יוסי קבסה

22/07/1956 - 20/03/1978

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ד אב התשט"ז

תאריך פטירה: י"א אדר ב' התשל"ח

שם האב: יצחק

שם האם: ורדה

ארץ לידה: מרוקו

שנת עליה: 1962

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

יוסי (יוסף) קבסה

יוסי נולד בעיר פֶס שבמרוקו. בן זקונים למשפחה ברוכת ילדים. בגיל שנה נתייתם מאביו. ב- 1962 עלה ארצה עם בני משפחתו העניפה אשר השתקעה באשקלון.  בגיל שמונה בא לגור בביתם של מרי, אחותו ודני, גיסו ברמת יוחנן.
יוסי הצטרף לבית הילדים וגדל עם בני גילו בקיבוץ. עד מהרה נעשה שותף ואחד מן החבורה. היה בקי בתורה על פי שיטת לימוד בעל פה. יוסי למד בבית הספר היסודי המשותף "גוש זבולון", המשיך ללמוד בבית הספר התיכון המקצועי בקריית אתא וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון בקיבוץ יגור. יוסי עמד איתן על הקרקע וכשם שהיה מרכז המשחקים וההצגות – כך עבד באחריות ותבונה.
במלחמת יום הכפורים החליפו יוסי והנערים האחרים את החברים המגוייסים ועבדו בכותנה ובענפים אחרים והצילו את היבול.
בפי חבריו נקרא 'יוסיניו'. הקלילות, החן ושמחת החיים שקרנו ממנו הקרינו על סביבתו. החיוך לא מש מפניו אף פעם. מי שהכיר אותו מקרוב ידע שמאחורי החיוך השובבי שוכנת נפש רגישה. מי כמו יוסי אהב את החיים ומי כמוהו גמע מהם בשמחה ובמלוא הנשמה.
ב- 1976 התקבל לחברות והתגייס לצה"ל. ביחידת הצנחנים אליה התנדב היה לוחם מצטיין, בלט בכושרו הגופני ורכש לו ניסיון מקצועי רב במשך שירותו. חבר למופת ואהוב על כל מי שהכירו. חייך תמיד, גם בשעות האימונים הקשות ביותר. ביחידה זאת הכיר את אילן ארד בן קיבוץ יפתח. השניים הפכו לחברים בלב ובנפש עד כדי החלטתו של יוסי לעזוב את רמת יוחנן ולעבור ליפתח.
ב"מבצע ליטני"  יצא כוח מהגדוד לטהר את קיני המחבלים בכפר קנא. במהלך הפעולה נפגע יוסי מידי המחבלים.
יוסי נפל בקרב שלושה חודשים לפני שחרורו מצה"ל והוא בן 21.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יוסי קבסה

    בן ורדה ויצחק

    אחיה של מרי אדלן

    נולד בפז – מרוקו

    י"ג באב תשט"ז  22.07.1956

    עלה לארץ בשנת 1962

    הצטרף לרמת יוחנן  1964

    נפל במבצע ליטני בעת שרותו הצבאי

    י' אדר ב' תשל"ח  20.03.1978

    בן 22 במותו

  • האחות רחל- כותבת ליוסי

    6.5.08

    יוסי אחי היקר.

    מידי שנה לקראת חג פורים אנו מתכנסים לציין את יום השנה, בפרדוקוס  של שמחת חודש אדר ותחפושות …, בדיוק כמו לפני שלושים שנה ההכנות לפורים וההודעה הארורה, בה פילחו כדורים את גופך על ידי מחבל בן 14 ליד נהר הליטני.

    שנה אחר שנה כולנו נאספים סביב הקבר, אמא בכסא גלגלים, אשר אינה מותרת למרות, הדרך הארוכה והקשה לה. ולו רק בכדי להתרפק על האבן הקרה והמשמעותית לה כל כך.

    השנים שחולפות לא עושות את הכאב קל יותר. השארת אותנו אחי, רק עם תמונות וזיכרונות. היתה חברותי ויפה, עם לב זהב עזרת לכל מי שרק יכולת.. חייתה 22 שנה וזה תם ולא נשלם.

    אני מטיילת בשבילי המשק איני יכולה שלא לתהות אחי אילו היתה בינינו לו רק היתה זוכה להתבגר להקים משפחה ולהנות עוד מהחיים, בשובבות הנצחית ושמחת החיים שהיתה טמונה בך.

    שלושים שנה חלפו ואתה לא שב ולו רק לחיבוק קטן, לחוש את פעימות ליבך, כפי שהינו מתחבקים במפגשינו.

