַרָדָן בשדה נרחב, כשחיים שטורמן היה מסדר אותנו בשורה רחבה אחת ויחד איתו היינו "מסתערים" על שדה החיטה על מנת לשחררו מהעשבים הרעים, בעלי הגרעינים המרים (כנראה לא היו אז מכונות לניקוי תבואה). כך התהלכנו הלוך וחזור, ניקינו את השדה, שרנו הרבה, וחיים היה עליז ושמח כאחד מאתנו.  גם לתלישת חומצה ועדשים השכמנו קום בשעה שלוש לפנות בוקר. אחרי זה היה חיים מלמד את החלוצים לדוש את החומצה בקרש בגורן  ערבי-יהודי. אדמת תל-עדש טרם נקנתה מסורסוק. מים לא היו להשקאה ואסור היה לנטוע עצים. בחצר הקטנטונת היו קזוארינות אחדות, בלתי לגאליות. ועל זה הצטער חיים. לו הצליח יהושוע חנקין לקנות אז את אדמת תל-עדש, חיים היה נשאר ואליו היו מצטרפים חלוצים רבים והוא היה מקים בעזרתם משק פורה. כולם אהבוהו וכיבדוהו מאוד.

תקופת תלישת הטַרָדָן עברה מהר… והגיע תורי לעבודת מטבח ולניקוי חדרים. אז סדרו ורחצו את חדרי החברים והם חזרו מעבודתם ברפת או בשדה לחדר נקי. את המנורות המפויחות היה צריך לנקות ולמלא נפט. בישלנו אז על כיריים ערביים, על פחמי עץ, והסירים היו תמיד מפויחים. ומנורת נפט, בערבים הוסיפה משלה למחשבות נוגות. הקיץ והחום היו בעיצומם. זכור לי ערב ליל שבת אחד, שכל החברים והחלוצים יושבים על ספסלים סביב לשולחן המרובע, מכוסה במפה לבנה, כולם לבושים בבגדי חג וגם אני בשמלת שבת וסינר לבן מגישה את הארוחה הדשנה (לפי מושגי הזמן ההוא) אשר אחותו של חיים (אסתר בקר ז"ל) בשלה אותה. בראותי מספר רב כל-כך של צלחות, חשבתי בלבי – מתי אספיק לשטוף את כל אלה? וישבתי בפינת השולחן יחד עם כולם לארוחה החגיגית שלא כרגיל. והנה חיים גמר לאכול, קם וניגש אלי וביקש ממני את הסינר הקטן שלי, ולמבטי השואל אמר בבת הצחוק האופיינית לו: "הערב אני תורן ואשטוף את הכלים". ידעתי שאין תורנים וניסיתי להתנגד אבל חיים כבר לבש את הסינר והצחיק את כולנו בלבוש זה. הוא היה מחונן בחוש דק של אינטואיציה.

ערביי תל-עדש היו שקטים וחד- גוניים בתקופה זו. החצר הייתה מגודרת ושעריה הצרים מוגפים, כי בין כה וכה איש לא בא בערבים. לפעמים נסעו החברים לבאר לא רחוקה להביא מים בחביות על מנת להשקות גינה קטנטונת של חצילים ועגבניות. גינה שעטרה וחברות ממשק הפועלות בפתח-תקווה סדרו אותה והמשיכו לטפל בה גם בלילות. אז היינו נוסעת בליל ירח לטייל בעמק. והעמק היה בלי עצים, רחב ידיים והר תבור הקרוב, נראה גדול פי שניים, ואדמת תל-עדש מתחתיו סדוקה מצימאון…

ובארץ התחילה תסיסה- העלייה השלישית ההמונית הביאה זרם אדיר של חלוצים אשר הקימו מחנות אוהלים ועבדו בסלילת כבישים. התארגן "גדוד עבודה והגנה" על שם יוסף טרומפלדור. הוא הוקם על ידי חבריו וחניכיו  (של י.ט.) ה"קרימאים" וראש הגדוד היה יצחק לנדנברג – שדה. היה זה אחד המחנות היפים והמסודרים למופת. שנים עשר אוהלים בשורה, כל אחד מסומן במספר, ומספר השורות היה הולך וגדל. הצטרפו לגדוד גימנזיסטים אחדים, קבוצת ליטאים, פלוגת השומר-הצעיר, קבוצת פרוסקורוב, ושומרים אחדים עם משפחותיהם ורכושם.

יוסף חיים ברנר התהלך בין האוהלים ונהנה מהנוער הבריא, השזוף – החוצבים, נהנה משירה רוסית ויידית, ובערבים היה מלמד עברית לאור הנר הקלוש.  קבוצת תל-עדש התפזרה. חיים שטורמן עם עטרה הלכו למשק בעמק הירדן, לקבוצת כנרת. היה לי מובן שחים נמשך לעבודת אדמה ולא לעבודות ציבוריות. עטרה ילדה לו בן ושמו משה'לה.

בין המבקרים הרבים אשר היו באים לגדוד העבודה במגדל על שפת ים כנרת היה גם חיים. לפעמים, בשבתות, בקרנו אצלו בקבוצת כנרת. הבניינים מאבני בזלת והטרסות היפות עשו רושם רב. חדר האוכל המצוחצח הואר במנורת לוכס אשר סנוורה את עינינו הבלתי רגילות לשפע כזה של אור. קבוצת כנרת הייתה בשבילנו כטירת אצילים. הכל לבן, מבריק, איש לא מדבר בחדר האוכל בזמן האכילה ועל הקירות תלויות תמונותיהם של חברים אשר אינם עוד בין החיים.

כנראה שחיים שטורמן התגעגע לעמק יזרעאל, וכשבסוף שנת 1921 נקנו אדמות נוריס שבעמק, וגדוד העבודה שלח את החלוצים הראשונים להקמת אוהלים ,סיקול השדות וייבוש הביצות, באו גם חיים עם משפחתו לעין חרוד שעל יד המעיין לרגלי הגלבוע. עוד חברים רבים מכינרת באו עם חיים והם היוו קבוצת פלחים מלוכדת לדוגמא. חיים היה אחד מחשובי המשק.

