מרדכי (מוטל) חייקין

04/02/1908 - 22/05/2008

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' אדר א' התרס"ח

תאריך פטירה: י"ז אייר התשס"ח

שם האב: אברהם יצחק

שם האם: בדנה לאה

ארץ לידה: לטביה

שנת עליה: 1929

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חייקין גוטה

מוטל חייקין

השנה- 1952, שבע משפחות נעקרות על טפן מביתן שבשפיים ומוצאות מנוח לכף רגלן כאן, ברמת יוחנן. היה זה חלק מהפילוג רחב המימדים שידעו באותה עת משקי הקיבוץ המאוחד בשל סיבות שאנו מתקשים כיום להבינן, אולם אז נראו הרות גורל ובלתי ניתנות לגישור. שש מתוך שבע המשפחות מצאו כאן בית ועם השנים נולד גם דור שלישי ורביעי, ובכל זאת הגעגוע אל הבית שנשאר מאחור, אל חופו של הים, אל המקום שבו התרחש עבורם מעמד הר סיני של דורם, לא פסקו מעולם. והיום נסגר מעגל. אנו מלווים כעת את אחרון האחרונים מאותו חבר חלוצים שאת מעשה הבראשית שלו בארץ עשה אמנם בהקמת קיבוץ שפיים אך את מרבית שנות חייו חי כאן, ברמת יוחנן.
מוטל נולד מזמן. מאה שנות חיים מלאו לו לאחרונה. אירופה של 1908, זו שבה נולד וגדל, היתה אירופה אחרת, אירופה שלפני המלחמות העולמיות, לטביה שבה נולד היתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בית הוריו, לאה ואברהם חייקין, שבעיר דבינסק היה להגדרתו "בית מסורתי" ומטה לחמו היה חנוונות זעירה ומסחר. את השכלתו קיבל מוטל ב"חדר" ובישיבה, אך שלא כמו רבים מבני גילו שהשלימו חוק לימודיהם ואף נסעו ללמוד בעיר הגדולה, ריגה, החליט מוטל, על דעת עצמו, להחלץ בגיל צעיר מאד לפרנסת המשפחה. הוא עבד מבוקר עד ליל ורק כשנחקק חוק שהגביל את מספר שעות העבודה, נתפנה ללמוד בשעות הערב קורסים בהנהלת חשבונות.
בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער הציוני-סוציאליסטי-יהודי ע"ש בורוכוב ובתנועת החלוץ ובמסגרתן הכשיר עצמו לחיי קיבוץ. עוד בחו"ל נקבע שקבוצתו תשתייך לפלוגה שבהרצליה וב-1929, משקיבל רשיון עליה, עלה ארצה והצטרף למייסדי קיבוץ שפיים. שבע שנים חיו מוטל וחבריו באוהלים על גבעת חול בהרצליה שהיתה פתוחה לרוחות הים הסמוך, עד שב-1936 עלו להתיישבות בנקודת הקבע בה שוכן קיבוץ שפיים עד היום. בשפיים הקים מוטל משפחה עם גוטה, שם נולדו ילדיהם נורית ואברהם. אל תנאי החיים הקשים שהיו נחלתה של ההתיישבות החדשה, נוסף מצב בטחון מעורער והתנפלויות מרובות מצד ערביי הסביבה ששיאן התפוצצות מוקש ומותם של ארבעה חברי משק ובהם אביה של חברתנו יעל קרניאל.
בשנות העליה הבלתי לגלית היה חוף ימה של שפיים נמל לאוניות מעפילים ואנשי המשק היו מסייעים לאנשי הפלמ"ח להעלות את המעפילים לחוף מבטחים. באחד הלילות כותר המקום ע"י המשמר האנגלי לתפישת אוניות מעפילים שישב בסידני עלי הסמוכה, תוך שימוש בירי.
בשנותיו הראשונות בשפיים עבד מוטל, כמו רבים מחברי שפיים, בקבוצת כיבוש העבודה בפרדס ליטבינסקי הסמוך, כחלק מן המאבק לעבודה עברית. כל ימיו הוא העדיף עבודה במעדר על פני עבודה "אינטילגנטית", כהגדרתו. 20 שנה עבד ברפת, תחילה בשפיים ואחר כך ברמת יוחנן, אך גם במספוא, בפרדסים, בשרברבות, בחצרנות ובבניין. דמות מרכזית היה מוטל בשפיים, מעורב בחיי המשק, מייצג את הקיבוץ בועידות מפלגתיות ומפעם לפעם נשא בתפקידים: היה סדרן עבודה, רכז קניות, חבר בועדות השונות ואף מזכיר הקבוצה.
על המשבר שהוביל לעזיבת שפיים סיפר: "ויכוחים מדיניים התחילו בקיבוץ עוד בתקופת מלחמת העולם השניה וגברו לאחר המלחמה. היתה תעמולה בעד רוסיה ומפלגת אחדות העבודה (אח"כ מפ"ם) עלתה על דרך של שמאלנות. תמונות סטאלין נתלו על הקירות. ברוח זו, להערצת רוסיה, חונכו גם הילדים. היחס לחברי מפא"י היה קשוח. רוב החברים השתייכו למפ"ם, הם דברו בקול רם על פילוג ודחפו את חברי המפלגה לעזוב. אם כי בערב האחרון, לפני עזיבתנו את שפיים, באו אחדים להשפיע עלינו לא לעזוב את המקום".
מוטל, גוטה וילדיהם, ביחד עם קבוצת משפחות נוספות נקלטו ברמת יוחנן ומצאו כאן בית. גם כאן עבד מוטל ברפת עד שנענה לצורך שנוצר בקיבוץ ונכנס לעבוד בהנהלת חשבונות, מקצוע אותו רכש, כזכור, עוד טרם עלייתו ארצה. שנים ארוכות התמיד בעבודה זו ורק ב-1987, והוא כמעט בן 80, יצא לגמלאות. זכו מוטל וגוטה לראות בהולדתם של נכדים ונינים וגם משאלו הרחיקו נדוד אל מחוץ לקיבוץ ואף מעבר לים, שמרו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק והיו גאים בכולם. כל אחד מהם היה עבורם יחיד ומיוחד וכולם השיבו להם מסירות ואהבה בשנות הזדקנותם. מרכזיותו של הבית בחייהם של מוטל וגוטה מנע מהם להסכים לעבור לדיור מוגן והם דחו את המעבר עד שאזלו הכוחות. ומשעברו, שוב שניהם ביחד בחדרם המשותף, מוקפים בחפציהם האהובים ובתמונות בני המשפחה היקרים מכל. לפני עשר שנים הלכה גוטה לעולמה ומוטל ידע מאז שנים נטולות חדווה של גוף ההולך ובוגד וטעם חיים שהולך ואוזל. בן מאה הלך לעולמו.