    המדינה חוגגת 60 שנה, אותה מדינה שיצאת להגן עליה הכפילה כבר את גילה. הבנות של מרי אשר כה אהבת, כבר גדלו והפכו לאמהות נפלאות.

    יוסי- אתה שם למעלה, שומע אותנו רואה ומרגיש את אהבתינו, הרי אנו מאמינים ומתפללים תפילה גדולה גדולה מאוד שלא יהיו עוד קורבנות..

    שלום  לך אחי

    היה חזק שם למעלה.

  • המורה שרקה אופיר- על יוסי

    ללבני כתה של יוסי ז"ל שלום –

     

    לכתוב אותיות שתצטרפנה למלים שמהם יבנה משפטים, שיבטאו מה שאתה מרגיש ורוצה – זו לא הייתה הדרך שלך –

    לא אהבת לכתוב – – –  ועכשיו?

    אתה לא יכול…

    כי הם ירו בך …

    מרי ספרה לי, שאמרת לחבר שלך, שהיה אתך: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר" האומנם  האמנת במה שאמרת?

    אתם זוכרים בטיול השנתי שליוסי כאבה הבטן? … הוא שכב על המעקה הצר במחלבה של תנובה, בתל יוסף, שפתיו החשוקות מכאב יבשות. בגרון ניחר אמר תוך חיוך מאולץ "הכל יהיה בסדר". בערב באה מרי כדי לקחת אותך הביתה… יוסי ידע לסבול כאבים בשתיקה. יוסי ידע להפיח סביבו שמחה. למדנו על תקופת השופטים, ישבנו שפופים בעיגול, יוסי קפץ אל מרכז המעגל ושר: ברוך גדעון בן עם עני אשר היכה במדיינים…

    ואנחנו ענינו לו בפזמון החוזר "וירדפם וישיגם הרחק מעבר לירדן" וכך היה ממשיך ושר ואנו עונים עד שנצרד ואיבד את הקול…

    אי אפשר היה להישאר עצוב כשאתה נדלק לשמחה.

    אבל יוסי ידע להיות עצוב…

    למדנו על בעלת האוב המעלה את שמואל בפני שאול, התיישב לו  יוסי על מושב הכסא בתנוחה הנוחה לו: ברכיים משוכלות תחתיו ואמר: "אילו לפחות את היית מכירה את אבא של … ובעצמו פרש: היית יכולה לספר לי עליו"…. ולא הוסיף!

    היום פורים! חלף שבוע מאז שהם ירו בך. בחוץ קרנבל, האקורדיון מנגן מחרוזת שירי מולדת וילדים בתחפושות רוקדים ושרים ומוחאים כפיים…

    תמיד – תוך ההכנות לפורים לא ויתרת על ספור י"א אדר, אך בזכותם של טרומפלדור וחבריו הייתה אצבע הגליל חלק של מדינת ישראל.

    במלחמה הזאת אתה אחד מגיבורי הספור…

    והסיפור אמיתי וכל כך דומה לסיפור הקודם…

    סוף הסיפור לא נגמר טוב!

    ככה אי אפשר לגמור סיפור על יוסי.

    אילו היית שומע אתנו את הסיפור והיית רואה אותנו בוכים, בטח היית מחייך ואומר לנו: תפסיקו לדאוג – כבר לא כואב לי…"

    יהיה זכרך ברוך.

    שרקה אופיר.

     

  • סרט הנצחה/ ורד מרציאנו

     

    אפריל 2012

     

    להקראה לפני הקרנת הסרט-

    יום הזיכרון תשע"ב 2012, 34 שנים למותו של יוסי.

    יוֹסִינְיוּ

    יוסי, אחיה הצעיר של אמא, התייתם מאב בגיל שנתיים, עלה ארצה בהיותו בן 6 ושנתיים לאחר מכן הגיע לרמת-יוחנן. הוא גדל בבית הוריי והיה להם כבן בכור, אח גדול לעינת ולי, עד שמצא מותו במבצע ליטני 3 חודשים לפני מועד שחרורו מהצבא. האבל, כבד ומוחשי, ליווה אותנו כמשפחה כל השנים. למרות שתקופה ארוכה "שמרו את הדברים בבטן" יוסי היה מאוד נוכח גם בנפקדותו…

    הרעיון ליצור סרט הנצחה על יוסי מתגלגל כבר כמה שנים.  אחרי לא מעט לבטים, החלטתי השנה להרים את הכפפה ולצאת למסע… חשבתי שאם זה יצליח אז תהיה הזדמנות טובה להעלות שוב את זכרו של יוסי 34 שנים לאחר מותו. לאסוף את האנשים שהכירו ואהבו אותו, לדלות מהם פיסות זיכרונות ורגעים משותפים, ומכל חתיכות הפאזל הזה להרכיב יחד  תמונה שלמה יותר של יוסי, קצת יותר עגולה מהתמונה המוכרת ההיא שניצבת כל השנים בסלון של ההורים.