החברות מקבוצת כנרת ניהלו את גן הירק. השמירה הייתה מאז יום הראשון של עלייתנו לעין חרוד בידי אנשי השומר. הם היו הראשונים שנשלחו יחד עם החובשת לעין חרוד.

והשמחות היו רבות ומיוחדות במינן:

הבאת הסוסות ההונגריות הנהדרות!

עירום חציר בשדה אין סוף…

פסח ראשון בעין-חרוד…

חגיגות האחד במאי בעין חרוד על מגרש בין האוהלים ונאומו הנלהב של טבנקין.

החתונות הראשונות…

נטיעת כרמים במורדות הרי הגלבוע…

לחיים שטורמן ולחברים הוותיקים אשר ניהלו את עבודת השדה והמטעים – היה קושי רב בהכנסת הצעירים, החלוצים ל"תלם". הם היו רגילים לנדוד ממקום למקום ולא ידעו את טעמו של היום הארוך החקלאי מזריחת השמש ועד שקיעתה, כמו שהיה נהוג לעבוד אז.

בחדר האוכל אשר בצריף הגדול האיר לוקס ובערבים על הבמה נשמעה שירתה הנהדרת של אידה שלונסקי. ערב, ערב היו שרים. ומדי ערב וערבו היו מנגנים… היה פסנתר ופניה שלונסקי-וגמן הייתה מנעימה לנו בנגינתה.

ובכל השמחות הללו, בשמחת היצירה ושמחת ההשתרשות… הדביקו אותנו עננים ראשונים של חלוקי דעות חריפים: פילוג ראשון של גדוד העבודה של עין חרוד. רבו העוזבים הצעירים.

חיים שטורמן עם משפחתו נשאר בעין חרוד על משמרתו – אך הוא היה שייך לכל העמק. ואת זאת הרגישו רבים – כמוני. וברגעים גורליים של ישוב זה או אחר היה מופיע חיים – גם בחצות הלילה – והיה מעודד… ונוכחותו בלבד הייתה מפיגה את המתיחות ומשרה ביטחון ואמון.

זכורה לי היטב דמותו ועמידתו בפיסוק רגליים, כשכף ידו הימנית תומכת במפרק היד השנייה וראשו כאילו נשען בכף ידו השמאלית – והוא שואל… ומקשיב למסופר. וכך הוא עובד כל ישוב שבעמק, והרבה נקודות חדשות הוקמו מאז עליית עין חרוד.

באה תקופה של חומה ומגדל…

וחיים בדרכים…

—————

אחרי התפוררות הגדוד, רבים עזבו את הארץ, ירדו. רבים מהנשארים הוכנסו לרשימה השחורה אצל ממשלת המנדט וכך לא הייתה להם אפשרות להשיג תעודת התאזרחות ישראלית. שוטרים ושוטרי חרש נטפלו אליהם ולא נתנו להם מנוח, גם אם היו חברי קיבוצים ועובדי אדמה. לרוע מזלי, גם שמי הוכנס לרשימה שחורה ובמשך שנים רבות לא יכולתי להתאזרח  ולקבל פספורט בכדי לבקר הורים זקנים בחוץ לארץ. פעם ספרתי על כל צרותי לחיים. ידעתי שיש לו קשרים עם אנשי השלטון האגלים. הם כבדו אותו מאוד והתחשבו בחוות דעתו על עניינים רבים ושונים. הם כינוהו: "היהודי הגדול", והוא – חיים, המשיך להיות צנוע בהליכותיו ובלבושו והופעתו כמו לפני עשרות בשנים. הוא היה חותם על מסמכים חשובים – בעפרון פשוט ובמכנסיו האפורים, הנקיים, היה טלאי. חיים ענה לי בקיצור ובצניעות: "נראה מה אפשר לעשות בעניינך". והנה כעבור זמן קצר קבלתי את תעודת הזהות המבוקשת ואחרי זה את הפספורט.

באביב 1938 חיים נסע לאחד מסיוריו השגרתיים בעמק ובעברו בבית אלפא סר לגן אשר בו גידלתי ירקות מכל המינים. התעניין בצמח זה ואחר, טעם את החסה הערבית ושיבח אותה. וכדרך אגב שאל, איך התקדמתי בסידור ניירותיי. כשסיפרתי לו שהכל מוכן ובעוד שבוע ימים אני מפליגה לאירופה לא האמין שאסע. "היום אין עוזבים את הארץ" אמר, והוא לא היה נוסע כעת. ניסיתי להתלוצץ ואמרתי שרק מתוך קנאה הוא אומר כך – אך חיים נשאר רציני. ליוויתי אותו למכוניתו ונפרדנו בידידות. הוא המשיך בסיורו לעמק בית שאן.

בסתיו של אותה שנה (1938) בהיותי במקום המרפא בהרי הקרפטים, דפדפתי בעיתון פולני יהודי ובו נתקלתי ברשימה קצרה- מחרידה… חזרתי וקראתי שנית, לא האמנתי למראה עיני… במילים ספורות סופר על מות חיים שטרומן ושני חבריו.

והתאריך הוא יום העלייה לעין ערוד- י"ח אלול.

עד עצם היום הזה ניצב לפני חיים שטרומן כדמות חצובה מסלע על רקע העמק. דמות המסמלת את כיבוש העמק בשקט, בצניעות – בעבודה ובהגנה.

סטפה רייס,

רמת-יוחנן, אלול 1960.

…כמה חבל שכה מעט זמן ניתן לסבא שלכם לחיות במחיצתכם, והזכרונות שלכם עליו עלולים להיות מועטים ולוטים בערפל. לו ידעתי לצייר, הייתי מציירת עבורכם (לכם) אלו תמונות של סבא זליג מימי נעוריו, – פעם בעמק יזרעאל, פעם בעמק הירדן ופעם על המדרונות של הדר הכרמל, בהיות העיר החדשה עדיין בראשית בינויה…ואתם הייתם מצרפים את התמונות האלה לקליידוסקופ שלם לזכר הסבא שלכם. אך לצערי לא אדע לצייר ולכן אנסה לכתוב ולרענן את זכרונותי על זליג, שהיה ידיד טוב שלי. תמיד, בכל עת, בפנותי אליו היה מוכן לעזור, לעזור גם בעשיה וגם בעצה.

