זכרו שמור עמי לטוב – יונתן בן צבי
עם היגון על הסתלקותו בלא עת של משקי נעורים אצלי גם הזיכרונות.
אין יכולת של ממש לנחם, את ליזה, את הבנות והבנים ואת כל המשפחה.
אפשר להשתתף בזכרון ובצער. ועם הצער, ולמרות הצער, עולים כל אותם דברים שמשקי היה.
משקי, שבו מזיגה של כל אותם דברים טובים שאנו מחפשים, שהיינו רוצים גם למצוא כל אחד בעצמו, ולו משהו מהם.
משקי, ראש המשפחה, משקי ראש רמת יוחנן הקבוץ, משקי ראש המעשה והחזון.
משקי כמו שמפעל חייו בעקרי "פלר'ם" הפך היום העיקר של ביתו, קיבוצו, של רמת יוחנן.
עבורי משקי ופלר"ם הנן שתי מילים נרדפות. זכיתי לעבוד אתו שנים רבות. לא ממש מהתחלה אבל כמעט מאז.
האופטימיות הייתה אצלו קו מרכזי בחיים. הייתה לו התכונה הנדירה לדעת גם להעביר ולהחדיר אופטימיות זו לכל הסובבים אותו. לא זכורים לי אצל משקי של
חולשת דעת של ממש, למרות שבודאי היו לו גם כאלה. אך נראה שידע להתחבט ולהתייסר בהם ולשמור עליהם אצלו בפנים. זכורים לי הימים של "פני פלר"ם לאן".
המצב הרוח היה די שפוף, ומשקי כזה שעמד בראש המפעל נטל תשעה קבים של אותו מצב הרוח.
אבל תמיד ובכל דיון ידע לצייר ולחזות ולקוות באמונה למה שיהיה אחר כך, אחרי שימצאו הפתרונות למה שאפשר, וכן לראות ולהבין שנצטרך לחיות, ולפעול עם אותם דברים שלהם לא יהיה הפתרון בנמצא עכשיו ושנמשיך להתלבט גם בהמשך.
משקי ידע לקיים אוטוריטה ומשמעת, ידע לדרוש, וגם להוכיח, כאשר היה צורך.
אבל כל זאת בדרכי נועם ובמתן הרגשה שבעצם א נחנו שותפים, עובדים יחד, נכשלים ביחד, מצליחים ביחד, ובעיקר נאבקים ביחד באותם דברים שבסופו של דבר נוכל להם. היו לו יכולת מופלאה, וגם סבלנות להאציל סמכויות מחד, ומאידך לא להשאיר אותך לבד עם הסמכות אלא לתת תמיד גבוי, עצה ועזרה.
כשאפשר נתן משקי לאלה שעבדו איתו חופש פעולה מלא. כשצריך היה, על מי להישען, וכל זאת ברוח טובה, ולמעלה מזה: בחדוות חיים ומעשה.
למרות הגישה ההומאנית, אישית, פרגמאטית וותרנית כביכול של משקי, הוא היה גם עקשן גדול בדברים עקרוניים. לא ראיתי אותו מוותר על דעתו, והיה מעלה אותה בכל פעם, באסיפות הקבוץ, בישיבות, של המפעל. גם כשלא היה דווקא בדעת הרוב ידע לעמוד על דעתו בדיון עד הסוף. אף לקבל את ההכרעות משנתקבלו גם אם לא מצאו חן בעיניו. ומעבר לזאת ידע גם למלאן באמונה.
היו בו במשקי הרגשה והתנהגות של אחריות אישית לכל מה שקורה. ובצוותא עם יכולתו להביא גם למימושם של הדברים, נוצר לאישיותו מעמד בכיר במיוחד.
מעמד שאיננו מוקנה מכוח תפקידים ועמדה פורמאליים. אלא כזה המתהווה ונוצר
במשך הזמן והרי הוא קיים ועומד בפני עצמו.
אל מישקי הייתי בא כדי לטכס עיצה וכדי להעזר בדעתו, השקפותיו וניסיונו,
וכדי להרגיש כל פעם מחדש שאכן "עוד לא אבדה תקוותינו". פשוט, לשאוב עידוד
ממעין לא אכזב זה של ראיית חיים חיובית, ואמון במערכת הסביבה של חיינו, הנקראת קיבוץ.
