מרים בלנק
מרים נולדה בלבוב שבגליציה, פולין. ביתם שכן ברחוב בו התגוררו יהודים ונוצרים יחדיו, לא הרחק מן הגטו היהודי לשם היתה מזדמנת בילדותה וסופגת מן ההוויה יהודית. ליהדות התקרבה גם דרך סבתה שהתגוררה בביתם וניהלה אורח חיים מסורתי. אביה, אף שנחשב עילוי בישיבה בה התחנך, פרק את עולה והצטרף למשכילים המתנגדים למסורת. לפרנסתו פתח בית ספר פרטי בלבוב. את רעייתו, בת עיירה קטנה באוקראינה, פגש בוינה ובביתם שבלבוב, שהיתה באותם הימים תחת שלטון אוסטרי, שררה אוירה וינאית: השפה, השירים, הספרים, ואף בית הספר היו בגרמנית. מלחמת העולם הראשונה תפשה את בני המשפחה בעיירת נופש ומאחר שלא ניתן היה לשוב ללבוב, ברחו כפליטים לוינה ובילו בה שלוש וחצי שנות מלחמה. מששבו ללבוב ב-1918 היתה העיר תחת שלטון פולני והתנהלו בה קרבות פנימיים בין פולנים ואוקראינים עד נצחון הפולנים.
את ראשית חינוכה, כתות א'-ד', קיבלה מרים בבית ספר עממי בוינה בזמן המלחמה. מששבו ללבוב רשמו אותה הוריה לבית הספר הגרמני בעיר, בו פגשה לראשונה אנטישמיות גדולה מזו שהכירה. בשל תופעות של אפליה וסבל הוציאוה הוריה מבית הספר ורשמו אותה לגמנסיה היהודית הראשונה בלבוב, שם קיבלה ב-1925 תעודת בגרות. בנוסף הלכה לבית ספר עברי בו למדה לראשונה בחייה לדבר בעברית ושמעה על ארץ ישראל והציונות.
ב-1925 עלו מרים ומשפחתה ארצה והתיישבו בירושלים. בשנים 1925-1927 למדה בסמינר לוינסקי והוסמכה להוראה. ב-1928 נסעה לניו-יורק שם למדה באוניברסיטת קולומביה לתואר שני בפיזיקה ומקצוע המשנה היה מתמטיקה. למחייתה עסקה בשלוש שנותיה שם בהוראת עברית בישיבת פלטבוש בעיר ובתלמוד תורה בפרט אמבוי. בארה"ב פגשה לראשונה בחברי "הקבוצה האמריקאית", שהיו לימים מראשוני הרמה, שעה שהכשירו עצמם לעליה ארצה. מששבה לישראל ב-1931 לימדה במשך שנה אנגלית וחשבון בגימנסיה הלפרין ובבית ספר ספרא בתל-אביב ונתנה שיעורים פרטיים ליחידים ולקבוצות מבוגרים.
אל קבוצת הצפון, אותה הכירה עוד מביקוריה בה בימי שבתה בגניגר, הצטרפה ב-1932. עד מהרה היתה לחברה ומאז ועד אחרון ימיה היתה רמת יוחנן לביתה. מיד בבואה נשלחה מרים לעבוד בשדות התירס. חרף תנאי החיים הקשים והעבודה הפיזית שלא היתה מורגלת בה, זכרה את הימים ההם כתקופה היפה בחייה. היא נשבתה בקסמי החיים הפשוטים, ההסתפקות במועט ועמם להט הנעורים ושמחת היצירה. בשנותיה הראשונות ברמה היתה מטפלת של בני המשק הראשונים. לבה נתון היה ליצירת סביבה מתאימה לילד, לחיפוש אחר גישה הולמת לגידולו ולהאזנה אליו ולהוריו. מאמינה גדולה היתה בחינוך המשותף וברעיון חברת הילדים האוטונומית, ראתה בהם יעוד ומקום גידול אידיאלי לילדיה. שמחת היצירה ליוותה אותה כל חייה.