יהיה זכרו ברוך

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    מרדכי (מוטל) חייקין

    בן לאה ואברהם

    נולד א' בניסן תרס"ח, 2.4.1908

    בדווינסק לטביה

    עלה לארץ בשנת 1929

    והצטרף למייסדי קבוץ שפיים

    נשוי לגוטה

    אבא לנורית ולאברהם

    עבר לרמת יוחנן 1952

    נפטר י"ז באייר תשס"ח 22.5.08

    בן 100 במותו

    יהי זכרו ברוך

     

  • דברים שכתב אברהם

    אבא יקר

    למרות שזה היה לא פעם כמעט.. ולמרות שהרגשנו שזה עוד מעט, לא כתבתי דברי פרידה מראש כשהיד לא רעדה.

    היום כבר אין אולי, – הפעם זה נגמר.

    עם כל הצער על שהלכת – אנו מתנחמים בכך שביומך האחרון לא סבלת

    ואת עיניך בשקט סגרת.

    כלו כוחותיך, מוצו כל הרזרוות וסיימת.

    סיימת לאחר שחצית את רף גיל ה 100

    כפי שבהומור הבטחת ולמרבית הפלא הצלחת.

    הצלחת חרף תנאי החיים הקשים שעברת.

    אבא, אותך אני מציין ומציג כאיש

    שנתן לפי יכולתו ואף מעבר לכך

    וקיבל בקושי לפי צרכיו, ותמיד נשאר אדם!