הארץ היתה אז קטנה ואנו היינו נפגשים במקומות עבודה שונים. לראשונה ראיתיו בקבוצת תל-עדש, לשם חזר מהגדוד העברי. עדיין התהלך לבוש במעיל צבאי (אנגלי). היה לו בקבוצה את חיים שט'  ואחות, אסתר בקר. הקבוצה היתה קטנה מאוד. לא יותר מ- 30-25 איש, כולל החלוצים, והיו כ-10 ילדים מגילים שונים.

זליג היה בחור גבוה וחסון, בעל שער מתולתל. זמן קצר אחר הגיעו לתל-עדש נתקף בקדחת וזמן מה שכב חולה, והחובשת הרוסיה, שמה היה טניה, הזריקה לו הרבה זריקות חינין, וכתוצאה (מהטיפול של טניה) הוא הבריא מהר. אחרי החלימו מהקדחת הוא נבחר ע"י הקבוצה לשמש בתפקיד של מסדר עבודה. זכורתני, הוא סידר חלוץ אחד לרפת, ולחלוץ שני מסר זוג בהמות, חלוצה אחת סידר למטבח, ואת החלוצה השניה סידר לעבודת הכביסה. הוא עצמו, חוץ מהיותו מסדר עבודה, גם עבד בפלחה. הוא היה רותם זוג פרדות לקרש מיוחד, הקרוי "מורג" ובהסתייע בו היו דשים תבואה בגורן. על גבי המורג הזה הוא היה מסתובב כל היום סביב לערמת התבואה. את התבואה הנידושה הוא היה מעיף בקלשון עץ מיוחד כלפי מעלה, והרוח היתה מפרידה בין הגרגרים לבין המוץ. בכפרים ערביים רבים אפשר לראות עוד כיום את דישת התבואה בשיטה פרימיטיבית זו.

בגמר הדייש, בסתיו עזבו החלוצים את תל-עדש, וכעבור חודשים אחדים שוב נפגשנו עם זליג בעמק הירדן בגדוד העבודה. שם עבד זליג במחצבה יחד עם יצחק לנדנברג. (הוא יצחק שדה),עוד בחורים רבים מרוסיה – מקרים, זה היה מחנה גדול של כ-300 חלוצים על שפת ים כינרת. מול החוה מגדל. שורות, שורות ישרות של אוהלים לבנים חדשים עשו רושם חזק על כל איש אשר נזדמן למחנה זה. בכל שורה היו 12 אוהלים, ובכל אוהל גרו 4 אנשים. (היו גם שלוש משפחות). באחד האוהלים אשר עמד בקצה השורה השניה, גרו 4 בחורות צעירות, ומעבר לאוהל זה היה שדה עשבים וקוצים וים כינרת…יום אחד ראינו, והנה בתוך הקוצים "צמח" עוד אוהל אחד, ואוהל זה כלל לא עמד בתוך השורה. הוא ניצב מופנה עם הגב אל יתר האוהלים וקשה היה לנחש מי הם דייריו. זה היה בחורף. פעם ירד גשם חזק. וכולם הקדימו וחזרו יותר מוקדם אל המחנה, הבחורים מהמחצבה והבחורות מעבודת החצץ. (סללנו אז את הכבישים טבריה-טבחה). הבחורים התחילו מתירים את החבלים של האוהלים ואז . ראו הבחורות שהאוהל  אשר מחוץ לשורה הוא אוהלו של זליג .באותו לילה קמה סערה עזה עם ברקים ורעמים ומלוות גשם שוטף ורוח חזקה: הגשם דפק על האוהל בכח ובזעם . הבחורות לא התקינו כראוי את אוהלן לקראת אפשרות של סופה נוראה כזאת וחזו עתה בחרדה בעמוד התווך של האוהל המתנודד:עוד מעט והאוהל כולו יתמוטט ויפול עליהן. אף אחת מהן לא העיזה לצאת מהאוהל בלילה כזה, כדי לחזק את האוהל, לבל יפול. פתאום נשמעו צעדים כבדים על יד האוהל המסכן, ומישהו התחיל למותח את החבלים ולדפוק את היתדות, אשר בינתיים כבר יצאו מהאדמה. האוהל חדל להתנודד ורק אז נרדמו הבחורות. שבוע ימים חקרו הבנות מי היה האיש אשר בליל הסופה הנוראה סידר להן את האוהל, עד שזליג הודה בכך שזה היה מעשהו. הוא לא נהג לקחת חלק בריקודים הסוערים שנמשכו לא אחת עד אור הבוקר: בעמדו מן הצד הסתכל במעגל הרוקדים כשבהבעת פניו אפשר היה להבחין שהוא שמח בשמחתם של הרוקדים. היה לו חוש הומור מיוחד לו: באחת השבתות הוא היה התורן במטבח. לכל החברים הוגש בוליביף (זה היה בשר משומר בקופסאות): חברה אחת שהיתה צמחונית ביקשה "במקום".המטבח בתקופה ההיא היה עני מאוד: לא היו בנמצא לא ביצים ולא גבינה או חלבה או תפוחי אדמה, וזליג לא ידע מה להגיש לאותה התחברה הצמחונית. בסוף הוא מצא ראש שום גדול ויפה והגישו לה באופן חגיגי. היה צחוק בכל חדר האוכל. דור השפע של היום לא יבין את תקופת המחסור דאז.