ב-1934 נישאה מרים לאמציה כהן, בן הארץ, ומראשוני קבוצת הצפון וב-1935 נולדה בתם, נורית. על אושרם הקיץ הקץ בקיץ 1938 אז נפל אמציה בקרב עם כנופיה בשדות המשק.
חודשים מספר שהתה מרים בירושלים עם בתה ועבדה כפקידה במחלקת הבטחון בסוכנות היהודית, עד שובה לרמת יוחנן. את כל משפחתה קרבה לקבוצה וחדרה פתוח היה לביקורי אחיה ושתי אחיותיה. ב-1937 הביאה לרמה את אביה וטיפלה בו במסירות עד מותו ב-1943.
ב-1940 החלה ללמד בבית החינוך בגוש זבולון ומאז במשך 20 שנה היתה מורה לאנגלית, מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, מחנכת בכתות ההמשך ואף נתנה שיעורי עזר לתלמידי חינוך מיוחד. עתירה היתה בנכסי רוח ואת הידע שרכשה כל העת בנחישות ואת האהבה למדע, הנחילה בכשרון לתלמידיה. דמות קורנת ומלהיבה היתה והמתמטיקה היתה בפיה לשירה. מחוץ לשעות הלימודים ארגנה חוג לצפייה בכוכבים ופתחה בפני רבים שערים להרקיע.
ב-1941 נישאה מרים בשנית ליצחק בלנק. ב-1942 נולד בנם דוד וב-1952- בתם רונית.
ב-1951, במקביל לעבודתה בבית החינוך, החלה ללמד מתודיקה של הוראת החשבון בסמינר בית ברל ולימים גם ב"אורנים". ב-1960 חדלה ללמד בבית החינוך והתמסרה להדרכת מורים בשני הסמינרים ולכתיבת ספרים. כל יום עבודה היה לה כעבודת קודש ובאש שבערה בה ידעה להדביק את כל הבא במחיצתה. מרים חלוצה היתה בתחום המחשתה של הוראת החשבון והאינדיבידואליזציה שלה. עבודתה היתה קודש להכנסת רוח לחשיבה המתמטית ודמיון לכתת הלימוד ובפועלה זה הטביעה חותם על דורות של מחנכים. גישתה להוראה היתה פתוחה והיא שקדה על הגשת רעיונות רבים ומגוונים ככל האפשר כדי להותיר בידי המורה החושב והיוצר את היוזמה לבחור בדרך המתאימה לכתתו. כוח יצירתה השופע בא לידי ביטוי גם במכשירי העזר שיצרה, בארבעת הספרים להוראת חשבון והנדסה שכתבה ובספר החמישי שעמדה להשלים בתקופה האחרונה לחייה. היא אף כתבה את הערך "הוראת המתמיטיקה" באנציקלופדיה החינוכית.
חרף שנות פעילותה הארוכות מחוץ לקבוצה, היתה מרים שייכת לבית הזה בכל מאודה, מזדהה עם ערכיו ומסורה לענייני חברה ותנועה. היתה חברה בועדת חינוך ולא ויתרה על מילוי חובת התורנות. ובנוסף לעבודתה וחובותיה לקבוצה, שילבה באופן מעורר השתאות דאגה ותשומת לב יומיומית למשפחתה הקרובה שבבית והרחוקה שמחוצה לו. בעלת נפש פיוטית היתה, פרטה על פסנתר והרבתה להתבטא בכתב.
באחרית ימיה חלתה במחלה אנושה אך בכוח רצונה העז והדחף ליצירה שהפעים את רוחה, התגברה על מחושיה והמשיכה להרביץ תורה כמעט עד ימיה האחרונים. מבוקשה להישאר בבית, בחיק משפחתה, ניתן לה והיא היתה עטופה באהבה ומסירות ללא גבול עד שעצמה עיניה לנצח והיא בת 67 שנים.
במלאת ארבע שנים להסתלקותה נחנך בסמינר "אורנים" חדר חשבון לזכרה.