משקי ידע לטעת בכל מי שבא איתו במגע את ההרגשה שהוא, היושב מולו, הנו חשוב, חשוב מאוד. שדעתו חשובה, שהוא עוסק בדברים חשובים, שאין דברים קטנים מדי מכדי לעסוק בהם ולהתייחס אליהם ברצינות. והיה בכל מפגש איתו משב ומשוב מרענן ונוסך חשק להמשיך ולעסוק בכל אותם עניינים שמדרכם הנם מעשי יום, יום.
משקי, עם הליכתו מאתנו השאיר אחריו רמת יוחנן קצת אחרת מזו שהייתה.
מפעלי חייו נשארו אתנו, מהזיכרונות הטובים והדרכים הטובות בהן התהלך גם הם נשארו אתנו, וישארו. הלך, והשאיר לנו הרבה מאוד. לא צוואה ולא צווים, אך מערכת של הרבה דברים קטנים וגדולים, וכולם מהתחום של "עשה" ועשה בדרך חיובית ואנושית.
עם הידיעה שנפלה עלינו על מותו הפתאומי נשאלתי – ולנו יום גדוש ועמוס לעשייה – הנמשיך במצוות היום או נעצור?
התשובה הייתה: נמשיך, כי זאת בודאי היה אומר גם משקי, לו יכולנו לשאול.
אין אנו יכולים כבר לשאול, אך בתוכנו יודעים אנו את צוואתו הבלתי כתובה של משקי. והיא לנו כמורה דרך, כאזימוט לצורת חיים לדרך שאינם יכולים בלא יזמה
ואמונה, ומאבק יום יומי באתגרים מבחוץ ומבפנים, ומעל לכל עשייה יום יומית שיש לעסוק בה לאורך כל הדרך.
על זאת הוכרתי את משקי ואהבתי אותו, ביחד אתכם כל בני משפחתו.
איתי עוד רבים מאיתנו.
וזכרו שמור איתי לטוב!
.
זכרו שמור עמי לטוב – יונתן בן צבי
עם היגון על הסתלקותו בלא עת של משקי נעורים אצלי גם הזיכרונות.
אין יכולת של ממש לנחם, את ליזה, את הבנות והבנים ואת כל המשפחה.
אפשר להשתתף בזכרון ובצער. ועם הצער, ולמרות הצער, עולים כל אותם דברים שמשקי היה.
משקי, שבו מזיגה של כל אותם דברים טובים שאנו מחפשים, שהיינו רוצים גם למצוא כל אחד בעצמו, ולו משהו מהם.
משקי, ראש המשפחה, משקי ראש רמת יוחנן הקבוץ, משקי ראש המעשה והחזון.
משקי כמו שמפעל חייו בעקרי "פלר'ם" הפך היום העיקר של ביתו, קיבוצו, של רמת יוחנן.
עבורי משקי ופלר"ם הנן שתי מילים נרדפות. זכיתי לעבוד אתו שנים רבות. לא ממש מהתחלה אבל כמעט מאז.
האופטימיות הייתה אצלו קו מרכזי בחיים. הייתה לו התכונה הנדירה לדעת גם להעביר ולהחדיר אופטימיות זו לכל הסובבים אותו. לא זכורים לי אצל משקי של
חולשת דעת של ממש, למרות שבודאי היו לו גם כאלה. אך נראה שידע להתחבט ולהתייסר בהם ולשמור עליהם אצלו בפנים. זכורים לי הימים של "פני פלר"ם לאן".
המצב הרוח היה די שפוף, ומשקי כזה שעמד בראש המפעל נטל תשעה קבים של אותו מצב הרוח.
אבל תמיד ובכל דיון ידע לצייר ולחזות ולקוות באמונה למה שיהיה אחר כך, אחרי שימצאו הפתרונות למה שאפשר, וכן לראות ולהבין שנצטרך לחיות, ולפעול עם אותם דברים שלהם לא יהיה הפתרון בנמצא עכשיו ושנמשיך להתלבט גם בהמשך.