    אני הייתי בת 8 כשיוסי נהרג וזיכרונותיי ממנו ספורים, אחיי הצעירים יותר לא זכו גם לכך שלא לדבר על הילדים של כולנו… ובכל זאת הוא היה! חי ותוסס וצוחק, והותיר חותם וזיכרון בלב כל אלה שזכו להכירו.

    ראיתי חשיבות בכך שסרט כזה יוכל להוות זיכרון קהילתי ומשפחתי ולהעביר את הסיפור והזיכרון גם לדורות הבאים. 34 שנים הם פרק זמן ארוך מאוד, הזיכרונות מטשטשים, הולכים ונמוגים…וזוהי דרך טובה לשחזר ולשמר אותם למען העתיד.

    הקירבה שנוצרה במהלך המסע הטעון הזה הולידה רגעים משמעותיים ומטלטלים ברמה האישית והמשפחתית, אך גם הקלה קצת על סגור-הנשמה, ואיפשרה להיפתח ולהתנחם ביחד. נחמות קטנות, מלוות בהרבה כאב וגעגוע…

    הערב נקרין בפניכם גרסה מקוצרת בת 12 דקות, הסרט המלא יוקרן בערוץ הקיבוץ.

    תודה לכל מי שהיה שותף למסע הזה משלב הרעיון דרך ההפקה והביצוע. עשינו משהו משמעותי! החיינו את הזיכרון של יוסי, הארנו את סיפור חייו מנקודות מבט שונות, והעברנו משהו ממנו גם לאחרים…

    יחד יצרנו משהו שנשאר אחריו, ושיישאר גם אחרינו.

    שלא נדע עוד צער!                                                                         

    ורד מרציאנו.ה

  • 30 שנה- ורד מרציאנו

    7/5/08

    מכתב ליוסי עם ציון 30 שנה לנפילתו- ערב יום-הזיכרון תשס"ח.

    יוסי, "יוסיניו"-

    מדי שנה, לקראת פורים, אנו מתכנסים לציין את יום האזכרה למותך. ככה, בפרדוקס של שמחת חודש אדר ותחפושות הילדים, כמו ביום הארור ההוא לפני שלושים שנה בו פילחו את גופך כדורי המחבלים בלבנון ליד הליטאני.

    שנה אחר שנה – כולם מתייצבים! לא "מחפפים". גם סבתא בכסא הגלגלים מגיעה כל הדרך מרחוק, להתרפק על האבן הקרה, נשברת כל פעם מחדש וקורעת לכולנו את הלב בבכי החרישי שלה, שלא ניתן לנחם גם אחרי כל השנים.

    ונדמה לפעמים, שעם השנים הגעגועים והעצב רק הולכים ומתגברים….

    השנה הגיעו הרבה, יוסי. פשוט שתדע שלא שוכחים אותך גם אחרי כל-כך הרבה זמן: כל המשפחה האוהבת, בני כיתה מהקיבוץ, חברים מתקופת הצבא ואפילו חיילים צעירים מחייל הצנחנים- כולם הגיעו לכבודך! ולמראה החברים מהקיבוץ ומהצבא- כולם בוגרים וכבר שיבה זרקה בשיערם- לא ניתן שלא לתהות מה היה עולה בגורלך "אילו"…אילו זכית גם אתה להתבגר, להקים משפחה ולשתות את החיים בשקיקה ובשובבות כפי שידעת תמיד לעשות?! המחשבות לא נותנות מנוח והלב נחמץ….

     

    30 שנה כבר עברו.

    המדינה שעליה יצאת להגן כבר הכפילה את גילה ומחר נחגוג 60 לעצמאותה. כל הבנות הקטנות של מרי, שכל כך אהבת לשחק איתן- כבר הפכו לאמהות בעצמן, ואם להודות על האמת- חרדות מהרגע, שכנראה אין מנוס ממנו, בו נאלץ גם אנחנו לשלוח את ילדינו לצבא…

    שלושים שנה עברו ומה איתך??

