בלה זמיר
בלה נולדה ב-1909 בעיר לודז' שבפולין. כשמלאו לה שנתיים, היגרה עם הוריה למונטריאול, קנדה. חלק ממשפחת אמה בא ביחד איתם והיתר הגיעו ב-1920 אחרי מלחמת העולם הראשונה. משפחת אביה נשארה בפולין.
ילדותה ונעוריה עברו במונטריאול. בית הוריה היה מסורתי-דתי, הם שמרו על הכשרות ועל השבת, חגגו את החגים, אך לא החמירו עם חמשת ילדיהם. אביה עסק במסחר זעיר והיה גם חזן, אך לא כמקור פרנסה. אמה היתה פתוחה לעולם שסביבה ושאפה לתת לילדיה השכלה כללית, השכלה עברית-ציונית והשכלה מוסיקלית. בלה למדה בבית ספר עממי ותיכון ממלכתי ביום, ובבית ספר יהודי, אחר הצהרים ובערב. היה זה בית ספר ציוני מודרני שלמדו בו עברית, יידיש תנ"ך, ספרות, דקדוק והיסטוריה יהודית, סיפרו על ארץ ישראל ועל הנעשה בישוב היהודי, שרו שירים ביידיש ובעברית שירי ביאליק, רחל ועוד, גם במקהלה.
במונטריאול היו חיים יהודים תוססים ונציגות לכל המפלגות הציוניות. מטעם בית ספר הם היו קשורים ל"פועלי ציון" ובמשך הזמן הם הקימו מפלגה בשם "בורוכוב". בלה וחבריה התאספו אחת לשבוע, אספו כסף עבור המגביות השונות (קרן קיימת, ההסתדרות הציונית) ושמעו את המנהיגים שהגיעו מהארץ לבקרם והשפיעו עליהם לעלות לא"י. לימים, מבין חמשת ילדי המשפחה, עלו שניים ארצה: בלה, שהתיישבה ברמת יוחנן ואחיה ישראל שהצטרף לכפר מנחם.
בגמר בית הספר התיכון הלכה בלה לבית ספר למסחר ולמדה עריכת חשבונות, כתיבה במכונת כתיבה וקצרנות (באנגלית). היא קיבלה עבודה בחברה גדולה ושם עבדה עד עלייתה ארצה ב-1937. היא אמנם רצתה לעלות קודם לכן אך היא השתכרה היטב ויכולה היתה לעזור למשפחתה ולכן דחתה את מימוש שאיפותיה.
עם עלייתה, הגיעה בלה לרמת יוחנן בעקבות חברתה הטובה שעלתה 5 שנים לפניה ואשר כתבה לה מכתבים מהארץ, שלאורם, אך טבעי הוא שבחרה ברמה לביתה. כאן פגשה במשה זמיר שהגיע עם הקבוצה האמריקאית שנים מספר לפניה, ב-1937 הם נישאו. עם השנים נולדו שלושת ילדיהם: שלומית, אבנר ויוסי.
בשנותיה הראשונות ברמה, עבדה בלה בגן הירק, בלול ובמטבח, אולם משנוצר קושי בבתי הילדים נרתמה למשימה. המעבר לעבודה בטיפול בילדים היה לה קשה, לא הייתה לה כל הכנה לזה, אבל אחרי כמה שנים עברה השתלמות קצרה ונשארה לעבוד בבתי הילדים עוד שנים ארוכות. שנים רבות היתה המטפלת המובילה בגן שבולת. לצד משה, שהיה עמוד תווך בביסוס המשק, פעלתן, נושא באחריות וממלא תפקידים, היתה אף היא פעילה ומעורבת בחיי המשק והחברה: חברה בועדת בריאות, בועדת חינוך וסדרנית עבודה. היא שרה במקהלה וליוותה בשירת יחיד ובקול חם ועמוק את טקסי השבת והחג. ביצועיה הוקלטו בימים בהם לא היתה עדיין הטכנולוגיה מפותחת. בשנים 1946-8 היו בני המשפחה בשליחות התנועה בארצות הברית, שם עסק משה בארגון הכשרות ובעידוד עלייה. בלה חייתה חיים פעלתניים, חדורי אמונה וחדוות יצירה, טובת הקיבוץ תמיד קדמה, נאמנה היתה למפלגה, התעקשה להמשיך ולעבוד, גם כשהגיל כבר נתן אותותיו…
ב-1967, בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, נפל אבנר. "הכל התהפך", כתב יוסי, "השמים נפלו, ירד מסך ואין אפשרות להעלותו. שנים של שתיקה, רמזים קטנים למועקה גדולה. כבה הניצוץ והטבע ממשיך ועושה את שלו ללא חדווה".
במרוצת השנים עברה בלה לעבוד במחסן הבגדים, וטיפלה בבגדי הילדים. ידי זהב היו לה וכל תינוק שנולד זכה בנעלי צמר מעשה ידיה.
עם השנים התרחבה המשפחה, חתן וכלה, נכדים ונינים שזכו להכירה רק "בחיים שאחרי". השכול, תאונת הדרכים הקשה שעברה וההזדקנות ללא משה הכבידו על כתפיה שהלכו ושחו. ועם זאת, בבריאות מופלאה ובצלילות מחשבה קראה רבות וללא משקפיים, השחילה חוט במחט גם בגיל 90, התמידה בזקנתה המופלגת לקום לעבודה ב"גילרם" וב"בית אביב", ערנית היתה לנעשה סביב, בקיבוץ, במפלגה, במדינה, צופה בטלויזיה, מאזינה לתוכניות אקטואליה ומוסיקה קלאסית ברדיו. באחרית ימיה עברה להתגורר ב"חמדת אבות", אך התעקשה להישאר בדירונית ולשמור על עצמאות ואינטימיות ככל שניתן. אט-אט הלכו העיניים ונחלשו, הגוף הלך והצטמק, כבתה הרוח. עד אשר עצמה עיניה והיא כמעט בת 95.
יהי זכרה ברוך