הגדוד עבר להתישבות קיבוצית בעמק יזרעאל. שוב הוקמו אוהלים לבנים – שורות, שורות, ורק חדר האוכל שוכן בצריף. קירותיו ספגו הרבה שירה ושמחת נעורים. זליג עבד בפלחה. אזכור שדה רחב ידיים לרגלי הגלבוע כשזליג יחידי משדד את השדה עם זוג סוסות הונגריות יפות. הפלחים עבדו אז בשדה מזריחת השמש ועד שקיעתה, כדי להספיק לסיים את זריעת תבואות החורף לפני הגשמים. לא היו אז בידי הפלחים השכלולים הטכניים של היום. כאשר חלתה אמו של זליג, הוא עזב את תל יוסף ויצא לעבודת הבנין על הכרמל, על מנת לתמוך בה. אז נהגנו עם לולה להתארח אצלו ונהנינו מהנוף היפה ומהכנסת האורחים החמה, אשר לה זכינו אצלו. הוא היה צנוע כלפי עצמו, אבל הצטיין ברוחב לב ביחסו אל הזולת. גם בשנות המחסור וחוסר העבודה היה ביתם של זליג ושל לולה פתוח לחברים מהגדוד מכל קצווי הארץ, בית תרבותי ומלא אור. זליג אהב שירה יפה ומוסיקה קלאסית. במיוחד אהב את "אגם הברבורים" מאת צ'ייקובסקי. הוא אהב קונצרט יפה בניצוח טוב עד היום הזה אני אסירת תודה לזליג וללולה, תיבדל לחיים, על שלקחו אותי איתם לקונצרט הפתיחה של עונת הקונצרטים בירושלים. זה היה קונצרט בניצוחו של ברנרדינו מולינרי, ונוגנה הסמפוניה התשיעית מאת בטהובן בבצוע המעולה של התזמורת ומקהלה. לאחר מכן שנים רבות לא נפגשנו: היו מלחמות, היו נצחונות, וקמה המדינה שלנו… עד שביום בהיר אחד קיבלתי הזמנה לבוא לחתונה של הבת ניצה, והיתה זו חתונה גדולה, שכל ה"שבט" של השטורמנים השתתף בה וכ'כ רבים רבים מידידיהם של זליג ושל לולה מכל הארץ ובמיוחד מירושלים. זליג נראה קורן מאושר ומשמחה פנימית עצורה. כעבור מספר שנים נפגשנו בתל-אביב בכינוס של חברי הגדוד, כמה צר שלא ניפגש עוד, אבל נשארו זכרונות על זליג כאדם וכחבר וידיד היקרים לי מאוד.

סטפקה,

זכרונות העלייה השלישית

זכרונות – זכרונות עליך העליה השלישית, הדבר מבהיל ומפחיד אותי קצת, כי זה כאילו מזכיר לי, שהגיע הזמן לרשום עזבון בחיים, לסדר צוואה…

זכרונות-? ולמי אין זכרונות מאותה התקופה, תקופת נעורים? עד לידי כך, שהן עלולות להיות זהות ודומות כמו שתי טיפות מים… דומות כמו אותן הכלניות הרבות, אשר פרחו לרגלי ההרים בטרם באה החורשה והצניעה אותן עמוק באדמה. מספיק לרגע לעצום את העיניים… והנה עוברות בדמיוני תמונות מהימים ההם, בכל שלל הצבעים… לפי התקופה, לפי העונה ובחלקים ואזורים שונים של הארץ, אשר כל אחד מאיתנו נדד בהם על מנת למצוא עבודה, לתקופה קצרה לפחות.

אני זוכרת את היום החורפי בלבוב, בתחילת חודש מרס 1920, כשקבוצה קטנה שלנו יצאה בסוד לוינה, כדי להמשיך משם ארצה. לכל אחד מאיתנו היו שני דרכונים: אחד עד וינה והשני (מזויף) עד בירות שבלבנון. השני עלה הרבה כסף והוא היה חשוב כי הוביל אותנו עד גבולות הארץ. בתחנת הרכבת של וינה פגשנו בשתי נשים, אשר ניגשו אלינו ושאלונו אם אנחנו חלוצים. היתה זו ממינה ואחותה. אחרי זה היינו אורחים בביתם של ממינה ואליהו ושם פגשנו אנשים מענינים מהארץ, אשר היו בדרכם לפרג, לוועידת הייסוד של "ההתאחדות". אצלה רקדנו בפעם הראשונה "רונדו" ועוד ריקודים, כי ב"השומר הצעיר" דאז לא נהגו לרקוד. (רק בנשף הפרידה בלבוב רקדנו). היה זה פרבר מרוחק של וינה ובו מחנה של ילדים יתומים יהודי (באומגרטן), שם עבדנו איזה זמן עד שקבלנו את הויזות הדרושות להמשך הנסיעה. בדיוק בערב פסח יצאנו את וינה.

נסענו ברכבת מהירה לטריאסט, עברנו הרבה ארצות והרבה גבולות ובכל גבול נבדקו ניירותינו וחפצינו בקפדנות. לכל אחד מאיתנו היה ילקוט-גב גדול ולי היה גם סל. לא ידעתי כי בסל זה סידר בנימין זוסמן תחתית כפולה ונוק הכניס למחבוא זה שלושה אקדחים. החפצים היו בקרון מיוחד ונונק הלך תמיד עם הביקורת של אותו הקרון. את המנדולינה שלו ואת הגיטרה היה מוסר לי לשמירה, בחלקה של גנה נפל התפקיד של חלוקת האוכל. מבקר הפספורטים שלנו באיטליה נדהם מאוד, כשראה לאן פנינו מועדות ועוד הוסיף, "טוב, אתם נוסעים לאיזו ארץ אגדתית, אבל למה אתם סוחבים אתכם את הילדה הקטנה הזאת?" – והצביע עלי. הייתי כבר רגילה לזה. דר' ביקלס, מנהל משרד הארץ-ישראלי דאז בלבוב לא נתן לי רשות לנסוע, עד שהבאתי לו מכתב מאמא, בו היא מביעה את הסכמתה לנסיעתי.

בלילה הגענו לטריאסט. היה זה ליל ירח ומיד הלכנו לראות את הים – עד אז לא ידענו מה מראהו. האניה היוונית "ברון גאל", אשר הסיעה אותנו, היתה קטנה ומלוכלכת, אנית-משא רגילה, אשר התעכבה בכל נמל קטן, באלכסנדריה עגנה האניה הרבה זמן ונודע לנו, שתמורת כסף  אפשר לשנות את הנמל "בירות" בנמל "יפו". הדבר סודר כך, שהשוטרים המצריים באו לנמל, "אסרו" אותנו הובילונו ברגל דרך כל העיר תחת משמר למשרד, בו קיבלו את הכסף תמורת השנוי המבוקש בפספורטים שלנו. שם גם הציעו לבחורים, שימכרו להם את הבחורות אשר היו בקבוצה – משום מה לא מכרו אותן.