     

    והלוואי, יוסי, שאתה שם למעלה- שומע אותנו. רואה את כל אוהביך ומוקירי זכרך מתכנסים כל פעם מחדש לזכור אותך ביחד, ומחייך את החיוך המקסים הזה שלך.

    ולוואי שהקורבן שלך ושלנו לא יהיה לשווא ותוכל לשמור עלינו מלמעלה גם בשלושים השנים הבאות….

  • 40 שנה בלעדיך/אילן ארד

    יוסי קבסה, יוסיניו…

     

    ארבעים שנים כבר חלפו מבחינת הספירה החשבונאית, אבל מאחר ואחד הדברים שבהם גם יוסי וגם אני לא היינו טובים בהם היה נושא המתימטיקה, אני אנסה לטפל בנתון הלא נתפס הזה מכיוון קצת שונה מההיבט הבנאלי השחוק שהיה כל-כך אהוב ומקובל על המורה למתימטיקה מהמגמה הריאלית של בית הספר התיכון…

     

    חלפו 40 שנים מאז אותו מארב מחבלים בכפר קנא דרומית לנהר הליטני. אותו יום כל-כך עצוב וכל-כך מטלטל שבו הייתי צריך להבין שמכאן אני ללא בחירה ממשיך לבד… כלומר לא ממש לבד כי בכל-זאת נשארה משפחה ונשארו חברים אבל הברית הבלתי כתובה שהיתה לי עם יוסי התנפצה לי בפנים בצורה הכי לא צפויה וההרגשה היתה של בדידות אינסופית…

     

    לא התכוננתי בשום צורה לפרידה הסופית מיוסי. למרות שבימי חייו האחרונים היינו נתונים בתוך אווירת קרב ומבחינה קוגניטיבית היה ברור לכולנו שבכל רגע נתון בשניה אחת הכל יכול להשתנות במציאות המוטרפת שבה תיפקדנו, עדיין אף אחד מאיתנו לא ממש חשב על אפשרות מעשית שבה נבין שזהו בעצם פרק הזמן האחרון עלי-אדמות שבו נראה ונשמע אחד את השני.

     

    חקוקה בזיכרוני איזשהי סצנה דרמטית, אולי בסרט, אולי בתיאטרון ואולי אפילו זה ממש קרה לי, מה שתבחרו…  סוכן חשאי מערבי הנמצא בארץ מוסלמית עויינת כלשהי מלווה במורה דרך, אזרח מקומי דובר ערבית בשעת לילה חשוכה וחורפית ואמור לחצות את הגבול שהוא בעצם נהר מים גועש בסיום משימתו בדרכו אל מחוץ למדינה העויינת. הסוכן מתחבק עם איש הקשר המקומי לפני עלייתו לבדו לסירה רעועה שאיתה הוא אמור לחצות עכשיו מאות מטרים של גלי מים פראיים ואיש הקשר מתחבק איתו בחום ולוחש לאוזנו בערבית: "אללה מאעק יא אחי"… יענו, שאלוהים יהיה איתך. שניהם יודעים שמבחינת פירוש המשמעות של המשפט, זאת כנראה הפעם האחרונה שהם מתראים בחייהם ומבחינת הבחור המקומי כל שנשאר לו לעשות זה רק לברך את בן-בריתו שאותו כנראה לא יראה יותר לעולם, שאלוהים יהיה בעזרו…

     

    הסצינה הזאת שברכת "אללה-מאעק" מהווה את אקורד הסיום שלה, מלווה אותי מאז במשך שנים ארוכות ובכל פעם מחדש אני ממש יכול לשמוע את יוסי שלוחש לי באוזן את הברכה הנצחית, הסופית והחברית הזאת… אני מתרחק בתוך הסירה הרעועה על גלי המים הגועשים בחשכת הלילה הקפוא והמאיים  ויוסי נשאר לבדו על גדת הנהר… דמותו המתרחקת ממני, הולכת וקטנה הופכת לכתם כהה עד שהוא נעלם כליל ממבטי בתוך החושך האינסופי.

