זהבה מלמד

זהבה מלמד 

בת לאה ומיכאל בן ארצי

נולדה באשדות יעקב

י"ח אדר א' תש"ג  23.02.1943

נשואה ליונתן

אמא לשגיא, דפנה ועמיחי

הצטרפה לרמת יוחנן 1964

נפטרה א' בסיון תשנ"ה  30.5.1995

בת 52 במותה

"אחות, אחות הייתה לי והיא איננה עוד – זהבה'לה"

כשמך כך היית: גולדה! פוטנציאל של אנרגיה, כדורסלנית, אתלטית – מדריכה ובעלת תקשורת נפלאה עם הסובב אותך.

צמתך הגדולה עדיין עומדת לנגד עיני, ונבחרת צה"ל בכדור- סל מי ישכחנה?

גדלנו על ברכי עבודה, אהבה, ופעילות של הורינו שהורישו לנו תכונות נפלאות של לתת כמה שיותר ולקבל כמה שפחות.

משפחה נפלאה גידלת, תורמת ואוהבת ואנו כולנו מלווים אותך ואת יונתן לאורך כל הדרך. ולפתע, מכת פטיש על ראשנו ולאחריה מכות נוספות –  מדוע? המוח מנסה לקלוט, אך הלב ממאן לקבל.

ניצוץ פה ושם מנסה להשלותנו אולי……. אך הזמן עובר והמציאות טופחת, מכה ומרסקת ואין מושיע.

זהבה'לה – הלוא אנו רק ילדים, את אחותי הקטנה היחידה אך הדוחפת יוזמת ומפעילה…. ופתאום החוט ניתק, ואת משאירה אותנו, את משפחתך הנפלאה,  את אבא האוהב ואותי אחיך ומשפחתי לבדנו.

פה במקום זה, הנני מבטיחך נאמנה שאותך אזכור כפוטנציאל של אנרגיה, הילדה היפה בעלת הצמה הגדולה שכה אהבנו כולם.

היי שלום אחות

אלישע.

כבר יותר משנה, ועדיין אין מוצא לזעקה הנוראה שרוצה לזעוק.

אין בי מילים,אמא. המילה "אמא "כשלעצמה כבדה מנשוא . רק מחנק

הולך וגובר וגעגועים שפושטים, ובעיקר לובשים צורה.

אני אלמד לחיות גם בלעדייך

הרי אפשר לחיות

בלי יד או רגל

שנכרתה

וממשיכה לכאוב כמו להזכיר

את שאיננו

אני אלמד לחיות גם בלעדיך

יפה וחלקה בחוץ ומבפנים

חלול.

משקל סגולי הולך ומתמעט

(ואני איתו)

אוכל לצוף על ים העצב ותהומות אין – און

ספינת מדבר שממה ושממון.

מכתב  לאמא                                                        1996

עברה חלפה לה שנה. שנה תמימה כביכול, אבל בשבילי, לפחות- זאת לא היתה סתם שנה תמימה, אלא שנה תמימה בלי אמא ועוד לדעת שתבואנה הרבה שנים לאחר מכן. זה נהיה עוד יותר קשה.

אז אתחיל במה שרציתי להגיד לך אמא.

החיים בלעדייך קשים ולפעמים אני חולם עליך ולפעמים צריך שתסדרי לי משהו, אבל אינך כאן איתי בכדי לעזור לי.

אמא, אני מאוד מקווה שתהיה תחיית המתים, כדי שאוכל לראות אותך שוב.

אני מתגעגע אליך מאוד, מאוד.

אמא, השנים חולפות מהר, ואיתן גדל וגדל הזמן שאנו לא ביחד.

וכך, נהיה יותר, ויותר קשה בלעדייך.

עמיחי.

נכתב ליום השנה הראשון.

מכתב פרידה,

לנו בני כתתה של זהבה באשדות יעקב, פרידה מזהבה – היא גם פרידה מעולם זיכרונות. זיכרונות של ילדות ונעורים.

כשנפרץ העולם הקטן של ילדותינו, כשהתבגרנו וכל אחד פנה לדרכו, בנה את ביתו, הקים משפחה ובחר את עיסוקו, לזהבה נשאר תמיד מקום מיוחד בתוך עולם הזיכרונות של ילדותינו.

"מלכת הכיתה" היה התואר שבו זיכינו אותה, ולא היה עליו עוררין. התואר היה שלה, לא בגלל גינונים מיוחדים או זכויות שנטלה לעצמה. כמעט ההפך הוא הנכון . דווקא צניעותה, מידת האחריות, המעורבות בכל, כושר המעשה – והמנהיגות הנובעת מכל אלה – הם שהעמידו אותה בראש כולנו.

אסתר ואני היינו במסלול הביקורים הקבוע של זהבה ויונתן כשהגיעו אל ההורים באשדות. נוכחנו שבעצם לא השתנתה במהותה. מתעניינת, סקרנות ומעורבות מאוד בחיי הקרובים אליה.

