תמר דר

מדברי תמר דר בליל שבת במסיבת שלום

ברמת יוחנן – 30.3.79 ב' בניסן תשל"ט

אם שלום במובנו האמיתי, הנהו הניגוד המוחלט למלחמה, אשר איננה רק שפיכות דמים ואבדן חיים צעירים, אלא גרוע מזה, המלחמה גם גורמת נכות איומה, אשר הצעירים הנפגעים בה חייבים לחיות אותה כל החיים. נ ו ר א ! אם כזה הוא מובנו  האמיתי של השלום – אל לנו להתיימר לקבוע לו מחיר. אל ננסה, אל נעיז…

אני שייכת לאלה בינינו, אשר מאמינים שהשלום הזה ימנע מלחמות ויביא לנו בסופו של דבר עתיד טוב ושגשוג מבורך. מי יודע אולי המציאות העתידה שלנו עוד תעלה ביופייה על הדמיון העשיר ביותר  של החולמים התמימים בינינו? קרו לנו כבר ניסים כאלה בעבר ומדוע לא יקרו גם בעתיד?

כולנו יודעים מה נדרש מאיתנו. לא הכזבנו בעבר ולא נכזיב גם בעתיד. טמונים בנו כוחות אדירים הסמויים מן העין ומחכים לאתגר הגדול. זאת אמונתי.

בימים אלה אנחנו הזקנים בודאי חושבים כולנו על הדור הבא אחרינו, אשר השלום הוא בראש ובראשונה שלהם ובשבילם. עליהם מוטלת המשימה להגשימו.

יש לי צורך עמוק להגיד להם ברגע זה: ראשית כל עשו מאמצים להשתחרר מהדעות הקדומות.

חדלו לראות בכל ערבי רק בעל מזימות רעות, השליכו מעליכם את החשדנות המאוסה. לימדו להכיר את הערבים כבני אדם השווים לכם הראויים לידידותכם, כאנשים אשר אתם יכולים לקבל מהם ערכים יפים ומועילים לכם. החסרים לכם.

ושנית: לימדו את שפתם. אין אמצעי חשוב יותר ויעיל יותר להבנה הדדית בין בני אדם מאשר שם משותפת . עליכם לקשור קשרים עם הילדים שלהם והם מבינים רק את שפתם ועליכם ללמוד אותה. הם לומדים גם את שפתינו.

אנחנו שואפים להגיע לחיי שוויון אמיתי עם הערבים החיים אתנו. שוויון אמת כזה יהיה כאשר הדור שלכם יגיע להנהגת המדינה וחבר כנסת ערבי, אזרח ישראלי, ישא את דברו בשפתו הערבית. כולם יבינו אותו, לא יהיה צורך בתרגום.

אני שייכת למאמינים בעתיד טוב ונקווה כולנו שהזמן ישים לאל את פקפוקי המפקפקים… מי יתן ויהי…!

תמר דר

(מתוך תיקה האישי)

 הוקרא ע"י הקבר

סבתא תמר יקרה ואהובה

מקום מיוחד שמור לך בלבנו וכך יהיה לעד….

סבתא מבינה, מעניינת, סבתא שתמיד רוצים עוד פעם לבקר אותה – ובסוף הביקור מביטה עמוק בעיניים לכל אחד מאיתנו – ונשארת לבד….

עד הפרידה  האחרונה בבית החולים.

ובכל בעיה, התלבטות או החלטה גורלית חייבים לשתף אותך ולשמוע את דעתך. דעה של סבתא תמר – תמיד מיוחדת ונבונה.

בחדרך מצאנו מגפיים ובהם דבק הבוץ, בוץ המעיד על הקשר שלך לאדמה, למקור החיים, לגינת הירק – ואחר כך רב סבתא שיש לה גינת ירק…

כך ליווית אותנו לאורך ימי ילדותנו,הרבה בקרנו אותך עם אבא שלנו – בנך –אברהם, שרק את קראת, לו אברהם וממנו למדנו לכבד ולהוקיר אותך.

אפילו עכשיו כשהגעת כבר לסוף החיים – חיים מלאים ועשירים וגם קשים וכואבים, קשה לנו כל כך הפרידה ממך…

זקופה וגאה כמו תמר – כך נזכור אותך תמיד.

