אהרון קוק
אהרון נולד בפולין בכפר על יד העיירה היהודית ברז'נה. בית משפחתו, בית יהודי מסורתי. הרוח הציונית שנישבה בעיירה, היא שהביאה להופעתן של תנועות נוער חלוציות כגון: "השומר הצעיר" ובית"ר, וצמיחתם של לצעירים שעשו כל שביכולתם כדי לעלות ארצה.
בשנת 1926 עמדה גם משפחתו של אהרון לעלות לישראל, אולם ברגע האחרון נמנע מהם הסרטיפיקט (אישור העלייה) והם נותרו בביתם מחוסרי כל. אבי המשפחה החל לדאוג מחדש למקורות הפרנסה, אך שתי גנבות שהתרחשו בחנותו הקטנה, הביאוהו לבסוף להגר בשנת 1930 לארגנטינה. אהרון נותר עם אחותו ואמו בכפר, הוא למד בבית הספר "תרבות" בברזנה ואת החופשות בילה אצל סבו, ממנו ספג את רוחה של מסורת ישראל והוא אשר הכין אותו לעליה לתורה כשהגיע למצוות ב-1935.
באותה שנה, עזבו אהרון, אחותו ואמו את פולין ונסעו אל האב בארגנטינה, כשהם מותירים מאחוריהם את המשפחה כולה. שלא כמו בברזנה, שם השתייך אהרון לתנועת "השומר הצעיר" ואחר כך לתנועת בית"ר, בעיר מגוריו בארגנטינה לא היה פעיל בשום תנועה, להוציא את השתייכותו לקהילה היהודית. הוא מעיד על עצמו כי היה חלק מהחברה היהודית אך גם מן הלא-יהודית. 19 שנים התגורר בעיר הזו, שם נשא לאשה את אהובה ושם נולדה בתו הבכורה עליזה. ב-1954 עברו לבואנוס- איירס, שם נולד שמוליק. כל עוד היו הילדים קטנים, לא חשב אהרון אלא על פרנסת המשפחה ואכן, הוא עבד בעבודות חופשיות, הפרנסה היתה מצויה והבית יפה ומסודר. כשהגיע זמנה של עליזה להיכנס לבית הספר והיה צריך לשלוח אותה לבית ספר עממי ויהודי, ואחריה גם את שמוליק, התעוררה באהרון ובאהובה שאלת גידולם של ילדים יהודיים בארץ נוכריה, על עם כל הסכנות הכרוכות באנטישמיות, בהתבוללות וכיוצא באלו. אהרון השתכנע שהמקום לגידולם וחינוכם של ילדיו הוא בארץ ישראל ובעצה אחת עם רעייתו, קיבלו באוגוסט 1962 את ההחלטה לעלות ארצה. באפריל 1963 הפליגו מבואנוס איירס באוניה ועשו דרכם דרך מונטבידאו (אורוגוואי), ברזיל, ספרד, איטליה וצרפת. ביום ראשון, 19.5.63, נגלו להם מרחוק אורותיו של נמל חיפה. בנמל קיבל אותם חברנו מושקו (משה הרעד), שהיה נציג מחלקת הקליטה של הסוכנות, ושלח אותם במונית היישר לרמת יוחנן.
עוד באותו היום, אחרי הצהרים, הגיעו לרמה, ועם הגעתם החלו גם חבלי הקליטה בארץ חדשה ובצורת חיים בלתי מוכרת: מבית מידות מעבר לים לחדרון קטן ב"בתי הרכבת", ממלאכות עירוניות למלאכת כפיים חקלאית. למרות שדבר לא השתווה לחיים שלפני, מספר אהרון, "בתוכי קיבלתי הכל כטוב". זמן קצר אחריהם, עלו גם הוריו של אהרון ארצה ובאו לחיות לצד בנם ומשפחתו ברמת יוחנן.
אהרון נשלח תחילה לעבוד באיסוף תפוחי אדמה ומקץ שבוע, משהסתיים האסיף, עבר לדילול תפוחי-עץ במטע, ועל אף הקושי, התמיד בעבודה זו ארבע שנים. "בחלומותי על ארץ ישראל והקיבוץ", הוא מספר, "ראיתי את עצמי עובד במטע וזה עזר בקשיי הקליטה".
שנים רבות עבד ב"מילואות", המפעלים האזוריים של משקי הגליל המערבי: במילופרי, במילוסיב ובמילובר. מיום שחזר הביתה מעבודת החוץ ב-1980, ועד מחלתו, עבד בהתמדה ובמסירות בפלר"ם.
בעקבות אביו שהיה מתפלל דרך קבע בבית הכנסת באושה, הצטרף גם אהרון לצבור המתפללים והתמיד בכך, ככל אשר עמד לו כוחו, גם בימי מחלתו. יחדיו עם משה גוטדינר, היו אחרוני המתפללים מרמת יוחנן, שהמשיכו להשתייך למניין המתפללים באושה, גם כשהוקם בית הכנסת בכפר המכבי.
באחרית ימיו זכה לחבוק נכדים ראשונים, אך התייסר במחלתו עד למותו בשנה ה-70 לחייו.
