עודד ירון
עודד נולד בבית אלפא, בן בכור לברכה ויוסף הלד (לימים ירון). בן חמש היה כשעבר הוריו ואחותו הצעירה, אמנה, לרמת יוחנן בפילוג ב-1940. הוא למד בבית החינוך בגוש זבולון, היה תלמיד מצטיין והמוזיקה היתה כבר אז צרופה בנשמתו.
בסיימו את חוק לימודיו, התגייס לצה"ל ושירת כמדריך בגדנ"ע. בשובו הביתה נכנס לעבוד בדיר, לצדו של אביו, יוסף. בקי היה בכל רזי המקצוע ובכל כלי העבודה, חרוץ, חזק, שקט וסבלני. לימים שינה כיוון והשתלם בהנהלת חשבונות.
הוא נשא לאישה את רבקה וב-1963 נולדה בתו היחידה, אֹרנת. כעבור שנה עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה להתגורר באיזור תל-אביב. 12 שנים עבד עודד כמנהל חשבונות בחברת התעופה "אל-על". ב-1976 שב בגפו לרמת יוחנן, כאן בנה את ביתו עם ברנדה, רעייתו השניה. הוא השתלב בעבודה בהנהלת החשבונות ולימים היה אחראי על קופת הבית וראה בעבודתו שליחות ואתגר. בעל מקצוע מיומן היה ובעל זיכרון מופלא, זריז, יעיל, נינוח, מיטיב להסביר. מצא עניין בהטמעת יישומי המחשב, נהנה מפלאיו ומשפע האפשרויות שנתן לו. מעל הכל ראה עצמו כמשרת הציבור. ביושבו בעמדה שזימנה לו מפגש עם הציבור כולו, מפגש שהיו בו רגישויות אישיות רבות, ראה עודד את החבר כעומד במרכז. הוא ניחן בסבלנות אין-קץ וברצון כן לעזור, ללכת לקראתו, ככל שהיתיר לו הסדר הציבורי. מצניע לכת היה, לא הכיר משוא פנים. אהב את הקיבוץ, ראה בו בית אמיתי, מעורה היה בנעשה במשק, שותף בועדת הקלפי ובפעילותה של ועדת תרבות, בנועם הליכות ובשקט אופייניים.
המוסיקה היתה עבורו עולם ומלואו, כל כולו היה מוסיקליות גואה. מאזין היה למוסיקה קלאסית ובזכרונו המופלא יודעהּ על בוריה, מלווה בצליל כל אירוע ומועד בנגינת החליל הקולחת ובשירת יחיד ומקהלה ונוסך על הרמה תחושה של חג. נענה לכל פניה של צוות חג, גם אם זו נעשתה, לעתים, ברגע האחרון. איכות קולו, קול הטנור, מעשירה היתה את גוון קולה של "הרמקולית" המקומית, כמו גם של "מקהלת האיחוד" בה היה חבר שנים ארוכות ועם חבריה הופיע על בימות מכובדות בארץ ובעולם. שלט שליטה מוחלטת בסולפג', למד כל שיר חדש במהירות ובדייקנות, תוך שהוא מסייע ותומך בשותפיו למעשה המוסיקלי.
משוש חייו היו בתו היחידה, אֹרנת ונכדיו ועליהם עיקר גאוותו. כשנולדה יערה, נכדתו הבכורה, הוציא סוף-סוף רשיון נהיגה שיוכל לבקרם לעתים תכופות.
כשתקפתו המחלה, לחם בה בגבורה, בטוח ביכולתו לנצחה, כנגד כל הסיכויים, כנגד העובדות. הגם שהלך גופו ונחלש, שמר על אופטימיות נטולת תלונות אל מול הטיפולים הקשים לגוף ולנפש, השתדל לשמור על צלם, לדבוק בשגרה, לתפקד כל עוד עמדו לו כוחותיו. עטוף היה בחום, באהבתם ובתמיכתם של בתו, אחותו ובני משפחותיהן. עד שאזלו כוחותיו "ושירת חייו באמצע נפסקה".
הלך לעולמו ביום מלאת לו 64 חורפים.