היי שלום –

מאירה, אבנר,סמדר ויאיר.

דברים ע"ע הקבר

8 במרס 1991

כ"ב באדר תשנ"א

נכתב ליום השלושים למות תמר

משפחותינו שלנו מרוסיה ומפולין היו משפחות מרובות ילדים וכך זכינו, אנו הצברים בשפע של דודות ודודים, אחת, מיוחדת מכל השאר – היתה בשבילינו הדודה – תמר.

בצעירותה, בימי בחרותה, דמתה מאוד לאמה – הסבתא פרידל, כמוה גם היא למודת סבל וכאב. אך מעולם לא שחה ולא הרכינה גב…

עם הדודה תמר, יכולת לשוחח על כל דבר, אם זו  פוליטיקה, ספר חדש או חידושים אחרונים במחקר, גן הירק היה חביב עליה מכל ענפי החקלאויות – והיא ידעה לטפחו בהרבה אהבה ובקיאות. כשלא יכלה יותר לצאת לשדה לעבוד – המשיכה לגדל פטרוזיליה ובצל באדניות . היא היתה שייכת לחלוצי העמק – צור הברזל שהיו מראשוני בוני מדינת ישראל.

ינעמו לך רגבי עפר

היי שלום דודה תמר, אמא של אברהם, סבתא של יוני.

אני מאמינה – תשובה לדניאל פרי

…דניאל, עלי לומר בכנות – דבריךהעציבו אותי מאוד, מאוד. מנין לקחת את הכוח והרשות להכריז בביטחה כזאת על "מותהקיבוץ" – מפעל מיוחד לרבים, רבים מאיתנו.

חייתי הרבה בצורת חיים זו. עברתימשברים עם הקיבוץ בדרכי הארוכה עד שהגיע למה שהוא היום – עדיין לא שמעתי על יאושכזה עד כדי ראיית הסוף בפיקחון כזה.

העלבת במצח נחושה את מה שעדיין קדושלרבים.

פירוט הסיבות אשר לדעתך יביאו אתהסוף, לא מעניין אותי, אלו מחשבות המאמתות את התוצאות אליהן הגעת ב"דף"שלך – אשר חברים אחדים התייחסו אליו באהדה מסוימת – לא מופעי "האדם",האדם אשר תכונותיו האישיות, המיוחדות הינן לב ליבו של הקיבוץ ובו תלויים איכותהחיים והפתרונות לסבך האדם שהוא ברייה לא פשוטה.

מה גרם לריקנות הפנימית הזו, שלאהזכרת – ואפילו פעם אחת – את האדם. אנשי ה"קיבוץ" רובם הגדול בחרו בדרךזו בתוקף צווים נפשיים מיוחדים, לא רגילים ולא מובנים לאנשים רבים.

לא אתבייש להגיד לך, דניאל, אתהמחשבות המטרידות אותי – השהייה בחו"ל והגעגועים התת – הכרתיים לעולם הגדולבו נפגשת לאחרונה – המיתו בשבילך את הקיבוץ – אבל לא בשבילנו – הרבים בו. 

                                                                              תמר דר.

מחשבות אחדות

תפקיד של ניהול מוסד חברתי חשוב, כמו מחסן בגדים למשל,אשר כל חברי הקיבוץ תלויים בו יום, יום לא צריכה, לדעתי, לקחת על עצמה חברה אחת ויחידה המוכשרת ביותר ואפילו תנהל אותו בכישרון רב. יש צורך בחברה נוספת, אם לא להקל על עומס העבודה, אזי בהחלט לטובת החברים. עד היום אני זוכרת בתודה את העזרה והעצה שקבלתי בסבלנות רבה מאורה. הייתי זקוקה להן מאוד.

המוסדות המשרתים את החברים באופן ישיר התפתחו מאוד וממלאים היום תפקידים רחבים לנוחות כולנו. האוכלוסיה כעת בקיבוץ מגוונת מאוד, רבת גילים. ישנן צעירות מאוד, בנות, וישנן גם כאלו שהיו פעם צעירות (גם יפות, תתפלאו)והיום הן זקנות.