     

    זהו, אני חושב לעצמי, מעכשיו לא אוכל לראות אותו יותר, לא אוכל להתייעץ איתו, לא אוכל לצחוק איתו… הוא נמצא באיזשהו מקום לא ידוע, בלתי מושג ובלתי מתוקשר, אני נשארתי לבדי ורק שתי הנשמות שלנו אולי עוד מודעות איכשהו אחת לשניה…

     

    אבל למרות התחושה המדכאת של ההתרחקות והשיכחה, קורה לי לאורך השנים תהליך מאד מעניין… אני יודע בקוגניציה שההווה והעתיד כנראה לא קיימים עבור שנינו, אבל העבר דווקא הולך ומתחדד, הולך ומתחזק והרבה מאד תובנות ואנרגיות חיוביות מופקות עבורי ממנו. לעיתים העוצמה שלהם כל-כך חזקה שאני חש קצת לא בנוח מהעובדה שרק אני בעצם מפיק תועלת מהמצב הזה… אולי.. מי יודע את האמת ומי יכול בעצם לראות או לדעת מה היא התמונה הכוללת…

     

    זה כבר קרה לי כמה וכמה פעמים בחיי שבצומת דרכים, או תחנה מסויימת, או בעיה כלשהי עם אדם אקראי אני עוצר לרגע, עוצם את העיניים ושואל את עצמי: מה יוסי היה אומר או חושב עכשיו על המצב הזה? אני מדמיין אותו מסתכל עליי ואני ממתין למוצא פיו ופשוט מצייר לי בדמיון את תשובתו שלרוב נאמרת בחיוך ציני עם קורטוב של זילזול תהומי לגבי הרצינות הפתאטית שאליה התדרדרתי להבנתו.

     

    כלפי חוץ נראה לכולם שיוסי לא אהב מצבים רציניים. הם כאילו לא התאימו לאג'נדה הכללית שבה הוא האמין ובתוכה הוא חי ותיפקד. כל נושא או אירוע היו צריכים להבנתו להסתיים בצחוק, חיוך או התייחסות צינית כלשהי… אבל מי שהכיר אותו מקרוב הבחין בקלות ברגישות הרבה שבה ניחן ואותה ניסה בכל מאודו להסתיר… הפגנת רצינות חיצונית היתה עבורו כאילו כישלון מאחר והצחוק היה חומת המגן שלו, קיר הבטון הבלתי חדיר שאל מאחוריו רק מעטים הורשו להציץ… שמחתי מאד שנבחרתי להיות אחד האנשים הבודדים שהורשו לבקר שם…

     

    לכל מי שבאמת באמת הכיר את יוסי היה ברור שעבורו הציניות והצחוק היו רק סוג של הסוואה… דרך מתוחכמת וייחודית להגן על טוב ליבו, יכולת הנתינה האינסופית שלו, החברות הבלתי מתפשרת שלו, אבל יותר מכל כמיהתו האינסופית להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הקיבוצית  שאליה הגיע בילדותו כנטע זר ובה כל-כך רצה להתערבב, להשתלב להיות נאהב, ובסיכום: להיות אחד מהחבר'ה הטובים…

     

    יוסי חטף הרבה מכות בצעירותו… לא ממש פיזיות אבל בהחלט וירטואליות. ושאף אחד לא יתבלבל, למרות צחוקו המתגלגל עם ה "ר" המרוקאית הייחודית, המכות האלו כאבו לו מאד. אבל הוא נשא אותן בשקט ובגבורה שגרמה לי להעריץ אותו כאשר חשף אותן לפני, לפעמים מרצון ולפעמים במקרה. פסיכולוגים מקצועיים יגידו שאולי היו בו צלקות, אבל אני שהורשיתי על-ידו להתקרב קרוב קרוב ראיתי ושמעתי את האמת מבפנים. והאמת היתה היכולת המופלאה שלו להפוך כל זיכרון בעייתי או כואב לסוג של חוויה מכוננת שאפשר להפיק ממנה תועלת ולו על-ידי הפיכתה לצ'יזבט ממגנט בעיתוי המתאים…

     

    אחת התכונות המדהימות שלו היתה שהוא לעולם לא נטר טינה או חיפש נקמה… הוא סלח לכולם, אפילו לאלה שבאמת הכאיבו לו… האם הוא סלח באמת גם למחוללי הסיטואציה הקרבית האחרונה שבה איבד את חייו? את זה כבר כנראה לא נדע לעולם… אני בכל אופן לא סלחתי אז ובעצם גם לא עד היום.

     

    שאלתי את עצמי אלפי פעמים מה היה קורה אם הוא היה נשאר חי. עם מי הוא היה מתחתן? איך היו נראים ילדיו? יוצאי דופן כמוהו? איפה הוא היה גר? מה היו דעותיו הפוליטיות? האמת שבמחשבה שניה זה לא ממש מעניין מאחר ואין בזה שום דבר אמיתי…

     

    אללה מאעק יוסיניו חברי היקר,  כולנו זכינו לקבל אותך לזמן קצוב, אבל הזמן הזה לצערי, נגמר…