סבי אמנון קרניאל.
נולדתי בבית אלפא ב- 3.9.1926 (כ"ה באלול תרפ"ו), להורי משקה לבית אנטלר ושמואל קרניאל לבית הירשהורן. אני נולדתי כבר קרניאל (קרני- אל), אבי שינה את השם מהירשהורן שפירושה בגרמנית קרני- צבי. הורי שניהם מהעיירה בוצ'אץ' שבפולניה (העירה הייתה מפורסמת בגלל הסופר ש"י עגנון).
אמי באה ממשפחה ענייה (אביה היה טוחן קמח) ומשפחתה של אבי הייתה עשירה (סחרו בדלק, שמן נפט). הורי הכירו בשומר הצעיר שם למעשה נמחקו הבדלי המעמדות, יחד הם עלו לארץ עבדו בעבודות שונות אך בעיקר בסלילת כבישים עד שעלו ויסדו את קיבוץ בית אלפא.
אני נולדתי בבית חולים העמק שאח"כ ממנו בנו את ביה"ח שנמצא היום בעפולה, ביה"ח היה במרחק שלושה ק"מ מהקיבוץ ואת אימי לקחו בעגלת עץ רתומה לסוס, נולדתי בלילה שבוע לפני ראש השנה.
בקיבוץ עצמו לא היו לנו שכנים ערביים אבל מסביב היו הרבה כפרים ערביים. על הגלבוע למעלה היו כמה כפרים ובמאורעות 1936 הערבים ירו עלינו מלמעלה.
לנו היה בית עם קיר בטון ובהפגזות היינו נצמדים לקיר הבטון וכך לא נפגענו. אחרי ההפצצה בבוקר היינו יוצאים ואוספים את התרמילים ומשחקים בהם.
הבית- להורי לא היה בית קבוע, הם גרו כל פעם במקום אחר- באוהל או בצריף לפי התור.
לא היה קשה להעביר את הציוד היות ולא היה כמעט רכוש, הייתה המיטה אחת, שטיח, מנורת נפט (עששית) וכמה תמונות. אבא שלי בנה לנו ארון (היינו היחידים עם ארון), כשהם גרו בצריף הארון היה איתם אבל כשגרו באוהל הארון היה ברפת.
אני גרתי בבית הילדים החל מגיל הגן, בית הילדים היה כמעט ריק ממשחקים, בחורף היינו בונים קביים או משחקים מלחמה בחדרינו ובקיץ בעיקר שיחקנו "שוטרים וגנבים", "דודס" וגולות. בגולות היו קורעים את המכנסים, בדודס שוברים שמשות, בקלע שהיה באמת מסוכן, הרשו לשחק אבל מחוץ לגדר.
בימי שישי היו שמים לנו בתאים חליפת בגדי בוקר, חליפת בגדי ערב וחולצה לבנה ומכנסים לשבת ועם זה היה צריך להסתדר כל השבוע.
במקלחת לא היו מים חמים, בימי חורף קשים היו מחממים מים על פרימוס וכל ילד קיבל כף גדולה בשביל להתחיל בסיבון.
גם האוכל היה פשוט, בעיקר ירקות ופירות ולכן כולנו היינו רזים. אני זוכר שכילדים תרמנו במשך שלושה ימים את מנת החמאה שלנו למפלגת הפועלים באוסטריה.
בערב אמא שלי הייתה שואלת אותי: "אמנונצ'יק רוצה משהו מתוק לדרך?" והייתי מקבל ריבוע שוקולד אותו הייתי צריך לסיים עד הגיעי לבית הילדים שלא יתגרו.
שוקולד קנו בעפולה או בת"א, לת"א נסעתי רק פעמיים בתור ילד, בקייטנה נסענו לים וילדים מת"א באו לסחנה.
כשלמדתי בבית אלפא כתה א' וכתה ב' למדו ביחד, היה לנו צריף ובו רצפת עץ ובין העצים נהיו מרווחים וצריך היה ללכת רק על העץ, היינו יחפים ופחדנו מנחשים.
בסוף כתה א' ידעתי לקרוא אפילו עיתון בלי ניקוד. בספריה היו הרבה ספרים ואני קראתי את כולם והספרנית מינתה אותי לעוזר שלה וכל הספרים החדשים הגיעו קודם כל אלי.
בכתה ב' התווספו ילדי עולים והיינו כבר שמונה ילדים. לא היו שעורי בית, המורה היה מאוד מכובד למרות שלא קמו לפניו וקראו לו בשמו, מאוד הקשיבו לו.
מכתה ב' כבר עבדנו בחברת הילדים וגם במשק הבוגרים, בעיקר בגן הירק בעישובים ובאיסוף פרי.
עד כתה ז' למדתי בבית אלפא, בכתה ח' למדתי בבית ספר משותף עם תל יוסף ועין חרוד.