הזקנה איננה תקופה קלה בחיי האדם (האמינו!). אנחנו דור הזקנים, עם כל מאמצינו להשתלב באורח החיים החדש (תקופת הקומפיוטר) איננו מצליחים על פי רוב. חל בנו שינוי גדול: הזיכרון נחלש, המחשבה עובדת לאט, כושר להחליט איננו נשמע, הרעיונות אפילו היפים ביותר צצים באיחור. לעומת זאת  הרגישות התגברה, אולי מפני שהפכנו למיעוט ומספרנו הולך ופוחת, ועוד, ועוד סיבות… ונהפכנו לזקוקות(ים) להבנה מיוחדת וליחס מיוחד מצד הדור הצעיר בכללו. לידיעתכם: הפרש בגיל של שתיים עשרה – שלוש עשרה שנים נחשב בעינינו "צעיר", אם כי ילדכם חושבים כבר עליכם אחרת.

מקובל בארץ מפעל "והדרת פני זקן". לא נחוץ לנו הדר ולא כבוד; מה שכן נחוץ לנו, כאוויר לנשימה, סבלנות מצדכם אלינו, אפילו אם אנחנו לפעמים גם מטרידים. נחוץ לנו וחשוב לנו מאוד יחס אדיב, ולא אבוש ואומר גם מאור פנים – מתנת אל – אם רק אפשר.

חוצפה וזלזול מצד חמומי מוח, שלא למדו לשלוט על עצמם, גורמים לנו, בעצם לכל אחד, אבל לנו במיוחד, עגמת נפש עמוקה. נחשוב על הדברים ונחנך את ילדינו הנחמדים, מקטנותם לכבד את חיי אדם בכל תקופות חייו ויטב לכולנו.

לבסוף: יש לנו צעירים וצעירות נחמדים שממש קורן מהם חום אלינו, הזקנים, ואהבתנו נתונה להם מעומק הלב. חבל שאיננו מסוגלים לבטא אותה כראוי: טוב מאוד לפגוש אתכם במילוי תפקידים שונים. מי ייתן ותצליחו להשפיע על אחרים וחיינו הטובים בחברתנו הקיבוצית יהיו גם מלווי הדר לכולנו.

ברמה מס' 633, ג' בכסלו תש"ם, 23.11.1979

הרהורים בעקבות העזיבה

גם אני הצטערתי על כך שלידיה ואברהם החליטו לעזוב את הקיבוץ. לא שכחתי את דברי לידיה בשיחה על קבלת חברת נוער. הרעיון לתת לקבוצת נוער מבחוץ חינוך ובית אצלנו העסיק אותנו זמן רב, אבל פקפקנו ביכולתנו להוציא אותו לפועל. והנה קיבלנו, בתור חברים, משפחה צעירה, בעלת מרץ ויכולת ובעזרתם קלטנו אצלנו קבוצת נוער ערה ותוססת, הגורמת סיפוק רב לכל מחנכיהם ולכל החברים בקיבוץ. המשפחה הצעירה החליטה אחרי מספר שנים לעזוב את הקיבוץ.

תוכנו היסודי של הקיבוץ, בתור צורת חיים הנהו היחס השווה לבן-אדם ולכל חבר, ושיתוף כל החברים בחברה ובעבודה, במשק, שהוא משקנו ובכל העבודות הקשורות בניהולו.

צורת חיים שתופית כזאת היא, לדעתי, המתאימה ביותר להגשמת העזרה ההדדית בין בני אדם, שרבים טובים בעולם כולו שואפים אליה.

חיי חברים אחדים אינם קלים להם. צורת חיים שיתופית זו דורשת מהפרט ויתורים רבים ושונים, ולכן לא כל אחד מסוגל לחיות בה. אבל מי שמאמין במושג הצדק, שכל יצור אנושי ראוי לו בחייו, היודע להיאבק בקשיי הותורים ויכול להם– מוצא את סיפוקו המלא בחיי קיבוץ.

הקיבוץ יצור חי, נתון לשינויים רבים, ביניהם לטובת חבריו, וסיפוק צרכיהם המיוחדים היוצאים מהכלל. (הרי האופי ממשיך לשלוט בנו למרות רצוננו…). הקיבוץ, במידת יכולתו, לומד להתחשב גם בזה…התקדמות ראויה לשמה…השינויים החיצונים, אשר החיים המשתנים במהירות מבהילה מטילים על הקיבוץ רבים ושונים, אבל הם עדיין לא נגעו ביסודו. התוכן לא נפגם. הוא הפך להשקפת עולם של הקיבוצניק.