ייתכן שאינני מדייק בכל, אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מתפכחים ומשאירים מאחורינו כ"כ הרבה תמימות ואמונות ישנות, ומשתנים יחד עם  השתנות הקיבוץ, זהבה נשארת בזיכרון, כפי שהייתה תמיד אי – סלע של תום של אמונה בטוב שבאדם ולכן מקרינה כאש תמיד חום וקרבה אנושית.

וכך תישאר איתנו עד תום.

שאול שמרון.

זהבה!                                                                                                                                                            28.7.96

קשה ומוזר לנו לכתוב על כעל אדם שהיה, בזמן עבר. הרי במשך השנים היית חלק בלתי נפרד מעולמנו.

חמש שנים חינכת אותנו, שנים בהן למדנו להכירך כמורה וכאדם.

היה לך חלק מכריע בעיצובינו כאנשים בוגרים בעלי חשיבה עצמית, חיפשת בכל אחד מאתנו את הרצון ללמוד ולדעת.

הקשר שנבנה בינינו, הגיע לשיאו בעת שסיפרת לנו על מחלתך בשנה שעברה.

קווינו שתמיכתנו בך, תעזור לעבור את התקופה הקשה, ודווקא כשנראה שהתגברת, שיש תקווה, קרה הגרוע מכל.

ישנו משפט האומר שערכם של היקרים לנו מתגלה במלואו רק בהעדרם.

ועכשיו,כשאת אינך, אנו מבינים עד כמה הוא נכון.

יהי זכרך ברוך.

יהי זכרך ברוך  – תלמידיך.

זהבה,

אני עדיין מחכה,

בטוחה שאי משם את מגיעה.

שהרי לא יתכן

פתאום כך לקבל

כעובדה –

שאת אינך.

עשרים שנות חברות עמוק

שנרקמה בראשיתה – דרך ההוראה.

את, הבוגרת המשכילה

כסייעת מגיעה, אלי לכיתה.

ואני הצעירה, עם ניסיוני המועט, אותך מדריכה.

איזה קליק כבר מההתחלה.

הוקסמתי מהנועם שבך. לעולם לא כועסת. לא מתרגזת.

מקרינה שקט.

ואז החלו שיחות הנפש אל תוך הלילה

זוכרת בגבע? יצאנו לטייל עם התלמידים הגענו – שתינו – למרחקים.

תחילה רק שתינו ולאחר מכן שאר בני ביתנו.

ליווינו אחת את השני בכל המעברים במשך השנים.

נסעת להולנד – כמה סבלת

בכל מכתב – הזמן לא זז.

ואני מנסה במקצת – דרך המילים – להקל על הימים.

חזרת לארץ, אמרת – שינוי. צריך שינוי.

"חסידת הטעימות". את.

מירי אמרת, לא יותר עם הקטנים

אלמד רק גדולים

אמרת ובצעת – לאורנים נסעת ולחנך בחטיבת ביניים – עברת.

וחלילה לא פסקת – ללמוד בכל מצב.

משכת אותי לכל הקורסים שרק אפשר.

ביבליותרפיה ומקרא

וחינוך לחיי משפחה.

בתרבות – אלופה , כן גם בזה

המלצת בפני על כל הצגה שבעיניך נראתה,

ובמיוחד קולנוע.

את זה המרקע כמה אהבנו

וסרטי מופת –"כשדבריך" לא פספסנו.

בדרך מ..אל…

מצאנו זמן להיפגש ובכיף לרכל

ולפעמים הצהרים בשיחת טלפון ארוכה

לאחר העבודה – "קיטרנו" יחד עד מתי

חינך כזה?

אותה כיתה "קשה" בחטיבה – ימים

טכסנו עצה, איך מתגברים על אותה חרפה

ומשמעת מקנים בכיתה?

מה לא ניבית באותה תקופה – קצת מכל שיטה.

ואז באה הדחיפה – ושוב שינוי עשית

ולתחום אחר פנית

מורה מקצועית.

אז רווח לך  אין להשוות, אמרת.

ואותי לשכנע התחלת

להוראה למצוא – תחליף?

או אולי להפסיק?

כן, לייעץ ידעת בכל מצב,

איזה צמח לשתול אצלי בגינה – במזרח

ועד – לאיך לפתור בעיה של יואב במשרד.

תמיד בנחת

במלא שיקול הדעת

לעזור, לשמוע ולתת – מכל הלב.

אם זו שקית בכורי מנדרינות מן העץ

או אפונה ריחנית ממעל לגדר.

ובטרם חג –קבענו לנו כלל

את ואני – "תשומת" בשפתינו-

להחליף לא נשכח.

יונתן, כמה מאושרת היתה

כשחזרה מטאבה או סתם

משבת בכפר-סבא.

ומצ'כיה – כן, לא הפסיקה לספר….

ארורה המחלה שכך קטעה.

ואני עדיין מחכה, מחכה, מחכה.

מירי דרור.