אחרי זה טיילנו ברחובות אלכסנדריה ונפגשנו עם יהודים והם סיפרו לנו על הנעשה בארץ, על מות טרומפלדור ועל מאסרו של ז'בוטינסקי בירושלים.- הדרך ב"בארון גאל" עד נמל יפו נמשכה עד אין סוף וביום 19 באפריל הגענו שמחנו בחלקנו. "פני" תל אביב הקטנה צהלו לקראתנו, החלוצים החדשים. היה זה יום שמש נהדר, רבים סידרו מסיבות לכבודנו. תלמידי הגמנסיה "הרצליה" סדרו,אחרי הפגישה ושיחה איתנו, תהלוכה ברחובות עם לפידים. אחדים מהם הצטרפו אלינו וכשעזבנו את תל אביב ופנינו גלילה, היינו כבר חבורה גדולה.

בלוד היינו צריכים לעבור לרכבת אשר באה מירושלים, והנה היא מגיעה מלאה עד אפס מקום. והסיבה: האנגלים מעבירים את ז'בוטינסקי והאנשים שנאסרו אתו, מכלא ירושלים לכלא עכו. רכבת שניה תבוא רק מחר…עמדנו בעיר ערבית ויאוש תקף אותי. והנה נגשו חיילים במדים אנגליים ועל כובעיהם מנורה, סמל של הגדוד העברי. הם הזמינו אותנו למחנה שלהם, אשר חנה בקרבה. מסרו לנו אוהלים שלהם ללינה וכבדו אותנו בארוחת ערב וארוחת בוקר. בכך התמרדו נגד כל חוקי הצבא, בהכניסם לגבול המחנה אזרחים ומכל שכן בחורות – ועל כך קיבלו עונש אחרי שאנחנו נסענו וזה נודע לי רק כעברו הרבה שנים מפי אחד החיילים המשוחררים. הם גם העמידו שמירה בלילה ליד האוהל של הבחורות, מבלי שנרגיש בזה. המחנה שלהם גבל עם מחנה של חילים סנגליים. רק למחרת בערב הגענו לחיפה. והנה נודע לי, כי הסל שלי נעלם בלוד ונשארתי רק עם הילקוט. כעבור חודשים אחדים, בהיותי כבר בתל עדש בקבוצת השומרים, באו שני חברים מעליה שניה ברגל מעפולה והביאו לי את הסל, היו אלה הרצפלד ושרה יצקר. לא היתה בסל לא התחתית הכפולה ולא האקדחים…כנראה ידי הבחורים היו בכל הענין של הסל.

מחיפה מזרחה היו פסי הרכבת מפורקים ואנו נסענו בדיליז'נסים עד מרחביה ולפנות ערב עמדנו לפני שער הקבוצה. עייפים ורעבים נתקבלנו בלבביות יוצאת מן הכלל על ידי חברי הקבוצה המופתעים. (כיום חברי קבוצת גבע). הם הושיבו אותנו ליד שולחנות מלאים כל טוב. אחרי זה התאספו הגברים בעליית הרפת הידועה, אשר שמעה כבר על הרבה אסיפות סודיות, כדי להחליט איך לחלק את החלוצים. חבירת הקבוצה הציעה לגנה "להשכיב את הילדים". רובם נסעו למחרת בעגלות לדגניה. זה היה אחרי ההתנפלות על דגניה ג' ושריפתה. במושב מרחביה נשארה קבוצת חלוצים לחפירת חפירות הגנה ובין שתי הנערות שבקבוצה זו הייתי גם אני. בגמר עבודת החפירה הלכנו שתינו לתל-עדש ונשארנו שם עד הסתיו המאוחר.

המקום הבא היה כפר ערבי על יד שוני (תחנת זכרון יעקב) "עום-אל-אלק", עבדנו בייבוש ביצות. בוקר בוקר היה חברנו הגדול מאיתנו, קובה פינקרפלד היקר, משכים קום ויחד עם עוזרו הצעיר לוסיאק  (כיום ארכיטקט א.שרון), היו מסמנית את התעלות לפי מפה, מותחים חבלים ואחרי זה עובדים יחד איתנו. קדחת ורעב היו מנת חלקנו. מבין שישים וחמישה עובדים היו יוצאים לעבודה שישה – והיתר קדחו. כל עזרה לא קיבלנו. לא היתה אז לא הסתדרות ולא קופת חולים. במקום הביצות שייבשנו פורחת כיום המושבה בנימינה פעם באה גנה מביתניה והוציאה משם את לולקה ואותי ואת אנדה קרפ (אשתו של מאיר יערי, כיום) ולקחה אותנו לביתניה.

עבדנו חודשים אחדים בסיקול שדות. מכאן שוב התפזרנו. בהשפעת חברי תל-עדש הלכתי לגדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור. המחנה הגדול והיפה היה על שפת ים הכנרת במגדל. היה זה כביש אבריה-טבחה, עבדנו בניפוץ אבנים. כל השנה עבדתי בתעשיית חצץ. בכל יום היה חבר אחד, המפקח על התפוקה היומית עובר ומודד את ערימות החצץ. של כל אחת מאיתנו או של הקבוצות. הגעתי לתפוקה של 1.80 מטר מעוקב ליום, וזה נחשב לטוב מאוד. הבחורים הגיעו עד 2.5 ואף 3 קוב-מטר.

בסוף שנת 1921 צרפו אותי לעולים הראשונים לאדמת נוריס, לרגלי הגלבוע – כיום עין חרוד. מתחנת עפולה הלכנו ברגל לנוריס ורק בשביל האוהלים והשמיכות שכרו עגלה. כל חפצינו נשארו בתחנת הרכבת הערבית והפעם נעלם הסל שלי ולא חזר אלי עד היום הזה…

הפילוג בגדוד העביר אותי לתל יוסף. נמסר לידי לסדר ולרכז את המכבסה, (מחסן בגדים לא היה קיים אז). סוכה ממחצלות וגיגיות אחדות ודוד תחת כיפת השמים – זה היה כל הציוד. חבר עם חמור היה מביא מים. בקשתי מהחברים להביא את חפציהם לפי א-ב ורשומים בפתק על שמם. סימנתי אותם בחוט אדום ואחרי הכביסה באותו יום החזרתי להם לפי הסימון עם הפתק. הסידור הזה נשמר עד היום הזה בתל-יוסף ועבר לכל הקבוץ המאוחד.