השינויים החיצוניים שהקיבוץ עובר מדי פעם בהתפתחותו –משנים כמעט תמיד את יחסו של העולם בחוץ. לפעמים ערכו עולה בעיני העולם בחוץ ולפעמים יורד מטה, מטה. אבל אנחנו אשר חיים בו יודעים שתוכנו היסודי לא נפגע עדיין, למרות השינויים הרבים שחלו בו. יש אנשים המאמינים בצורת חיים זאת בעתיד הרחוק. גם אני שייכת אליהם. תמיד ימשיכו להיוולד אנשים שישאפו לתוכן חיים שיתופי ויגשימו את שאיפותיהם ביתר קלות מאתנו. אנחנו חברה שאין בה עניים ועשירים (למרות המתנות..), חברה שילדים – שהם עתיד הקיום של בני-אדם עלי אדמות – נולדים בסביבה יפה המקבלת אותם בשמחה ומעניקה להם את הטוב והיפה שמגיע להם, לכל אחד מהם, בלי הבדל המטען שהוא מביא אתו בהיוולדו. הרי לזה שואף העולם הנאור המאמין בעתיד יפה יותר והרי אנחנו מגשימים את זה בחיינו עכשיו.

אני גאה בחיי!

ברמה 720 כ"ג בתמוז תשמ"ה 12.7.85

על תפקידו של עתון בקיבוץ

זה מזמן רווחת בינינו דעה, על הצורך בעיתון, בביטוי חופשי וחילוף מחשבה הדדי בכתב. המילה הכתובה יש בה משהו מהכח, היא כאילו עומדת ברשות עצמה עד הסוף. הצורך של האיש בביטוי כזה מעיד על בגרות פנימית ידועה ועל הערכה עצמית מלאה. נרצה לראות הפעם גם בנו את השילוב של שתי המעלות האלו, כשהן מוקפות מסגרת של רצון ומרץ אשר יאפשרו לנו להגשים את רעיוננו זה.

על עיתון בקיבוץ אפשר להטיל תפקידים רבים. הוא יהיה מה שהוא יוכל להיות – זה תלוי בנו, בנושאיו. הוא יוכל להיות במה רצינית לספרות ולאמנות, להומור וסטירה, לשיחה סתם ולדיון רציני בשאלות העומדות ברומו של העולם כולו. אבל את תפקידו החשוב ביותר ימלא, כאשר ישקף בנאמנות את מסלול חיינו וידע לעזור לנו לפתור את כל שאלות הויתנו החברתית.

העיתון הקבוצתי מחוייב להיות בטוי לכל חברי הקיבוץ.

בשיחות של שאלות חברתיות נשמעות דעות של פרט זה או אחר המתגבשות תוך כדי דיון לצורך השעה, לרגלי מקרה, (לפעמים פעוט ערך), אשר דורש פתרון מידי. לא כל אחד מסוגל לגבש את מחשבותיו במהירות הדרושה, ולתת להן צורת ביטוי ומתוך זה רבים מוותרים על השתתפותם בשיחה.

… על העיתון לעורר שאלות שונות בתוך הקיבוץ, להכריח אותו לדון בהן ולשקף את עצם התהליך של הדיון וההתלבטות. חילוף מחשבה הדדי מגוון על גבי הניר מעשיר את המחשבה ומעמיק את החיפוש אחרי הפתרון. מובן מאליו כי התנאי הראשון והיסודי להצלחת מגמתנו היא הפעלה מלאה של כל החברים. אנו מעוניינים להשמיע את המצניעים לכת, את נחבאים אל הכלים, אשר נרתעים מפני ההופעה הפומבית, בכדי לגבש בכוחות משותפים את דעתנו, דעת הקיבוץ כולו בכל שטחי חייו החברתיים.

אנו מכריזים על כן, כי מנקודת ראות שלנו, של המערכת,מכובד פי כמה הביטוי (ויהיה איזה שיהיה) משתיקה, אשר לפי המקובל "יפה חמוד".

