אורה בן נחום ז"ל
אורה נולדה ב-1923 בפילדלפיה שבארה"ב, האמצעית משלושת בנותיהם של פאולין וברנרד גלאז, ילידי ארה"ב אף הם. לפרנסת המשפחתה היה אביה מורה למתמטיקה ובתום יום הלימודים היה מלמד בביתו נערים יהודיים לקראת בר-המצווה. אמה היתה עקרת בית והבית- בית יהודי, מסורתי וציוני, נחגגו בו החגים, נשמרה הכשרות ובני הבית שותפים היו למעשה הציוני. אורה למדה בבית ספר ממלכתי אמריקאי ופעמיים בשבוע הלכה ל- Hebrew school. כשמלאו לה 12 הצטרפה להסתדרות "יהודה הצעיר". לימים היתה למדריכה ומאוחר יותר למזכירת התנועה בפילדלפיה וסגנית נשיא התנועה בעיר. בעקבות אמה, שהיתה פעילה ב"הדסה" וב"המזרחי", היתה אורה פעילה ב"הדסה הצעירה" עד עלותה ארצה. הודות לאמה, שהיתה שבה ומשננת באזניה "לשנה הבאה בירושלים", החלה אף היא להאמין בכך.
ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, סיימה אורה את חוק לימודיה ופנתה ללמוד בבית ספר לפקידות. היא עבדה כמזכירה בהסתדרות הציונית בעיר, ואחר כך קיבלה עבודה כאחראית על הטפסים במספנה. כשנכנסה ארה"ב למלחמה נגד יפן, נפלו רבים מחבריה של אורה בקרבות והיא הרגישה שעליה להתגייס למלחמה להצלת המולדת. בזמן שהיה עליה להמתין עד שתגיע לגיל גיוס, ארגנה הפגנות למען ארץ ישראל, אספה תרומות וקיבלה את פניהם של מרצים ידועי שם שהגיעו מהארץ ומחו"ל.
כשמלאו לה 21 מימשה את תוכניתה והתגייסה לחיל הים האמריקאי. שירותה במלחמה היה קשה מאד. היא שירתה תחילה בניו-יורק ואחר כך נשלחה לבית חולים במרילנד ללמוד להיות אחות. בתום שלושה חודשי לימוד, בהם למדה מה שלומדת אחות בשלוש שנים, נשלחה לעבוד בבית חולים לקטועי גפיים בקליפורניה. אחרי המלחמה שבה למקום עבודתה בפילדלפיה ולפעילותה הציונית. בין היתר היתה שותפה לטיפול ברכישת האוניה שנודעה לימים בשם "אקסודוס" ועסקה בגיוס מתנדבים שיסעו לפלשתינה ויסייעו ליישוב העברי בעמידה במלחמת השחרור ובהעברת מדים ונשק לצבא שבארץ, תוך סיכון עצמי ובניגוד לחוק. בין אנשי המח"ל שגייסה היה גם דוד חיימוביץ, הוא דוד בן-נחום, לימים בעלה, אך ערב צאתו לדרך, נשלל ממנו דרכונו ונסיעתו ארצה נתעכבה בשנים מספר. לפיכך, המשיכו אורה ודוד המשיכו בפעילותם הציונית. ב-29.11.47, בהיותה בכנס של נוער "הדסה", שמעה אורה את תוצאות ההצבעה באו"ם ושם גמלה בה ההחלטה שעתידה בישראל.
לאחר נישואיהם, יצאו בני הזוג להכשרה של "פלוגת העליה" במדינת ניו-יורק, כדי להכשיר עצמם לקראת עליה ארצה. ביום שובם לפילדלפיה הוחזר דרכונו של דוד ובאפריל 1950, כשאורה בהריון עם בתם הבכורה, יצאו לדרכם ארצה. ילדיה, אמרה אורה, מוכרחים להיות "צברים". ב-1 במאי, מקץ שלושה שבועות על אוניה יוונית, הגיעו לנמל חיפה. מהנמל נסעו הישר לקיבוץ הסוללים, שם היו חבריהם מפלוגת העליה. היה זה משק צעיר בן חצי שנה, ללא דרך סלולה וללא חשמל. אורה עבדה תחילה בנטיעת עצים ביער הקק"ל, אחר כך עבדה במחסן הבגדים עד שהגיע זמנה ללדת. זמן רב שימשה כחובשת ולמעלה מ-4 שנים היתה אקונומית, בימים של מחסור. אחר כך עבדה בלול, שם עבד גם דוד בתנאים הקשים של הימים ההם. בינואר 1970 הלך דוד לעולמו כשהוא מותיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.
ב-1973, משנקשר הקשר בינה לבין אהרון גרובר, באה אורה עם נח, בן הזקונים, לחיות עמו ברמת יוחנן. היא נקלטה היטב ובמהירות הפכה חלק מהמקום. אישה מחייכת היתה, אוהבת אדם ובעלת יכולת מופלאה לאהוב ולהיות נאהבת בכל מקום בו עברה ולהישיר מבט אופטימי אל החיים, גם אם אלו לא פינקו אותה לעתים במידה הראויה. היא עבדה תחילה במחסן הבגדים ושנים ארוכות במחלקת היצוא בפלר"ם. גם בהגיעה לגיל זקנה ושיבה, לא עלה על דעתה לפרוש לגמלאות, היא אהבה את עבודתה וחשה שהיא תורמת לא רק למפעל כי אם לקיבוץ כולו. אהודה היתה על העובדים במחיצתה לא רק בשל תרומתה הרבה ומסירותה לעבודה, אלא בעיקר הודות לאישיותה החברותית, האופטימית ומלאת ההומור. במשך השנים היתה פעילה בועדת שיכון, ועדת חברה וועדת בריאות ואהבה את התורנות שמילאה אחת לשבוע בהגשת ארוחת ערב בחדרי החולים. ערה ומתעניינת היתה בנעשה סביבה ומביעה דעתה מעל דפי "ברמה" ובמכתבים שכתבה מעת לעת למערכת ה-Jerusalem post. חרף געגועיה לאווירת היחד שאפיינה את הקיבוץ של פעם והתנגדותה לשינויים, קיבלה אותם בהשלמה מתוך הבנה שבני הדור הבא רוצים בהם: "אם הם חושבים שיהיה להם טוב", אמרה, "אז גם לי יהיה טוב". שבעת רצון היתה על הזכות שניתנה לה להיות יהודיה ולחיות בקיבוץ, אסירת תודה על היחס והטיפול הרפואי שמעניק הקיבוץ לחבריו המבוגרים. סבתא נפלאה היתה לנכדיה, צעירה בנפשה ומלאת הומור. כמה שמחה בנישואיהם של נח ואורית ו"בסיבוב השני" של הסבתאות עם הולדת שלושת ילדיהם.
בשנותיה האחרונות חלתה, ואי אפשר היה שלא להשתאות מתעצומות הנפש שגילתה בהתמודדות עם מחלתה, מן החיוך והאופטימיות שפיזרה סביבה גם כשייסורי הגוף היו קשים מנשוא, ומן המסירות שזכתה לה מילדיה, מנכדיה ומצוות "חמדת אבות" ברמת יוחנן.
בינואר 2005 נפטר אהרון וכעבר כשנה וחודשיים הלכה לעולמה גם אורה והיא בת 83. הובאה למנוחות באדמת קיבוץ הסוללים.
יהי זכרה ברוך