אחרי זה עבדתי שנים אחדות במשתלת עצים. כל השדות והחורשות אשר ניטעו אז מכפר-יחזקאל ועד בית-אלפא, כל השתילים לוקחו במשתלת תל-יוסף. עם הפילוג השני בגדוד עברתי למושבה כפועלת שכירה. אחרי זה העירה, עבדתי בכביסה ובכל דבר שהזדמן לי. בחדרי היתה לשכת עבודה לחבירות- יוצאות הגדוד. עברתי לירושלים ועבדתי בבתי תינוקות. אחרי מחלה והבראה נסעתי להתארח בבית-אלפא – ונשארתי.

שוב נצמדתי לעבודת האדמה, למרחב השדות המוכר לי, להרי הגלבוע, לריח חציר, לריח של בעלי חיים—עד שגם כאן השיג אותי פילוג מפלגתי – וביוני 1940 הצטרפתי לעוברים לרמת יוחנן.

סטפה רייס סטפקה- דפים בודדים

מתוך "ברמה" מס. 300, מרס 1961 – רמת-יוחנן

מנחם שטורמן, לזכרו

דף מיומן-

סטפה רייס, רמת יוחנן

תל עדש, יולי 1920

היום הייתה תכונה רבה בחדר האוכל הקטן של הקבוצה. בא אורח מעפולה, בעגלה. – עלם צנום שצחוק מלבב על שפתיו ופני הכל צהלו לקראתו, לקראת ידיו המושטות לשני אחיו ולאחותו הגדולה, לילדים ולכל חברי תל-עדש- וגם לחלוצים החדשים, אשר לא הכיר. הוא לחץ את ידיהם ושאל לשלומם ולשמם. שמו מנחם שטורמן והוא לומד אצל ד"ר כספי ביפו. את החופש הגדול הוא מחלק בין אמו הזקנה ובין בני משפחתו בתל-עדש. פניו קורנות, מבטו הגלוי הפכו בבת אחת את האווירה העצובה של תל-עדש ליום חג. גם בן-השיך הערבי, אשר נראה כבן גילו של מנחם, בא לברכו.

תל-עדש, אוגוסט 1920

מנחם שהה רק זמן קצר בתל-עדש. הוא רכב לנצרת, לבלפוריה, למרחביה, בכל מקום יש לו ידידים. הוא מפליא לרכב. הסוסה נשמעת לו ברמיזה דקה שבדקה. הוא עושה רושם של אביר צעיר מהאגדות.

כך ראיתי את מנחם לראשונה בתל-עדש לפני 45 שנים. ובכל הפגישות שאחרי זה- נוכחתי מחדש בנכונות הרושם הראשון. אכן היה מנחם אביר המוכן תמיד לחוש לעזרת הזולת, לעזרת החלש. שמחתי לראותו שוב במחנה של גדוד העבודה על שם י.ט. במגדל, ב-1921, כאשר ב-י"א באדר עלו בני הנוער העברי בפעם הראשונה לקבר טרומפלדור. הם עלו ברגל ומנם וחברו אפרייםצ'יז'יק היו בין העולים. שניהם למדו עדין אצל ד"כספי. הם מיהרו לדרכם והבטיחו להתעכב במחנה הגדוד בשובם מכפר גלעדי, ואת הבטחתם קיימו. הגדוד שעל שפת ים הכנרת היה אז מעין סניף של תל-עדש. גם אחיו זליב ש. היה באחד האוהלים הלבנים שבמחנה. למנחם היו בכל מקום מכרים וידידים. ובכל מקום אליו בא- שמחה הייתה שרויה בו. הוא התהלך במכנסי רכיבה וב"גטרים" מעור- כרוב חברי "השומר"- ובלבוש זה נסע כעבור כמה שנים לגרמניה להמשך לימודים.

אני נזכרת בשיירה אחת- אשר עלתה לכפר גלעדי דרך מגדל- נסעו בעגלות וברכיבה, התחלפו, הלכו ברגל והתעכבו בישובים עבריים על-מנת לתת לסוסים לנוח. לאחר חניה כזאת באיילת השחר יצאה שוב אחרי חצות השיירה לדרך. מנחם היה בין הרוכבים. לכולנו היו רובים, והפעם הכנסנו כדור לרובה ופתחנו את הנצרה. צריכים היינו לעבור ליד כפרים עוינים. פתחתי רק את נרתיק האקדח שלי. התקדמנו יפה ובשקט בלילה הבהיר, והרוכבים דהרו הלוך וחזור לעגלות. לפנות בוקר, כשנראו כבר הגבעות של תל-חי וכפר גלעדי, הסתירו הרוכבים את נשקם בעגלות.

לתדהמתי נוכחתי שהנרתיק שלי- ריק… כנראה גלש מתוכו האקדח בזמן הרכיבה. וכאן בא מנחם לעזרתי: "אין דבר- אני אביא לך אותו, השעה מוקדמת ואמצע אותו בדרך". הוא סובב את סוסתו ורכב לבדו חזרה. בהגיענו לכפר גלעדי התחילו כולם לשאול היכן מנחם- שאל בא איתנו.כעבור זמן רב, רב מידי, הגיע מנחם עם האקדח, וסיפר כי שתי ילדות בדואיות עם כדים על ראשיהן רצו לקראתו ונראו נרגשות מאוד. שאל אותן: היכן זה אשר מצאתן? הן התחילו להישבע באללה כי באמת לא גנבו זאת אלא מצאו, והחזירו לו את אקדחי. מנחם נתן להן מטבעות מצלצלות אשר אפשר להשחילן על חוט ולשמחתן לא היה גבול. מרוב התרגשות שכחתי להודות לו.

כל הפגישות שלנו היו מקריות. בעמק, בעין-חרוד, בתל-יוסף ואחרי שובו מגרמניה עם רבקה רעייתו היו מבקרים ביחד בבית-אלפא. כל פגישה עם מנחם נהפכה לחג רעים. הוא רכש לו ידידים חדשים ואהבנו לשבת אתו לשוחח, לצחוק, לשיר ולרקוד. בימים ההם לא הייתה תחבורה סדירה ומנחם כרופא וטרינרי מחוזי היה מגיע אלינו ברכיבה. רק יותר מאוחר רכש לו אופנוע, אולי הראשון בעמק יזרעאל. תמיד היה מסיע מישהו על המושב באחורי בדרך-לא-דרך.

