אברהם ענבר
אברהם, אברמק'ה בפי כל, נולד בעיר ריגה בירת לטביה, בימי היותה תחת שלטון רוסיה. בית הוריו היה בית יהודי מסורתי, אפילו אדוק. אביו, יחיאל-מיכל, מוצאו בבית "מתנגדים". יהודי בר-אוריין היה ואדוק בדת, ועם זאת היה משכיל, הרבה לעיין בספרות, גם בזו החילונית, והעמיד גם את בנו בסודו של העיון והאהבה לספר. לפרנסת משפחתו היה האב, כפי שרשום היה על דלת הבית, "מורה לשפת עבר ודת". אמו, ליבע, מוצאה ממשפחת חסידי לובביץ', ממנה ירש אברמק'ה את אהבתו לניגון החסידי ולסיפורי החסידים. בן שש היה כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ולאחריה המהפכה הרוסית, ומשפחתו, שעד פרוץ המלחמה חיה ברווחה יחסית, עברה את כל תלאות המלחמה והגיעה עד פת לחם.
את חינוכו קיבל אברמק'ה ב"חדר מתוקן" ואחר כך בבית ספר טכני של אגודת "מפיצי השכלה". את ידיעותיו על ארץ-ישראל ואת הכשרתו רכש בתנועות הנוער החלוציות בהן היה חבר: "נוער בורוכוב", "החלוץ הצעיר" ו"החלוץ". בגיל 17 התפרק מן הדת ונשבה במחשבות על עליה ארצה. הוא יצא להכשרה חקלאית באחוזה יהודית פרטית בלטביה. שם, בקיבוץ ההכשרה, נתוודע לחיי הקיבוץ ודבק בהם לשארית ימיו. ב-1929 עלה ארצה, כשמלוות אותו מילות הפרידה שאמר לו אביו בצאתו: "היה יהודי". ומאז הלך אברמ'קה בטוחות בדרך שבחר והיה נאמן לה כל 60 שנות חייו בארץ.
מיד עם בואו ארצה החל אברמק'ה לעבוד בפרדסי הרצליה. הוא השתייך לפלוגת הקיבוץ המאוחד שישבה אז בהרצליה ובעבודתו בפרדסים מימש את שאיפתו להיות חקלאי. ומאז, במשך למעלה מ-60 שנה, הלך אברמק'ה בין העצים: נטע, השקה, טיפח, הרכיב, וזכה להשאיר חותם בארץ הזאת. ב-1936 עלתה הפלוגה להתיישבות הקבע ואמצה לעצמה את השם "שפיים". אברמק'ה המשיך תחילה לעבוד בפרדסי חברת "יכין", חברת "גן שלמה" ועוד, והשתלם שם במלאכות מקצועיות בפרדס. כתוצאה מתנאי החיים הקשים של הימים ההם, המגורים והתזונה, נחלש ולא יכול עוד לעבוד במלאכות הקשות שבפרדס. הוא סרב לעצת הרופאים לעזוב את הארץ ולמד את מקצוע ההרכבה שפרנס אותו לשארית חייו. הוא היה זריז מאוד במלאכה זו והרוויח היטב. משניטע ב-1939 הפרדס הראשון בשפיים, ומאז עבד בו אברמק'ה כל שנותיו בשפיים וליווה אותו בצמיחתו, למן זריעת הזרעים, יצירת השתילים והרכבת זני הפרי במשתלה ונטיעתם, ועד קטיף הפירות. כחקלאי בכרם ובפרדס היה עליו להתמודד עם מכשולים רבים שניצבו בדרכו, מהם מכשולים שמידי איתני הטבע, דלותה של האדמה החולית והרוחות הסוערות שנשבו מן הים ועשו שמות במטע, ומהם מכשולים שמידי אדם בגיוס עובדים קבועים לענף ובהשקעת כספים לקידומו.
בד בבד הקים אברמק'ה עם חנה משפחה בשפיים, שם נולדו ארבעת ילדיהם: אילנה, נחום, בארי ומיכה, ושם השיגתו הבשורה על מות אביו ושלושת אחיותיו בשואת יהודי אירופה ועובדת היותו אוד מוצל ממשפחתו. אמו נפטרה עוד טרם עליית הצורר הנאצי לשלטון.
ואז בא השבר בקיבוץ המאוחד ובעקבותיו הפילוג. אברמק'ה, שהיה איש מפא"י ומצא עצמו מנושל מכל פעילות ומוצא מכל הועדות בהן היה חבר, עזב עם משפחתו וקבוצת משפחות נוספות את ביתו שבשפיים ועבר לרמת יוחנן. כאן, הצטרף לצוות עובדי המטעים. הוא אף למד בקורס לנוטע במדרשת רופין בו הרחיב ידיעותיו על הטיפול בעצי פרי והרכבתם. ואכן, מעל לכל העבודות הנקשרות לטיפול בעץ בהן נטל חלק, היה אברמק'ה בר סמכא במלאכת ההרכבה ובטיפול בשתילים הרכים, צאצאי ההרכבה, בכרמים, במטעי הנשירים, הבננות והאבוקדו ובפרדסי ההדרים. שני דורות של נוטעים העמיד אברמק'ה שהלכו כמותו בין העצים ולמדו ממנו את רזי המקצוע. "חורף, קיץ, גשם, חמסין- לא יכלו לו", כותב אלישע שלם, "בוקר בוקר, בלי להחסיר יום, היה חוגר את המזמרה, המשור וסכין ההרכבה כמו חייל את החגור או הכהן את כלי הקודש והולך לעבודת יומו, וזאת עד גיל גבורות ויותר מכך. עינו לא כהתה וידו לא רעדה עד מחלתו האחרונה".
כמעט ארבעה עשורים חי אברמק'ה ברמת יוחנן ולצד עבודתו החקלאית היה מעורה בחיי החברה והמשק. הוא כיהן כמסדר עבודה וכחבר בועדת משק ובועדת קליטה. איש צנוע, ער לנעשה סביבו ובעל עמדות ברורות בבעיות הלאומיות והמקומיות העומדות על הפרק. איש גאה ורגיש לזולתו, אדם מצפוני שנאה דרש ונאה קיים. אך לצד הרצינות וסערת הנפש שאפיינו אותו, הצטיין אברמק'ה בשמחת חיים שהדביקה את סובביו, בכשרון שיחה עם כל בן תמותה, בחיבה עמוקה לספר, לאומנות, לפיוטים ולשירה עברית. הקריאה בקול של קטעים מן הספרות העברית והיידית הפכה בקולו הערב למעשה אומנות.
במרץ 1990, כשהוא בן 82 וכבר חולה במחלה ממארת, זכה אברמק'ה בפרס העבודה ע"ש נמיר על מפעל חייו כנוטע. חודשים ספורים אחר כך הכריעתהו המחלה והוא הלך לעולמו. אברמק'ה האדם, החלוץ, החבר ואיש המשפחה הנפלא היה ואיננו.
