ורד גלינקא

26/12/1955 - 26/02/1978

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א טבת התשט"ז

תאריך פטירה: י"ט אדר א' התשל"ח

שם האב: שמואל

שם האם: שרה

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

ורד גלינקא

 

ורד נולדה ברמת רחל בשלהי 1955, בת שלישית להוריה, אחות צעירה לרני ואורנה. כבר מינקותה היתה ג'ינג'ית, לא רק במראה החיצוני אלא גם באופיה- טמפרמנטית היתה ומלאת חיים. היא התפתחה יפה, דברה מקטנות וידעה להביע את רצונה. בת עשרה חודשים בלבד כבר החלה ללכת בכוחות עצמה. בת עשרה חודשים היתה גם כשהתייתמה מאביה, סא"ל שמואל גלינקא ז"ל, אשר נפל במבצע סיני בשנת 1956, בטרם הספיקה ורד להכירו.

כשמלאו לה שלוש וחצי שנים, עברה עם משפחתה, אמה, אחיה, סבה וסבתה, לרמת יוחנן וכאן גדלה והתחנכה, תחילה בגן שיבולת ואחר-כך בבית הילדים ובבית החינוך בגוש זבולון. מקובלת בקרב בני גילה ואהובה על המטפלות והמורים. ילדה אדמונית ומיוחדת, עירנית, מוכשרת, תקיפה בדעתה, אחראית ומקורית. "באחריותה ובטוהר מצפונה היתה תמיד למופת בכיתתה", מספרת טובה לביא, מורתה, "תמיד שמרה על הכלל: נאה דורש ונאה מקיים… אולם סגורה ומסוגרה כיריחו היתה, כאילו מזהירה: מה שמתרחש בפנים, בלב עמוק, זהו רכושי הפרטי ולאיש אין רשות אפילו להציץ!".

כיתתה של ורד קטנה היתה ולמודת בעיות וכפתרון להן נשלחו הילדים ללמוד בכיתות ההמשך בבית הספר ב"סולם צור", בית ספר גדול יותר ורב אפשרויות. ורד השתלבה בו יפה מבחינה לימודית וחברתית. זמן קצר היא ניגנה בפסנתר וניסתה כוחה גם בציור בחוג של אלכס פרץ. לקראת סיום לימודיה בבית הספר כתבה עבודת גמר טובה מאוד על יהודה עמיחי, ובתום בחינות הבגרות התגיסה לצבא. היא הגיעה לסיני ליחידת שריון, כמו אביה שהיה מפקד חטיבת שריון באחרית ימיו ונפל בסיני. היא שירתה כמשקית סעד, תפקיד קשה ותובעני אותו ביצעה היטב וברצינות. עם שחרורה מצה"ל התלבטה עם עצמה קשות והחליטה שלא לחזור הביתה, לקיבוץ. היא חיה בחיפה ועבדה בעבודות שונות.

בסוף ימיה עברה דרך יסורים קשה ולא יכלה לה.

בת עשרים ושתים היתה במותה.

 

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ורד גלינקא ז"ל

    בת שרה'לה ושמואל

    נולדה ברמת רחל

    י"א בטבת תשט"ז 26.12.1955

    נפטרה בנסיבות טרגיות

    כ' אדר א' תשל"ח  26.02.1978

    בת 22 במותה

  • על ורד – אמא

    על ורד                                                                 

    קשה לכתוב על ורד שאיננה והרי היא עדיין מלווה אותי כל הימים, והיא איתי.

    ורד נולדה בסוף 1955 ברמת רחל. כבר אז היתה ג'ינג'ית, ג'ינג'ית בכל מובן המילה- טמפרמנטית ומלאת חיים.

    התפתחה יפה ובגיל עשרה חדשים כבר הלכה בכוחות עצמה. בת עשרה חודשים היתה כשאבא נפל במבצע סיני והיא לא הספיקה להכירו אפילו.

    כשהיתה בת שלוש וחצי עברנו לרמת יוחנן וכאן עברה את כל שלבי הגדילה, גן שיבולת והמשך בבית הספר. בכתות ההמשך למדה ב"סולם צור". כתתה היתה קטנה עם בעיות גדולות והפתרון היה העברה לבית ספר גדול יותר עם אפשרויות רבות יותר. ורד השתלבה שם יפה, גם מבחינה לימודית וגם חברית. למדה קצת פסנתר – אך הפסיקה די מוקדם. היה לה קשה לעמוד בלחצים של לימודים ונגינה, ניסתה גם כיתה בציור והשתתפה בחוג הציור של אלכס. עשתה עבודת גמר טובה מאוד על יהודה עמיחי ואחרי "הבגרות"  – צבא. לפי בקשתה הגיעה לסיני ליחידת שיריון ("גם אבא היה מפקד חטיבת שיריון בסוף ימיו").

    שרתה בתפקיד "מש"קית סעד", תפקיד קשה שבצעה אותו ברצינות וטוב.

    בגמר הצבא התלבטה קשה עם עצמה והחלטתה היתה לא לחזור הביתה.

    חייתה בחיפה ועבדה בעבודות שונות.

    בסוף דרכה עברה דרך ייסורים קשה ולא יכלה לה.

    בת עשרים ושתיים היתה במותה.

    אמא.

    אייר תשל"ח

  • על ורד- סבתא

    סבתא על ורד                                                   26.12.1978

    ורד יקרה!

    היום יום הולדת ה-23 לחייך, אבל מה שעוללת לך, שעוד מעט שנה שגמרת עם חייך באמת היה לך קשה מאוד והיה אומץ גדול שגרמת וחסל. אבל בנו השארת כאב גדול וצורב, שאת אינך, בכולם.

    תמיד נפגשנו בשמחה ולא ידענו מה נעשה בלבך.

    ורד נולדה ב- 26.12.1955 כשקבלנו את הבשורה היה יום כפור וסערת שלג. ואני הלכתי לבקר את שרה'לה ואת הקטנה החמודה.

    וככה גדלה והתפתחה. במלאות לה 10 חודשים התהלכה טוב וגם דברה, מקטנותה ידעה להביע את רצונה. פעם קמה בבוקר ,ישבה על יד השולחן, לא יכלה לאכול והראתה ביד שכואב לה בגרון. כשאבא שלה נהרג היא היתה בת 10 חודשים.

    ממשרד הביטחון דברו אל ליבה של שרה'לה שתלמד מקצוע, שתהיה עצמאית.

    אם לשלושה ילדים קטנים, שתוכל לפרנס אותם . שנה אחרי האסון, שרה'לה התחילה את הלימודים בתל אביב, ואני הייתי משכיבה את הילדים.

    תמיד באתי מוקדם. בערב אחד ורד אמרה לי – "אני רוצה אבא". תמיד המחשבה היתה מנקרת במוחה, חושבת על אבא, פעם כאשר היתה בגן ילדה בת 4 , היתה חולה, החזקתי אותה על הידיים, הלכתי להשכיב אותה ואחרינו הלכה סבתא לאה – פתאום ורד שואלת "למה הערבים הרגו את אבא שלי?" – ענינו מה שיכולנו לענות.

    גם בכיתות הגבוהות הילדים התחשבו וכבדו אותה וגם בבית היתה טובה ונעימה. רק בצבא קרה איזה דבר נורא ואנחנו לא הרגשנו בזה וכשהתחילו לטפל – היה מאוחר.

    אומץ לב גדול היה לה שהפסיקה את חייה, חבל וכואב שכך קרה.

    הכאב שמור עד סוף ימי.

    את ורד חמודה נוחי בשלווה.

     

    סבתא שושנה