פעם, בשלהי קיץ הכיש נחש צפע כלבת שמירה צעירה גזעית בבית-אלפא. חיפשתי את מנחם כדי להודיע לו זאת, אך לא מצאתיו. אז העברתי אליו את בקשתי להציל את הכלבה. כעבור שעתיים הגיע מנחם, ביום חמסין על-מנת להזריק לכלבה זריקה, ומיד מיהר לדרכו. גם אחר-כך התעניין בשלום הכלבה. למנחם לא היו סנטימנטים לכלבים וגם לא היה מתפקידו לדאוג להם. אבל עצם הגשת העזרה הייתה מטבעו של מנחם- ואולי תכונה משפחתית.

אהבנו לבקר אצל רבקה ומנחם בכפר יחזקאל. ביתם היה תמיד פתוח לפנינו ותמיד נתקבלנו בזרועות פתוחות ובאותה שמחה נתקבלו גם הם אצלנו. באותה תקופה הרבינו לשמוח ולרקוד, ומנחם הפליא לרקוד. הוא הביא לנו הרבה תקליטים לפטיפון- רדיו לא היה אז בבית-אלפא. הולדת בתו דליה הפכה אותו לאב מאושר והוא הרבה לספר בכל הזדמנות על בתו הקטנה. ופעם שאל: "על מה שוחחנו במשך שנים- כשלא היו לנו ילדים?".

מאורעות 1936 הטילו צילם על כל הישובים וגם על חבורת הידידים הצעירים שבעמק. ביקוריו של מנחם הצטמצמו לשבתות. שוב בילינו אתו שעות בנעימים. הוא כאב מאוד את הפירוד בעין-חרוד. וטוב היה, כעבור שנים, לראות בחתונת בתו דליה את כל ותיקי עין-חרוד מאוחדים בשמחת מנחם ורבקה.

אבל לא רק שמחות זימן הגורל למנחם- מות אחיו הגדול והיקר באדם השרה עליו תוגה ועצבות. אז לא הרבה לבוא בין אנשים, אלא בענייני עבודתו.באותה תקופה עברנו, רבים מידידיו מבית-אלפא לרמת-יוחנן (הפעם פקד הפירוד אותנו ומנחם כאב גם הפעם את התמורות המעציבות).

נפגשנו לעיתים רחוקות, פעם פה, פעם שם, תמיד במקרה ותמיד בשמחה. בחתונת ניצה — בירושלים ראיתיו לאחרונה.

על מחלתו נודע לנו זמן קצר לפני מותו. לא ראיתיו חולה- והא נשאר בזיכרוני כסמל של שמחת חיים, כאביר אצלי מאגדות ילדות… ובעומדי ליד קברו המכוסה זרים ופרחים הרגשתי כאילו כאן באדמה הנחנו את כל שנות נעורינו.

c

יובשקה! יבושקה! ואברשקה יקרים!

ביום הולדת זה של יבושקה בהגיעה לגבורות

אנו- הגדודניקים הותיקים, זוכרים לכם את חסד נעוריכם. זוכרים איך שבמגדל באוהל המרובע יבה טיפלה בפצועי מחצבה ובידיים מיובלות של עובדות בחצץ. וגם היית בין הראשונים אשר עלו לאדמות נוריס באלול ב-1921 וגרנו באוהל אחד מצד מערבי של המעיין- וזכור לי היטב איך שבליל שני שלנו במקום החדש, לרגלי הגלבוע- העירו אותך כי חבר אחד קיבל עקיצת עקרב. מיהרת לתת לו זריקה ולא הספקת יותר לשכב כי מיד היו נפגעים אחרים וכל הזמן נתת זריקות. אבל הן אזלו לך אחרי עקיצה 25 של העקרבים הנזעמים על הסיקול של "אמש" והם נקמו את נקמתם.

אז יבושקה פתחה את הפח עם האלכוהול והתחילה להשקות את הנפגעים, על-מנת שישתכרו ולא ירגישו את הכאב.

כזאת הייתה התחלה של התיישבות בנוריס.

בקרבת אוהלים נמצאה ביצה גדולה, המים עמדו שם וסוף גדל בהם ויתושי אנפלס לא חסרו שם- אחרי זמן לא רב התחילו החברים לחלות בקדחת טרציאנה- למרות שאכלנו כינין בתור מנה ראשונה. לפי דרישת יבושקה נבנה בית חולים בתוך האדמה ליתר ביטחון- הרופא היה בא ברכיבה ממרחביה. זה היה ר"ד אשרמן  ואחרי זה ד"ר גליקר.

עד לפרוד הראשון של הגדוד גרתי באוהל אחד עם יבושקה- גם כשעברנו לצד המזרחי של המעיין. הייה זה אוהל יפה, אולי יחידי שהיה בו שולחן מכוסה במפה רקומה של יבה עוד מהבית. גם קערה וכד עם מים היו לנו- הרי מקלחות לא היו עדין. התרחצו במעיין.

עברתי לתל-יוסף מבלי להגיד ליבה שלום, כך היה יותר קל.

וחוץ מזה: אברשה היה מנהל בניין בתל-יוסף והם היו כבר אז ידידים והוא היה בכל יום שישי הולך לעין חרוד ותמיד עם זר פרחים יפים בשביל יבה.

וכשבמזל טוב נולדה להם — נולדה להם פועה- עברה גם יבושקה לתל-יוסף. הם גרו בצריף צפוני על הגבעה. ואני גרתי רחוק מהם מצד דרומי, למטה מהגבעה ופעם הייתי לבדי בצריף בלילה- כי השכנה שלי הייתה בבית חולים בעין חרוד, קרה דבר מה כי באו לקחת את הרובה שהיה בחדרי. תפסתי את הילקוט של העזרה הראשונה ורצתי בכיוון חדר האוכל והנה החבר עם הרובה חוזר כבר ואומר ששום דבר לא קרה. מסביב חושך, שקט אנשים ישנים — כנראה שהכל בסדר. לא חקרתי יותר והלכתי לישון- רק בבוקר נודע לי מה קרה-

אברשה היה הרי בוועד ההגנה וסידר סליק גדול של חומרי נפץ וכדומה מתחת לחדרו. משום מה אראה בלילה התפוצצות של אותם חומרים- ובחדרם התהווה בור גדול ויבה נפלה לתוך הבור ונחבלה קשה- אחרי שהוציאו את יבה מהבור התחיל אברשה בידיים לחפור בתוך האדמה ולחפש את פועה וכל הזמן צעק: היכן פועה? היכן פועה? עד שיבושקה הצליחה להרגיע אותו- שהרי הוא בעצמו החזיר את פועה לבית התינוקות.