משקי ידע לקיים אוטוריטה ומשמעת, ידע לדרוש, וגם להוכיח, כאשר היה צורך.
אבל כל זאת בדרכי נועם ובמתן הרגשה שבעצם א נחנו שותפים, עובדים יחד, נכשלים ביחד, מצליחים ביחד, ובעיקר נאבקים ביחד באותם דברים שבסופו של דבר נוכל להם. היו לו יכולת מופלאה, וגם סבלנות להאציל סמכויות מחד, ומאידך לא להשאיר אותך לבד עם הסמכות אלא לתת תמיד גבוי, עצה ועזרה.
כשאפשר נתן משקי לאלה שעבדו איתו חופש פעולה מלא. כשצריך היה, על מי להישען, וכל זאת ברוח טובה, ולמעלה מזה: בחדוות חיים ומעשה.
למרות הגישה ההומאנית, אישית, פרגמאטית וותרנית כביכול של משקי, הוא היה גם עקשן גדול בדברים עקרוניים. לא ראיתי אותו מוותר על דעתו, והיה מעלה אותה בכל פעם, באסיפות הקבוץ, בישיבות, של המפעל. גם כשלא היה דווקא בדעת הרוב ידע לעמוד על דעתו בדיון עד הסוף. אף לקבל את ההכרעות משנתקבלו גם אם לא מצאו חן בעיניו. ומעבר לזאת ידע גם למלאן באמונה.
היו בו במשקי הרגשה והתנהגות של אחריות אישית לכל מה שקורה. ובצוותא עם יכולתו להביא גם למימושם של הדברים, נוצר לאישיותו מעמד בכיר במיוחד.
מעמד שאיננו מוקנה מכוח תפקידים ועמדה פורמאליים. אלא כזה המתהווה ונוצר
במשך הזמן והרי הוא קיים ועומד בפני עצמו.
אל מישקי הייתי בא כדי לטכס עיצה וכדי להעזר בדעתו, השקפותיו וניסיונו,
וכדי להרגיש כל פעם מחדש שאכן "עוד לא אבדה תקוותינו". פשוט, לשאוב עידוד
ממעין לא אכזב זה של ראיית חיים חיובית, ואמון במערכת הסביבה של חיינו, הנקראת קיבוץ.
משקי ידע לטעת בכל מי שבא איתו במגע את ההרגשה שהוא, היושב מולו, הנו חשוב, חשוב מאוד. שדעתו חשובה, שהוא עוסק בדברים חשובים, שאין דברים קטנים מדי מכדי לעסוק בהם ולהתייחס אליהם ברצינות. והיה בכל מפגש איתו משב ומשוב מרענן ונוסך חשק להמשיך ולעסוק בכל אותם עניינים שמדרכם הנם מעשי יום, יום.
משקי, עם הליכתו מאתנו השאיר אחריו רמת יוחנן קצת אחרת מזו שהייתה.
מפעלי חייו נשארו אתנו, מהזיכרונות הטובים והדרכים הטובות בהן התהלך גם הם נשארו אתנו, וישארו. הלך, והשאיר לנו הרבה מאוד. לא צוואה ולא צווים, אך מערכת של הרבה דברים קטנים וגדולים, וכולם מהתחום של "עשה" ועשה בדרך חיובית ואנושית.
עם הידיעה שנפלה עלינו על מותו הפתאומי נשאלתי – ולנו יום גדוש ועמוס לעשייה – הנמשיך במצוות היום או נעצור?
התשובה הייתה: נמשיך, כי זאת בודאי היה אומר גם משקי, לו יכולנו לשאול.
אין אנו יכולים כבר לשאול, אך בתוכנו יודעים אנו את צוואתו הבלתי כתובה של משקי. והיא לנו כמורה דרך, כאזימוט לצורת חיים לדרך שאינם יכולים בלא יזמה
ואמונה, ומאבק יום יומי באתגרים מבחוץ ומבפנים, ומעל לכל עשייה יום יומית שיש לעסוק בה לאורך כל הדרך.
על זאת הוכרתי את משקי ואהבתי אותו, ביחד אתכם כל בני משפחתו.
איתי עוד רבים מאיתנו.
וזכרו שמור איתי לטוב!
.