    עלית לארץ כנער עם כמה מחבריך לתנועה החלוצית שהקמתם בלטביה, לאחר פרידה לא קלה מהוריך ומשפחתך. התיישבתם – זמנית – על גבעה נידחת ושוממה, מלאת עקרבים שנקראת היום הרצליה. עבדתם בכל עבודה שהייתה בנמצא: אם  בחפירת גומות ותעלות מים בפרדסים אם בבניין. לאחר קבלת אישורים, הקמתם את קיבוץ שפיים. גם בו המשכת בעבודות קשות וביניהן הובלת זיפזיף מחוף הים למפעל הבלוקים באמצעות גמלים ונצלת בנס ממפולת חול אשר תחתיה נקברו כמה מחבריך בשעה שנחו. הקמת את הרפת בשפיים ועבדת בה למעלה מ 20 שנה בתפקידי ניהול וכמזריע, תוך עבודה יומיומית קשה בחליבת ידיים כמובן. כשרציתי לראות אותך הייתי כמובן הולך לרפת. בין לבין מילאת גם תפקידים מרכזיים בקיבוץ, היית פעיל במפלגה, העלית את הוריך לארץ וטפלת בהם במסירות. שימשת כנוטר, השתתפת בהעברת עולים, ניצולי שואה, מספינות המעפילים שהגיעו לחוף שפיים וסיעת בהברחתם אל תוך היישובים העבריים מתחת לעינם הפקוחה של הבריטים. יצאת עם חבריך למעברות הסמוכות בימי החורף הסוערים, על מנת להקים אוהלים שעפו ולעזור לתושבים. ובערבים הפנויים – רקדתם ושרתם. נשמע הזוי…

    את דין התנועה לעבור משפיים לרמת יוחנן קיבלת עם קבוצת חברים לדרך האידאולוגית לאחר לבטים והתנצחויות לא קלים. ההתנתקות מחברים שאהבת ומקיבוץ שהקמת היתה קשה, ומאידך הקליטה בקיבוץ החדש היתה קשה לא פחות.

    אזכור אותך כאדם רגיש ורגשני, עם המון סבלנות ואופטימיות. אהבת את החגים והטבע, היית מעורה בכל הנעשה בארץ דרך קריאה אובססיבית בעיתון. יחסר לי חוש ההומור הדק שלך.

    אבא, רכשת בכבוד את הזכות לנוח לנצח באדמת הקיבוץ בארץ שכה אהבת ושתרמת רבות להגשמתם.

    "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה?"

    נוח בשלום ונשמתך תרחף מעל כל שאהבת.

    אי אפשר שלא הזכיר את צוות חמדת אבות על מנהליו – הנרייטה וגלי, והעובדים כולם שליוו את אבא ואמא בטיפול מסור ואוהב, מכל הלב, לאורך למעלה מ 10 שנים.

    כל הכבוד לכם ותודה על הנתינה ועל הטיפול.

    אנחנו מודים לכל החברים שטרחו סביב הלוויה, ולאלה שהגיעו וכיבדו את אבא ואותנו.

    כבן קיבוץ יחסרו לי הטיולים בשבילי המשק ובחצר אותם עשיתי מדי ביקור ב10 השנים האחרונות.

    אברהם סנפיר בשם המשפחה כולה

  • דברים שכתבה בתו נורית

    אבא יקר ואהוב שלי

    ליבי מלא צער וחמלה על הסבל הרב שעבר עליך בשנתיים האחרונות לחייך. הגעת לגיל מופלג וזכית לסגור מאה שנים.

    היית השורד האחרון מקבוצת חברים שבאו אתך לארץ. דבקים בדרך הציונית הסוציאליסטית הקמתם את קיבוץ שפיים.                                               

    באת מארץ ירוקה ופורחת לארץ חמה ושוממה. לא ויתרת ולא התייאשת והמשכת למרות הקשיים.

    מלאת תפקידים אחראיים בשפיים: גזבר, מזכיר, מרכז קניות, והקמת רפת לתפארת.

    בשנות החמישים עם משבר הפילוג בתנועה הקיבוצית בחרת להמשיך דרכך בקיבוץ רמת יוחנן.

    כל תפקיד או עבודה מלאת במלוא הרצינות, המסירות והאחריות – תמיד ברוח טובה ובגישה אופטימית.

    שנותיך האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית ולמרות זאת נאחזת בחיים בחוש הומור ושמחת חיים.

    הדבקת את כולנו באהבת שירי השבת שהפעימו את ליבנו.

    אני מודה לך על שבדרכך היית אדם נפלא.

    אוהבת המון,

    נורית