באותה התקופה היה הפילוג הגדול בין האנשים בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגיים וביוני עברתי עם משפחתי לקיבוץ רמת- יוחנן.
כתה י' למדתי ביגור ואח"כ עברתי לבי"ס חקלאי "מקווה ישראל" כי רציתי ללמוד יותר ברצינות, נדבקתי בחיידק החקלאות ועסקתי בזה כל חיי.
ב"מקווה" הכרתי את סביך אהרן (אהרונצ'יק) אלניר והיינו לחברים טובים מאד ביחד עם עוד חבר בשם עוזי.
תחביבי היו בעיקר קריאה אבל כמובן שגם אהבתי לשחק בחוץ, היה לי אוסף גדול של בולים שכמעט כולו הלך לאיבוד עם המעבר לרמת יוחנן, אבל אח"כ כמבוגר המשכתי לאסוף והנחלתי זאת גם לך.
לקראת בר- המצווה שלי הוחלט שאסע לבקר את משפחתי שנשארה בפולין ושם נערוך את טקס בר- המצווה, התעורר ויכוח, אבא שלי התנגד לטקס דתי ומצד שני מרבית משפחתי בפולין היו דתיים בכל מקרה הסוף היה שונה.
נסעתי עם אבי לטיול בהרי הקרפאטים אבל אחרי כמה ימים החלו לנשב רוחות מלחמה ורבים נטשו.
גם אנחנו החלטנו לקצר ולחזור העירה לבוצ'אץ', באותו היום חזר הדוד שלי הרופא מבית החולים ואמר ששמע ברדיו שיש סכסוך גבול עם הגרמנים. למחרת ארזנו עצמנו, לקחנו תכשיטים יקרים ונסענו לעיר המחוז סטניסלבוב שם התארחנו אצל חברים. הנסיעה לשם הייתה מאוד קשה מכיוון שאבי אסר עלינו לדבר היות ונסענו עם אנשי מילואים מגויסים שרובם היו ידועים כאנטישמים.
אבי הכריח גם את החברים שלנו לצאת אייתנו ובאנו לתחנת הרכבת בשעה 18:00 וקנינו כרטיסים לרומניה. הרכבת הייתה אמורה להגיע ב- 19:00 אך לא הגיעה. ב- 23:00 נשארו אנשים בודדים על הרציף. מנהל התחנה ניסה לשכנע אותנו לחזור הביתה ואמר שאם הרכבת לא תגיע עד חצות, היא גם לא תצא מכאן. ואמנם שתי דקות לחצות הגיעה הרכבת, עלינו והיא המשיכה. לרומניה הגענו בשעה 03:00 .
בזמן בקורת הדרכונים צעקו לנו אנשים שהגרמנים הפציצו את הערים הראשיות בפולין ובזה נפתחה מלחמת העולם השנייה, התאריך היה 1.9.39 .
לאחר כשבועיים, הגענו לנמל חיפה באנייה אחרת, זו שלנו לא הגיעה כבר.
כמו שאומרים היום :" יצאנו בדקה ה- 90 "…
כך שבר- מצווה דתית לא חגגתי ציינו זאת בטקס במלון עלית בקונסטנצה על חוף הים השחור ברומניה.
הדבר שהכי זכור לי בהתבגרות זה שנסעתי ב- 1939 לפולין ילד וחזרתי מבוגר- גם מבחינה פיזית גבהתי מאוד וגם מבחינה נפשית כל הבריחה שלנו ביגרה אותי.
דבר נוסף הוא המעבר לרמת יוחנן (בכתה ח'), בבית אלפא הייתי ילד והיו לנו מדריכים שהעסיקו אותנו. ברמת יוחנן פתאום הייתי אני המדריך, קיבלתי חניכים בכתה א', הייתי ראש שולחן בחדר באוכל, הייתי אני מארגן את הפעילויות.
מבחינת החגים- בית אלפא היה קיבוץ של השומר הצעיר,שמרד בהוריו ולכן החגים הדתיים ממש הושמטו מהלקסיקון. בחגים הדתיים הדגש היה על האופי החקלאי, שחרור, תקומת עם ישראל ולא על המסורת כלל.
יום כיפור לא הוזכר בכלל, בסוכות לא בנו סוכה, רק חגגו את האסיף, לא היה בר- מצווה, זה היה יום הולדת רגיל.
הראשון במאי לעומת זאת (חג הפועלים), היה חג גדול מאוד.
במלחמות ישראל השתתפתי כמעט בכולן.
בכתה י"א, במקווה ישראל התאמנו בלילות בנשק ובשדאות ובאמצע כתה י"ב השביעו אותנו ל"הגנה". זה היה במרתף, היה שולחן ועליו ספר תנ"ך ואקדח, היינו צריכים לשים יד על שניהם ולהישבע. אפילו הורי לא ידעו על זה, הכל היה מאוד סודי.