ואני מתארת לי את אברשה רץ מהר לבית בתינוקות לראות את פועה ישנה במיטתה- ואנו שמחים הערב לפגוש את אברשה ויבה עם משפחותיהם ודור שלישי במעמד חגיגי זה ומאחלים להם הוד הרבה שמחות ועוד הרבה נחת ובריאות.

סטפה רייס

דרומה- לאילת!

הנני רוצה במילים ספורות להודות לכל הגורמים- על הטיול היוצא מן הכלל לאילת אשר זכיתי לו. חששתי קצת לצאת "לבד" להרפתקה זאת ואני חיבת תודה לאותם החברים והחברות אשר עודדו אותי לקראת הטיול הזה.

כל הנוסעים היו מקריים, מכל פינות הארץ וגם מקיבוצים ומושבים. כולם היו "לבד", אחד או שניים היו בפעם הראשונה באילת- כמוני. המדריך (ידידיה) לא רצה להאמין שמישהו אשר 42 בארץ לא ביקר עדין באילת. "אכן, יש לי את הכבוד שאת נוסעת איתי" סיים בהומור את השיחה. כל המטיילים נהנו מהמדריך, מידיעותיו הרבות ומאופן מסירתן. החל מחבל לכיש- באר שבע כשידידיה הפסיק להרצות- החל מטי הנהג לשיר ובאופן זה אי-אפשר היה לבוא בדברים עם נוסעים אחרים, כולם שרו.

עוד בתל-אביב על יד "דבר" הכירה בי אחת מהמטיילות המבוגרות את "סטפקה מגדוד העבודה". לא התראינו 40 שנה ופגישתנו עשתה רושם על הנוסעים האחרים ומסקנתם הייתה שצריך לעיתים יותר קרובות לטייל. וכך לא הייתי לבדי, ישבנו יחד, לנו באותו מלון ונהניתי מן המשקפת שלה. חידשנו הרבה זיכרונות. ברור לי- חברים אשר ביקרו באילת לפני 9 שנים ויותר שנים- התרשמותם מאילת תהיה אחרת מאשר שלי, זה הפעם הראשונה שהגעתי לשם וכבר מצאתי עיר גדולה, עם נמל מסודר, עם שיכונים, כבישים ודשא ירוק ועליו ילדים קטנים משחקים בכדור. על-יד הבתים פורחים אולאנדרים לבנים וורודים. ישנן חנויות, מסעדות, קיוסקים, "שקם". חושבים להקים לכל שכונה מרכז מסחרי בגלל המרחבים הרבים שעל אנשים לעבור לשם קניות.

אנו עלינו לאוטובוס שלנו ונסענו לים ושם שטנו בשתי סירות אשר להן קרקעית מזכוכית ודרכה רואים את האלמוגים השונים אשר בים וגם את הדגים הרבגוניים אשר בין האלמוגים. אחרי זה ביקרנו במוזיאון של אילת. ובינתיים נעשה חם מאוד- המניפה שלי אבדה. המדריך זרז לעלות לאוטובוס. מכל המקומות אשר ביקרנו- והם רבים- את הרושם החזק ביותר משאירה הערבה- הסטפ עם הרי אדום.  ראינו גם מיראג', כידוע אין בארץ פאטה מורגאנה- עמדנו דוממים על יד עמודי שלמה אשר רוחות של אלפי שנים יצרו את צורתם של היום.

לא נכנסנו לשום משק בגלל ההסגר. אך שמחנו לראות את השטחים הירוקים של שדה בוקר ויוטבתה. הביקור בעבדת- מחייב קריאה על עיר הנבטים וכל התגליות אשר בה. מגיעים לשם בצהריים והיות והמקום נמצא 700 מטר מעל פני הים- קריר שם ונעים, ישנה רוח חזקה. לרגלי עבדת ישנה מסעדה ומקום נפרד עם שולחנות וספסלים לחיילים או מטיילים אשר יש להם אוכל.

באוטובוס של אגד טורס ישנו מקרר ובו מים קרים לשתייה (בלבד!) ליומיים וגם מקום בשביל האוכל של הנוסעים. נהניתי מהקציצות שהיו לי ומהלימונים. ביצים ובננות התקלקלו- כי לא היו במקרר.

החל מבאר-שבע הכל מתייקר- גלויות, קפה, לבן, חלב. אבל אין ברירה, רק כשנוסעים ישר מהבית יכולים לקחת שימורים, ביצים ופירות (לא בננות!). מוטב שיסעו שני אנשים פחות באוטו ויהיה מקום לקנקנים עם תה ומים- מהחברים הוותיקים נשארו רק שני חברים אשר עדין לא היו באילת: ממינה ולוזר. וחברים אשר נסעו לפני 15 שנה או קצת פחות מזה צריכים כבר שוב לצאת לטיול כזה ואני מאחלת לכל ידידי הנאה שלמה וטיול מוצלח!

חוץ ממדריך ונהג-מדריך היה גם בא כוח של "דבר" אשר נפרד מאתנו בנאום קצר וביקש להזמין יותר עיתונים של "דבר". אני מצטרפת לבקשה זו בשמי ובשם שכני.

ביחס לנופש וחופש אני תומכת בהצעה של חנה כספית אשר אומרת שלא חסר לה כלום רק – טיולים בארץ, במסגרת של אותן הוצאות כספיות שהנופש עולה. העובדה שעשרות חברים מסרבים לצאת לנופש או הבראה במשך שנים אחדות (ואני בין אלה) מוכיחה שלא האוכל או דירה טובה חסרים לנו. רצוי היה לארגן טיולים כאלה באגד-טורס בין-קיבוציים. זה היה יותר מעניין ופחות מכביד על סידור העבודה.

סטפקה רייס (תחילת שנות ה 60 )