                                                          תמר דר מערכת "בקיבוץ"

עיתון קיבוץ א' של "השומר הצעיר" בית-אלפא,

1.1.1935                                     

המיטה הראשונה של ילד

מאז הבוקר היתה תכונה בלתי רגילה במחננו. אם כי היינו רגילים להעתיק את מקום מושבנו מדי פעם בפעם – הן הרבינו נדוד בכבישים מקילומטר אחד לשני לפי צרכי העבודה – מורגש היה כי זוהי הפעם האחרונה לנדודינו: אנחנו עוברים למקום קבוע, להתישבות בעמק יזרעאל.

באותה שעה היינו בקבוצת הגבעה, מרחק – מה ממקום התישבותנו, בית –אלפא  הנוכחית, אבל משום מה דמה לנו המקום ההוא שרחוק הנהו מרחק רב. מטרתנו הנכספת להשתקע בארץ, לקשור עם האדמה קשרי חיים לצמיתות, היתה לנו כה יקרה – עד כי קשה היה להאמין כי הנה היא הופכת למציאות. אבל עד מהרה יכול היה כל אחד מאתנו לראות דרך משקפת את האוהל הראשון, התקוע לבטח על אדמת התישבותנו, הוא נראה מרחוק ככתם לבן על ירכתו של הגלבוע, והכתם הזה פיזר את כל הספקות. עד מהרה הפילו את רוב האוהלים (חלק קטן מאתנו נשאר עדיין בקבוצת הגעה לגמור את עבודת הייבוש), קיפלו אותם צרורות – צרורות,צברו את החפצים, ועגלות טעונות לעייפה עזבו את המחנה לקול קריאות השמחה אשר פרצו מפינו. מעטה הייתה הכבודה. מלבד האוהלים, משכנותינו הקלים, היה מספר מיטות. מיטה לחבר וריהוט, אף הוא קל, מארגזים ופחים, כל החפצים מוכרים, וכל חידוש אין בהם. לא פעם העמסנו אותם על עגלות, ויפה ידענו את המלאכה הזאת. אבל הפעם היה לנו חפץ אחד נוסף, מיוחד במינו, אשר עדיין לא הכרנו אותו – ואשר עורר בנו, בכולנו, הרגשות נסתרות, חבויות אי – שם בעמקי הנשמה. החפץ הזה היה המיטה הראשונה של ילד. מיטה קטנה, לבנה, עם קירות גבוהים של רשת, מיטת ילד ממש.

הביאו אותה בשביל תרצה, אשר באה אלינו לקבוצת הגבעה,ומשם העברנו אותה יחד עם חפצינו למקום התישבותנו החדש – בית אלפא. לא היו לנו עדיין ילדים. אבל כל אחד מאתנו הרגיש עמוק –עמוק בלב שהנה הגיע השעה שגם לנו יוולדו ילדים.  מה שחר לכל עמלנו, אם לא תונח ביסודה הערובה הבטוחה להמשך המפעל – והרי אלה הם הילדים, אשר נחנך במקום הזה,ואשר מהרגע הראשון, ואפילו כשהם קטנים ואינם זוכרים הרבה, יהיו איתנו ויעברו את כל הקשיים, האסונות והשמחות של בנין המשק והחברה. כולנו התגעגענו לילד. והמיטה הקטנה של ילד הפכה הפעם בשבילנו לסמל של הילד.

כולם, באופן מיוחד, דאגו למיטה הזאת, כולם משום – מה שאלו: מתי יקחו את המיטה הקטנה? על איזו עגלה יעמיסו אותה? וכולם רצו לנסוע בעגלה הזאת, אשר תביא את המיטה הראשונה של הילד למקום התישבותנו. אבל הנה נפל בגורלי לנסוע באותה העגלה. חשבתי לי את זאת לזכות גדולה.

כל הדרך הבטתי על המיטה, וחשבתי הרבה על הילדים אשר יגדלו אצלנו. וכשהעגלה העמוסה נכנסה, כמעט בריצה, מהדרך העליונה לחצר – החזקתי בשתי ידי במיטה, שלא תתנועע.

                                                          תמר דר  –  (מתוך "כאן על פני אדמה")