השתתפתי בבריגדה (ב-1945).
הייתי במחנה אימונים במצרים ואחר כך שירתי בבלגיה במח' ההגנה של החטיבה. בבקר התעסקתי בשק"ם ואחר הצהריים טיפלתי בשני בתי- יתומים.
הייתי גם במערכת שאספה כסף לפעולות ההגנה וההצלה ובעיקר העלאת יהודים לארץ.
השתתפתי במלחמת השחרור ברמת יוחנן. הייתי בהתקפה באפריל 1948. הייתי מפקד הכיתה המיוחדת לפעולות מחוץ למשק (פל"מ). ביום הראשון הכיתה ואני עלינו לבריכת האגירה של מקורות ביער שליד רמת יוחנן. מצאנו שם פועלים מפוחדים ושלחנו אותם לרמת יוחנן. תפסנו עמדות וניהלנו חילופי אש עם הדרוזים בכסאייר.
בחצות החליפה אותנו כיתה אחרת של הפל"מ.
בהתקפה הזאת נהרג אבי שמואל קרניאל (סבא רבא שלך) לאחר שנפצע בזמן שטיפל בפרות שברפת שלא היה יכול להשאיר אותן בלי מזון ושתייה. לא היה לנו זמן לשבת שבעה בגלל שהמלחמה שנמשכה.
המתקפה על רמת יוחנן נמשכה חמישה ימים.
לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. תפקידי הצבאי בצה"ל היה מ"מ ולאחר מכן היה קצין.
כאשר הייתי בחטיבת הנח"ל פגשתי את סבתך גאולה בקורס מד"סים (מדריכי ספורט). לאחר מכן הדרכתי 2 קורסים של מ"כים. בסיום הקורס השני התחתנו ב-21 בנובמבר 1950. ב-1956 השתתפתי במבצע קדש, הייתי מ"פ בחטיבה 3. הייתי בין הראשונים שגויסו, וישבנו בגליל העליון (מול הסורים והלבנונים).
ב-1967 במלחמת ששת הימים הייתי מפקד תל דן (אל קאדי) בקרב נגד הסורים.
כאשר הייתי בתל דן פגז נורה על הבונקר שלנו ורסיס חדר לגבי, רסיס פגע במימיה שלי ואחד פגע ברימון.
הרגשתי רק את המים עלי וחיפשתי את הרימון. כאשר מצאתי אותו הנחתי אותו מחוץ לחלון. לאחר מכן התרחצנו בדן וחבר אמר לי שיש לי רסיס בגב. הרופא הוציא את הרסיס והמשכתי לתפקד. עלינו לרמת הגולן ולקראת השחרור עשינו טיול לסיני ולגדה (5-6 ימים לאחר ששת הימים).
סבתא מוסיפה:
בטיול כל השלטים היו בערבית ורק סבא ידע לקרוא ולהבין אותם ולכן עבר להדריך בטיול.
במלחמת יום הכיפורים הייתי סמג"ד (סגן מפקד גדוד) והיינו חודש ימים בסיני.
אני חושב שהורי היו הורים חכמים, הייתה להם חכמת חיים מיוחדת. אבא שלי היה סבלני מאוד, גישר בין אנשים, הייתה לו גישת חיים אופטימית.
אמי לא למדה בבית ספר אבל הייתה מאוד חכמה, למדה שפות ותמיד אמרה לי שזה חשוב מאוד ואף לימדה אותי שפות. זה לימד אותי שצריך להיות סבלני בחיים ולהסתכל במבט רחב (בפרספקטיבה רחבה) .
העצות שהם נתנו לי כילד, שלא תמיד קיבלתי אותם, הסתברו כחכמות מאוד.
כך תוכל אתה להתקדם בחייך, לדעת להיות סבלני, להתפשר לפעמים, עם חברים, עם החיים ותצליח בחייך. כל השנים אני חי בקיבוץ באמונה שלמה ומרגיש טוב עם זה. ואם עשיתי טעות בחיי, אמך תגיד לך…
בתי הבכורה הילה נולדה ב- 15.10.1952
בתי השנייה נגה נולדה בתאריך- 21.8.1957
בתי השלישית (אימך) פז נולדה בתאריך- 26.1.1962.
בתי הרביעית זיווה נולדה בתאריך- 30.6.1964.
בתי החמישית ואחרונה הדר נולדה בתאריך- 22.4.1969
כיום אני בן 78 ואני אחראי על הארכיון ברמת יוחנן וגם מבלה במועדון דורות (מתעמל ושומע הרצאות).
אני שייך לטלוויזיה הקהילתית "גיל הצפון" ומגדל נכדים, אוסף בולים/נכדים/נינים.
